שביל הדגים בהר סדום

•קושי מסלול: קשה יחסית.

• אורך מסלול: כ- 3 ק"מ.

• משך המסלול: כ- 3 שעות.

• אופן הגעה מהמרכז: נוסעים בכביש מס' 90, מצפון או מדרום. כ- 10 ק"מ מצפון לצומת הערבה, כ- 1.2 ק"מ מצפון לכניסה הראשית למפעלי ים-המלח, נראה דרך עפר רחבה פונה צפונה ומשולטת בשילוט חום המורה על מישור עמיעז, נחל פרצים ומערת הקמח. סימון השבילים אדום. במידה ואתם מגיעים מצפון, הפניה היא ימינה ונמצאת בקצה עיקול רחב, בדיוק בנקודה שבה מסתיים הר סדום, ההר שנמצא מימינכם לאורך כל הדרך מצומת זוהר. ניסע בדרך העפר כ- 2 ק"מ ובצומת נפנה ימינה (למעשה נמשיך ישר), הפעם בסימון שבילים כחול. לאחר 1.7 ק"מ תצטלב עם הדרך דרך נוספת שסימונה שחור (ניתן לפנות בה ימינה, להעפיל אל ראש הר סדום ולערוך משם תצפית בטרם נמשיך בנסיעה בציר הכחול). כ- 1.5 ק"מ מהצומת עם השביל השחור מסתיימת הדרך. הסימון הכחול הופך לסימון שביל רגלי. לא נותר איפה לחנות ולצאת לדרך רגלית.

• מפה: מפת סימון שבילים מס' 11, "דרום מדבר יהודה וים המלח".

• המסלול אינו מעגלי, נדרשת הקפצת רכבים.

• הקפצת רכב לנקודת הסיום: הטוב ביותר עבור הבאים מצפון על כביש מס' 90, הוא להשאיר רכב אחד בנקודת סיום המסלול ולהמשיך ברכב נוסף לנקודת ההתחלה. סיום המסלול נמצא כ- 6 ק"מ מצפון לפניה לדרך העפר המסומנת אדום. הנקודה מצוינת בבירור ע"י שלט חום עליו כתוב "שביל הדגים" בלוויית סימון השביל הכחול.

• אזהרה: יש להשגיח היטב על הקטנים שבנינו מחמת בורות פתוחים רבים לאורך הדרך (ופשר היווצרותם יוסבר לעיל).

בחורף, כשהטמפרטורות רחוקות מלהיות בשיאן, נעז לצאת אל הכבשן הלוהט והצחיח בדרום מדבר יהודה, בואך סדום. מהרגע שנהלך בנופי ההר נוכל להתרשם עמוקות מתצורות הסלע המיוחדות שמצויות בו. השביל המסומן כחול יוליך אותנו דרך נוף גבעות עגולות ורכות של מסלע הקרוי "חוואר הלשון". פה ושם מבצבצות מתחת שכבות המלח האפורות הקבורות תחתיו (והן אלו שלמעשה מרכיבות את ההר כולו כמו גם חלקים גדולים מקרקעית ים המלח. עובי שכבת המלח נאמד במאות מטרים). השביל מגיע אל שפת מצוק וממשיך לאורכו דרומה. בהמשך הוא מעפיל אל ראשה של כיפה עגולה ובולטת שבשל צורתה קרויה "הכפתור". ממרומיה נוכל לצפות על אגנו הדרומי של ים-המלח שכיום, רובו ככולו בריכות אידוי של מפעלי ים-המלח.

כיום מקובל על רוב החוקרים שבתקופה לפני 3-5 מליון שנה היה ים המלח גדול הרבה יותר מאשר בימינו. את אותו ים קדמוני מכנים החוקרים "ימת סדום", ולמעשה נכון יותר לקרוא לו "מפרץ סדום"; ים תיכון הקדום פלש אל תוך היבשה דרך עמק יזרעאל ועמק בית- שאן והציף את כל האזור הנמוך הנמצא בין ביצת החולה לדרום הערבה. נוצר מפרץ גדול. בגלל ש"ימת סדום" הייתה מקושרת אל ים תטיס היה בה אותו ריכוז מלחים. בשונה מהים הפתוח הייתה הימה רדודה מאוד. הטמפרטורות הגבוהות באזור ומפלס המים הנמוך האיצו את תהליכי ההתאדות ב"ימת סדום". בתהליך זה התגבש המלח המומס במים ושקע בכמויות גדולות על קרקעית הימה. כעבור עשרות אלפי שנים הפכה עובי שכבת המלח למאות רבות של מטרים.

