רץ המדבר – יומן מעקב

שעה ארוכה ישבתי בג'יפ העמוס בציוד צילום ובאביזרי שטח אחרים, ובהיתי מתוסכל במרחב השומם שלפני. לא רציתי לחזור גם הפעם בידיים ריקות, ועם סרט צילום ריק לא פחות. זה יותר משבועיים שאני נוהג לאיטי ברחבי המדבר ומחפש את הדבר שלשמו באתי הלום, אל המישורים הסחופים של צפון הנגב ומערבו: קינים של רץ המדבר.
רץ המדבר (Cursorius cursor) הוא עוף קרקע מדברי מופלא ומסקרן. רגליו ארוכות וזריזות, בעלות שלוש אצבעות בלבד, והן מאפשרות לו לרוץ במהירות מפתיעה בעקבות לטאות וגם לקפוץ ולחטוף חגבים מנתרים. בריצה שפופה אופיינית הוא גומא מרחקים וחולף כצל רפאים חמקני על פני המישורים שבמקום חיותו. לכאורה, "בחר" לו  רץ המדבר  מיקום עוין למדי: איזור מדברי או מדברי למחצה, שבו רק הקשוחים והסתגלניים שבחיות הבר שורדים במלחמת קיום תמידית. בעיניים אנושיות, מצטייר האיזור הזה כנוף משמים למדי, שדוף שמש ורוחות, קילומטרים של שום דבר. אבק לס מיתמר כחום היום מהווה עניין ומשחק לרוחות, ולהן בלבד.
אבל רץ המדבר מותאם להפליא לחיים באזורים האלה. צבעו הכללי החום בהיר (למעט צמד פסי עין בצבעי שחור ולבן, המתאחדים בעורפו האפור
לדגם v) כה דומה לצבעם של מישורי הלס שבהם הוא חי, עד כי הסוואתו כמעט מושלמת, וקשה להבחין בו ממרחק. הוא מוסגר לעין בעת ריצתו, אולם כשהוא עוצר וקופא על עומדו בצל שיח, הוא נטמע ונמוג במרחב כהרף עין.
בשל התנהגותו החשאית ודמותו המוסווית, רץ המדבר אינו מוכר לרבים. ריחוקם של מקומות חיותו מנקודות יישוב והעדפתו הברורה מקומות נידחים ושכוחים, אשר אינם מהווים בדרך כלל מקור משיכה לחובבי טיולים ומסעות, תורמים לאלמוניותו היחסית. מעטים מקרב חובבי הטבע מודעים לכך שרץ המדבר משתייך לסדרת החופמאים (Charadriiformes), ושרוב קרוביו הם שוכני חופים וביצות (ראו מסגרת, עמ' 72). הוא דוגר בעיקר במישורי הלס בנגב הצפוני והמערבי, אולם אפשר לפגוש בו גם בערבה ובאזורים מדבריים צחיחים. יש שנים שבהן הוא פולש בעונת הדגירה לגלבוע ולעמק הירדן. מחוץ לעונת הקינון, אפשר לראות לעיתים פרטים בודדים או קבוצות קטנות במקומות בלתי צפויים כמו חוף הכרמל.

בעקבות הרץ החשאי
למרבה הפלא, רץ המדבר אינו דוגר בראשית האביב, כפי שעושים רבים מעופות המדבר האופייניים לאיזור כמו החוברה (Chlamydotis undulata), הקטה חדת הזנב (Pterocles alchata), העפרונן קצר האצבעות (Calandrella cinerea), הסלעיות (Oenanthe spp.) למיניהן ואחרים. אלה דוגרים בחודשים מרץ ואפריל, בעת שמישורי הלס עוטים גלימה ירוקה בעקבות גשמי החורף. רץ המדבר דוגר בעיצומו של הקיץ: ביוני, יולי ואפילו מאוחר יותר.
עיצומו של הקיץ אינו הזמן המועדף על צלם טבע להסתובב בבקעת באר־שבע. המרחב מוכה שמש, ופני השטח מאובקים וצרובים. בחלק משעות היום נושבות שם רוחות חמות, השוחקות את הגבעות ואת המישורים, ומטאטאות את האבק היישר לתוך ציוד הצילום היקר. למרות זאת, במשך כמה עונות חמות רצתי בעקבות רץ המדבר, על מנת למצוא את קיניו, וצפיתי בזוגות המפוזרים בשטח ומבססים את נחלותיהם.
כעת, משהגעתי למקום בשעת בוקר מאוחרת, עם הרבה ציפיות, סקרתי ממרחק את האיזור במשקפתי והתאכזבתי כשלא ראיתי אף רץ מדבר דוגר. ישבתי במכונית מיואש, יגע ומוטרד מהחום ומהזבובים שאפפו אותי. התנעתי את הג'יפ, ובהילוך איטי החלקתי במדרון קל לעומק השטח. הנחתי את ידי על ההגה רק כשבצבצה אבן כלשהי מן העשב הרדוד בנתיב הנסיעה האקראי. סובבתי ברפיון את ההגה, עוקף קלות את האבן, ומזווית עיני הבחנתי להפתעתי שה"אבן" התרוממה והתרחקה בריצה. עצרתי נדהם. היה זה רץ מדבר שהתרומם מביציו. סוף סוף!

