גלי ארבל | צילום: אלון לויטה המאה ה-19 באירופה התאפיינה בהתנגשות בין הרפואה הקונבנציונלית לבין הרפואה ההומיאופתית. באמצע המאה העשרים החלו להופיע הפריצות הטכנולוגיות הגדולות בעולם הרפואה – האנטיביוטיקה, הסטרואידים והכימותרפיה, הטיפולים האנטיפסיכוטיים והאל דופה – אלה צברו כוח והשפעה בקרב אותם רופאים שתויגו כקונבנציונליים וכ"רופאים אמיתיים", והתהוותה תפישה שכדי להיות רופא טוב יש להתמחות בתחום רפואי מסוים ולהתמקד בו בלבד.
בעשורים האחרונים החלה להישמע תפישה מנוגדת, הגורסת שאם כולם יהיו מומחים לא יהיה מי שיוכל לטפל בחולים בצורה מקיפה, שלא כמו הרופא שהסתובב בכפר וידע לטפל בכולם.
עכשיו, בישראל של ראשית המאה ה-21, פועלת יחידה לרפואה משלימה ומסורתית במסגרת המחלקה לרפואת משפחה בטכניון, ולפני כחודשיים הוקדש לראשונה בארץ כנס שלם לרפואת הצמחים, בשיתוף רופאים, חברי ההסתדרות הרפואית בישראל וחברי העמותה הישראלית לצמחי מרפא.
להרגיש נוח באי-ודאות
מבחינת מעמדה המחקרי, נחשבת רפואת הצמחים לאחד מענפי הרפואה המשלימה הקרובים ביותר לרפואה הקונבנציונלית, עובדה שמציבה אותה בנקודת פתיחה טובה יותר מבחינת סיכוייה להשתלב בממסד הרפואי.
לפני שבועות אחדים נסעתי לקריית טבעון כדי לשמוע מההרבליסט והנטורופת גל ראן ומד"ר ערן בן אריה, רופא משפחה, לאן מועדות פניהן של רפואת הצמחים ורפואת המשפחה וכיצד ישפיע שילוב התחומים על הקשר הטיפולי בין הרופא למטופלים, שעד היום נתפסו בעיקר כ"מקרים".
הרקע המקצועי של ההרבליסט גל ראן (N.D, ו-CI.H) הוא אמנם בתחום רפואת הצמחים המודרנית, אך חלק בלתי נפרד מהמסורת הטיפולית שעל פיה הוא עובד שייך לרפואת הצמחים המסורתית. לאחר שסיים את לימודיו וידע לדקלם את רשימת החומרים הפעילים שבכל צמח, את השפעותיו הרפואיות ואת יעילותו בנוגע לכל מחלה ומחלה, הוא גילה שהמטופלים לא קראו את ספרי הלימוד שהוא קרא, והלכה למעשה הם אינם מגיעים עם מחלות מוגדרות. מכאן ואילך נכון לו מסע חיפוש ארוך, עם כל מטופל ומטופל.
תהליך ההכשרה שעבר ד"ר ערן בן אריה היה שונה מאוד, אבל גם די דומה ביותר ממובן אחד. הוא סיים את בית הספר לרפואה בהדסה, ירושלים, והתמחה ברפואת משפחה. בשנה השלישית ללימודיו הוא החל להתעניין ברפואה משלימה ולמד רפואה הודית מסורתית, רפואה סינית, רפואת צמחים, הומיאופתיה ורפואה אנתרופוסופית. דווקא הלימודים בבית הספר לרפואה, שנחשב לבית הספר המוקפד ביותר בארץ בכל הקשור לטיפול הממוקד במחלה ובמחקר ופחות באדם ובחולה, הביא אותו לבחור בצד ההוליסטי יותר של הרפואה, הלוא הוא רפואת המשפחה. הוא השתתף במחקרים ששילבו רפואת צמחים ורפואה טבעית, ומאוחר יותר הקים, יחד עם ד"ר משה פרנקל וד"ר אמנון אורן, את היחידה לרפואה משלימה ומסורתית, שפועלת במחלקה לרפואת המשפחה במסגרת הטכניון ושירותי בריאות כללית במחוז חיפה, ועוסקת בהוראה ובמחקר.
שניכם פועלים במרץ כדי לקדם את נושא צמחי המרפא, אבל נושא-העל הוא בעצם פיתוחה של מיומנות המטפלים להקשיב למטופלים שלהם ולא רק להתייחס למחלה שהם סובלים ממנה. זו המשימה האמיתית, לא?