בירידה מ"הכפתור" לכיוון החוף ניכרת נטיית השכבות העזה שנוצרה במהלך התרוממותו של גוש המלח העצום ממעמקי הים. כאן ניתן לראות את מחשופי גבישי המלח המרשימים שהופכים לחידודים בעקבות ממטרים נדירים ששוטפים וממיסים אותם (אגב, הדבר אמנם נדיר ביותר, אך כשיורד כאן גשם מומלץ להימנע מנסיעה בדרכי העפר באזור. הן הופכות חלקות עד כדי איבוד שליטה מוחלט על ההגה ולכן מסוכנות ביותר!). בכמה מקומות תתאפשר לנו הצצה אל בורות עצומים פעורים בקרקע. גם הבורות נוצרו כתוצאה מהתמוססות המלח על ידי מי גשם. כאן צריך להשגיח היטב על הילדים! הבורות הללו מוליכים אל חללים תת-קרקעיים עצומים שנוצרו מההמסה ואליהם מתנקזים המים. רבים מהחללים הללו טרם נחקרו. הכניסה אליהם מסוכנת ודורשת ציוד מיוחד והיכרות מעמיקה.

בהמשך המסלול, נהלך בין שכבות חוואר נטויות ייתכן ונמצא מאובני דגים בין שכבות הסלע. לפני כ- 3 מליון שנה, בעקבות לחצים מבטן האדמה, החלו אזורי יבשה שונים להתרומם. בין האזורים שהתרוממו היו הרכסים בארץ-ישראל, מצפון ועד דרום. כתוצאה מהתרוממותו של עמק יזרעאל (שבתקופה בה היה מוצף ים היה נמוך הרבה יותר מאשר כיום) נותק המפרץ, "ימת סדום", מהים התיכון. הפעם נוצר אגם עמוק שאליו זרמו מים מתוקים מהנחלים שסביבו. אגם זה קרוי בפי החוקרים "ימת עמורה". באותה תקופה היה האזור גשום מאוד. מי הגשמים הרבים שזרמו לאגם העלו את מפלס המים וסחפו עימם גבס, חול וחומר אורגני, ששקעו על הקרקעית שכבה על גבי שכבה. בשל עומק המים ומתיקותם חיו באגם דגי מים מתוקים. דינם של הדגים היה כדין כל חי – למות בסופו של דבר. הם שקעו על הקרקעית ושלדיהם התאבנו.

לפני כ- 60,000 שנה, בשל שינויים אקלימיים שכללו ירידה משמעותית בכמות הגשמים, הלכה "ימת עמורה" והצטמצמה. בשלב מסוים הייתה לרצועה צרה שהתמשכה בין צפון הכנרת לאזור חצבה שבערבה. בשל צורתה הארוכה והצרה העניקו החוקרים לימה החדשה את השם "ימת הלשון". במקביל המשיכו לשקוע על קרקעית האגם שכבות על גבי שכבות של סחף. כתוצאה מלחץ שכבות הסחף צמח והתרומם לו הפלא. שכבות חומרי הסחף ששקעו בקרקעית היו עבות ביותר בשולי הימה, סמוך לשפכי הנחלים עימם הגיע הסחף לים, בעוד שבמרכז הימה היו השכבות דקות הרבה יותר. בגלל משקלן ההולך ומצטבר של שכבות הסחף נדחס ונדחק גוש המלח העבה שנמצא מתחתיהן כלפי מעלה ויצר את הר סדום.

ההתרוממות חשפה את השכבות השונות והפכה אותן לספר פתוח של תולדות הימה. שכבות החוואר הדקות מזכירות ספרייה מלאה במדפים עמוסים ספרים. במקרה זה הספרים מספרים את סיפורה של "ימת עמורה". אפשר בקלות לשלוף מתוך צלע ההר, "המדף", את אחד הלוחות וכמו דפדוף בספר להפריד בין שכבותיו הדקות. בין השכבות ניתן למצוא מאובנים רבים. לעיתים מוצאים מאובנים של חלקי צמחים שנסחפו לאגם ושקעו בו ופעמים מוצאים מאובנים של דגים שלמים, על כל עצמות גופם. הדגים הללו הם העדות הברורה ביותר לכך שהיו תקופות שבהן מי ים המוות היו מתוקים. באותן תקופות יכלו לחיות בו דגים בכל פינה ולא רק בסמוך לנביעות המים המתוקים שבשוליו.

השביל מסתיים בכביש מס' 90, מספר ק"מ צפונית לפניה אל דרך העפר האדומה.