הרגעים הראשונים של הבקיעה. כשתסתיים, יישא ההורה במקורו את קליפות הביצה כדי להשליכן רחוק משם. כך מטשטשים את סימני הבקיעה ומקטינים את סכנת הגילוי והטריפה | צילום : יוסי אשבול

התרחקתי במהירות, ומטווח של כ־100 מטרים צפיתי בהתרחשות: רץ המדבר חזר שפוף, במהירות רבה, לעבר הקן. מדי פעם הוא עצר, הזדקף ושלח מבט לעברי, כאומד את גודל הסכנה. חיש קל הוא חזר לביצים, הזדקף קמעה, אגב סימור פלומת הגחון, והתיישב לדגור. פלטתי אנחת רווחה. יש מה לצלם. לאחר שבועות של תצפיות ועבודת שטח מאומצת, מצאתי סוף כל סוף את הביצים. למעשה אלה אינם קינים כלל. נקבת רץ המדבר מטילה את שתי ביציה, המנומרות בגוני הסוואה, על הקרקע בשקערורית קלה שבקלות ובשטח פתוח וחשוף.
בשעת אחר הצהריים חזרתי אל רץ המדבר הדוגר. כשהתקרבתי, הוא הרכין את ראשו לגובה פני הקרקע והפך שוב ל"אבן". בתוך דקות ספורות התקנתי אוהל צילום – מחבוא במרחק של כ־20 מטרים מן הקן. מחבוא הצילום משמש צלמי טבע לצילום חיות בר חששניות מבלי להפריען. יריעת האוהל צבועה בצבעי שדה, והמבנה הדומם הופך לאחר שעות וימים לעצם מעצמי הסביבה. הצלם יושב במחבוא כרואה ואינו נראה, ונוכחותו אינה מאיימת. הוא מאפשר לצלם להתרכז ממרחק קצר בבעל החיים, ולהשקיע מעצמו הרבה מעבר לתצפית ולהצצה חטופה במשקפת. לדעתי, המחבוא הוא אביזר צילום בסיסי וחשוב, המאפשר לחוות רגעים אינטימיים עם הטבע ולצלמו מקרוב.
איתרתי כ־15 זוגות של רצי מדבר דוגרים באיזור נידח למדי בקרבת נחל באר־שבע. זהו איזור עתיר מרחבי בר קסומים ופראיים, הנוף שם בתולי, לא פגוע, והטבע ממשיך בשלו על פי חוקיו. לעיתים, בשעות שקרינת השמש נמוכה ומידת החום מקבילה ככל הנראה לטמפרטורת הדגירה, נוטשים רצי המדבר את קיניהם ומותירים את ביציהם חשופות לפרקי זמן ארוכים. בני הזוג נמצאים בסביבה, דואגים שקינם יהיה בטווח ראייה, אולם עוסקים בציד ובאכילה. הם חוזרים וממשיכים בדגירה סדירה לאחר שהקרינה והחום מתגברים, או לאחר שהטמפרטורה יורדת לפנות ערב. התנהגות זו לא היתה מוכרת לי כשהגעתי לאיזור במועד הדגירה הצפוי.
ביום ההוא ובימים שלאחריו נשארתי ללון בשטח בקרבת רצי המדבר, אך שנתי נדדה. חששתי כי הביצים ייטרפו, שהרי הן מהוות מעדן לטבע הרעב. צבוע שהסתובב בשטח ועיני שועלים אשר נצצו מול אלומת הזרקור בלילות לא בישרו טובות. ידעתי שהרבה עיניים רעבות צופות מן המרחב ואורבות בשקיקה וברעבתנות. מנסיון העבר בצילום עופות מדבר אחרים, ידעתי כי הצלחת צילומי תלויה בהצלחתם של רצי המדבר לקיים את צאצאיהם. תכננתי לצלם את הבקיעה ואת הטיפול באפרוחים, ואלה עומדים כנגד כל הסיכויים כמעט במרחב העוין. חייהם של רוב עופות המדבר מסתיימים עוד בטרם החלו…

סימני התרגשות בקן
בדמדומי בוקר ראשונים התקרבתי בזהירות למחבוא. החושך שרר עדיין ומנע ממני לראות את הנעשה בקן. נזקקתי לשתי גיחות זהירות על מנת להעביר את ציוד הצילום, המים והמזון מהג'יפ שהושאר מאחורי המחבוא. הבוקר שהחל להאיר איפשר לי למקם את המצלמה עם עדשת 800 מ"מ על גבי החצובה, ואז הצצתי דרכה מבעד לחרך המחבוא. רווח לי. אחד מבני הזוג דגר בנינוחות. הלילה הראשון חלף בשלום.
מיד עם זריחה התחלתי לצלם. השמש התרוממה כמעט מולי, והצילום נעשה ממש לעברה. האור הרך הדגיש את קווי המיתאר של רץ המדבר, ואת שקיפותו ואווריריותו של העשב היבש. עוצמת העדשה והמרחק הקצר ביני לבין הקן איפשרו לי לקלוט מקרוב את מרקם הנוצות ואת הצללים שהטיל האור הטבעי בשעה כה מוקדמת.
הבוקר חלף מהר מדי. החום גבר והמחבוא להט. זה כשעה הדוגרים אינם בקן. לחרדתי

רץ המדבר בוחן את אפרוחו לאיר שבקע מהביצה. מדי פעם מגיח ההורה השני, נושא במקורו זחלי חיפושיות או חגבים קטנים היישר למקורו הפעור של האפרוח | צילום : יוסי אשבול

גיליתי כי ביום הקודם מיקמתי את המחבוא על תל נמלים, והן מופתעות לפחות כמוני למראה המבנה שמעל לפתח מחילתן. נאלצתי להתמודד עם הרעה הזו, כי כל ניסיון להזיז את המחבוא היה מטריד את הזוג הדוגר ומסכן את הצלחת הצילומים בהמשך. לולא רצי המדבר, קרוב לוודאי שהייתי בוחר לבלות את השעות האלה במקום אחר.
רצי מדבר דוגרים במשך כ־19 ימים. החלטתי להמתין בשטח לבקיעה המיוחלת. לא ידעתי את מועד ההטלה המדויק, אולם שיערתי כי עלי להמתין כשבוע עד לבקיעה. במהלך הימים שחלפו איתרתי את קיני הזוגות הנוספים אשר חיו באיזור. כל זוג חלש על נחלה נרחבת למדי, בקוטר של כ־300 מטרים. לא ראיתי עימותים פיזיים בין הזוגות. נראה היה כי הגבולות הוכתבו בעימותים קוליים בלבד או במרדפים קצרים. רץ המדבר הוא בדרך כלל עוף שקט, אשר אינו מרבה להשמיע את קולו, ונוכחותו בשטח אינה בולטת.
במשך הימים שחלפו עקבתי בעניין אחר המתרחש בקן המצולם. ניצלתי את "הפסקות אחר הצהריים" של בני הזוג, התקדמתי לעבר הקן והתבוננתי בביצים מקרוב. שום סימן המבשר על בקיעה קרובה לא נצפה, וגם מצד ההורים לא נראתה כל התרגשות או תשומת לב מיוחדת, שעופות מגלים כלפי ביציהם לקראת בקיעה.
ביום העשירי גיליתי את אותות החיים שלהם ייחלתי. בתצפית מרחוק ראיתי שההורה בקן אינו נינוח: הוא התרומם מעת לעת, הביט בביצים בעניין, נגע בהן במקורו וצקצק קלות, אחר כך גלגל אותן, התיישב, ושוב התרומם וגלגל. אחר הצהריים ניגשתי לבדוק מקרוב. בקליפתה של אחת הביצים נראו סימני שבר קלים. התקרבתי והאזנתי ברוב קשב: צפצופים רפים, שלהם כה ציפיתי, נשמעו היטב. הבקיעה החלה.
בבוקר שלמחרת המתנתי בציפייה דרוכה במחבוא. קירבתי את המחבוא מבעוד מועד לטווח קצר יותר, והפעם הצבתי על חצובות שתי עדשות: 600 מ"מ ו־400 מ"מ. זו האחרונה איפשרה לי לקבל זווית רחבה יותר לעבר הקן, והיא גם בעלת מיפתח צמצם רחב במיוחד – 2.8/f – המאפשר צילום במהירויות תריס גבוהות גם בתאורה נמוכה. שתי העדשות בצבצו מבעד לחרכי המחבוא כשתי עיניים גדולות ופולשניות.
הבוקר שעלה גילה לעיני הורה דוגר נינוח למדי. שום סימן חיים לא נראה מתחתיו. אולם כשעה לאחר הזריחה, ללא כל התראה מוקדמת, התרומם ההורה, ובטרם הספקתי להגיב, הוא נטל במקורו קליפת ביצה ריקה והסתלק בריצה על מנת להשליכה רחוק משם. זהו דפוס התנהגות קבוע אצל רוב עופות הבר; כך הם מעלימים ומטשטשים את סימני הבקיעה ומקטינים את סכנת הגילוי והטריפה. לפני שההורה שב במהירות, הבחנתי באפרוח רטוב, שרבץ לו מצונף ותשוש ליד הביצה השנייה – הלא היא אחיו הצעיר.
עד שעות אחר הצהריים התייבש האפרוח הבכור, התחזק והתחיל להציץ מבעד לפלומת ההורה כדי לגלות את העולם שסביבו. מדי פעם הגיח ההורה השני, נושא במקורו זחלי חיפושיות או חגבים קטנים והגיש את החטיף היישר למקורו הפעור של האפרוח.

רץ המדבר עם שני אפרוחים, כבני עשרה ימים. כאשר התחזקו והתחילו לדדות בעקבות הוריהם, ליוויתי אותם, צופה בגאווה במשפחה המאושרת | צילום : יוסי אשבול

קורבנות הלילה
הביצה השנייה בקעה בצהרי היום השני. המחבוא שימש אותי יום נוסף, ואז, כשהתחזקו האפרוחים והתחילו לדדות בעקבות הוריהם, עברתי לצלם מתוך הג'יפ, תוך כדי התקדמות זהירה בעקבותיהם. במשך ימים אחדים ליוויתי אותם, צופה בגאווה במשפחה המאושרת.
לאחר כמה ימים התקבלתי לחיקה של משפחת רצי המדבר כבן משפחה כמעט: בשעות החמות חיפשו האפרוחים צל ועצרו בדרך כלל ליד שיח, לשם מנוחה והמתנה להורים, שיגישו להם את חטיפי המזון. להפתעתי, הם התחילו לאמץ את צל הג'יפ ולא אחת התרחשה ההאכלה מתחתיו, מבלי שיכולתי לצפות בה.
ההורים עסקו ללא לאות בחיפוש אחר מזון; הם התרוצצו כאחוזי בולמוס, חיטטו בקרקע ללא הרף, שלפו חיפושיות וזחליהן או ניתרו בפתאומיות באוויר וחטפו חרקים גם מענפי שיחים גבוהים למדי.
אפילו לטאות (מהמין שנונית באר־שבע, Acanthodactylus pardalis) הם ניקרו עד מוות והגישו לאפרוחים, ואלה פערו פה ובלעו בתאווה כל מה שניתן להם, כאילו אין מחר. ואכן עבור אחד האפרוחים המחר לא הגיע. באחד הבקרים גיליתי את ההורים רצים עם אפרוח בודד. נראה כי הלילה הקודם תבע את קורבנו.
במהלך העונה חזרתי לאיזור פעמים רבות. מכ־15 זוגות של רצי מדבר בשטח התצפית, הצליחו שישה לגדל את אפרוחיהם עד לשלב של ניצוי ותעופה. השאר נטרפו, ככל הנראה, על מנת לקיים צאצאים של מישהו אחר.
באותם מקומות ברחבי הנגב, שטרם נגסו בהם מלתעות הקדמה והפיתוח, מתגלה עוצמת חיי הבר. אפשר לחזור ולצפות בחילופי העונות ובמחזורי החיים מבקיעה ועד מוות, לבלות שם תקופות ממושכות וליהנות גם מהעובדה שלא ראינו הכל, ושאף פעם גם לא נדע הכל.

הכתבה מוקדשת לזכרו של אורי עמיר שנהרג ב־1984 בתאונת אופנוע בהר הנגב. אורי נלווה אלי וסייע בנסיעותיו הרבות בשבילי הנגב, לצורך הכנת הצילומים.

תודה לד"ר דפנה לביא, שחשפה בפני מעט מצפונות האיזור, לאמיר בלבן ולרונן ליס, אשר סייעו בידי בעבודת השטח בעונות השונות, ולהדר סוכנויות NIKON על תרומתם לכתבה.