בן אריה: "צריך לפתח את המיומנות של הרופא לתשאל את המטופל – או בעיקר המטופלת, כי על פי רוב נשים הן אלה שמגיעות לרופא המשפחה – בצורה נבונה ומושכלת לגבי נושא הרפואה המשלימה. הרופא צריך להרגיש בטוח מספיק כדי להיות שם כשהיא עונה לו, כשהיא מבקשת ייעוץ. חלק מהרופאים חוששים שלא יידעו מה לענות, כי רבים מהם התחנכו על האתוס ש'הם יודעים' וזה 'לא בסדר לא לדעת', למרות שאחד הדברים היפים ברפואה הוא להרגיש נוח באי-ודאות.
"הקורסים שאנחנו מעבירים נועדו לתת להם כלים כדי לתקשר עם המטופלים שלהם וליהנות מהם יותר, ליהנות מהאפשרות לפתוח בפני אנשים צוהר נוסף להתפתחות פנימית. בקורסים מורגש שאנשי הרפואה רוצים משהו מעבר להיבט המדעי והמחקרי – הם רוצים להבין איך אפשר לפעול יותר לטובת המטופלים וגם לטובתם שלהם."
ראן: "אני רוצה להוסיף משהו משמעותי בהקשר הזה. אם אני מודד את הזמן שאני מקדיש למחשבה על צמחים בכל שעת טיפול, מדובר אולי בשלושים שניות. כל מה שמתרחש בחדר הוא חיפוש. התהליך הטיפולי הוא תהליך של צמיחה הדדית של המטפל ושל המטופל. החלק שבו אני מחליט איזה צמח לתת למטופל הוא החלק הקל ביותר בטיפול. כברת הדרך שאתה עובר עם מטופל, האינטראקציה בין שני אנשים, היא החלק המשמעותי באמת. אז קודם כל צריך לדבר על רפואה כרפואה. הדבר השני שצריך לזכור הוא שהחומרים שאנחנו נותנים למטופלים חשובים במונחים של תוצאות קונקרטיות, בייחוד בבעיות אורגניות. אז כמטפל אתה צריך לדעת כל מה שיש לדעת, עד כדי כך שאם מעירים אותך באמצע הלילה אתה יורה את זה, ואז אתה יכול לשהות בנוח במקום שבו אתה לא יודע. מהבחינה הזו אין שום הבדל בין רפואה כזו לאחרת."
יותר מדי אנטיביוטיקה
תוכל לתאר לנו כרופא משפחה קונבנציונלי שפתוח מאוד לכל תחום הרפואה משלימה את המפגש שלך עם מטופלים, אילו ציפיות יש להם ממך?
בן אריה: "חלקם למדו שיש לי פתיחות כלפי הנושא של רפואה משלימה והם מתייעצים איתי, ועם חלק אחר אני מנסה לברר איפה הם עומדים מבחינת הציפיות שלהם. רבים מהם מעוניינים שאציע להם תפישה רחבה יותר ושאוכל לקבל את השונה שבהם.
"בכל מקרה, אני לא מטפל ברפואה משלימה. המטופלים רוצים שאהיה הרופא שלהם. לזה הם מצפים ממני. אבל המטופלים גם מביאים איתם כל מיני סוגי ריפוי אחרים שהתוודעו אליהם. עם חלקם אני יכול להזדהות, חלקם ייראה לי מוזר ואקזוטי, ואפילו לא הגיוני, אבל זה חלק מהסיפור. היופי שבעניין הוא המפגש בין הסיפור שלהם לשלי. לכן אני לא מרגיש שאני מייצג את הרפואה המשלימה או את הקונבנציונלית, אלא את אלה שבוחרים בי."
זה משהו שהשתנה עם החשיפה שלך לרפואה המשלימה?
בן אריה: "זה בעיקר השתנה עם החשיפה שלי לרפואת המשפחה. נוצר זרע מאוד משמעותי ברפואה ששינה את הדיסציפלינה הקודמת, שעל פיה מה שכתוב בספר ומה שאמר הפרופסור בבית הספר לרפואה הוא הנכון. פתאום הופיעה צורת הסתכלות חדשה על הטיפול, למשל באנטיביוטיקה. כשאני יושב פה כרופא, שאלת מתן האנטיביוטיקה אינה תלויה בעצם היותי רופא או בציפיות המטופל, אלא בשאלת ההתאמה למצב המטופל. אני מזהה בקהילה מצב שבו מטופלים ממש מצפים מהרופא לטיפול אנטיביוטי. אני יכול למצוא את עצמי במצבים שבהם המטופלים רוצים אנטיביוטיקה יותר משאני חושב שנכון לתת להם. זה המקום שבו לרפואת הצמחים יש אפשרויות בלתי רגילות, ולא כפלסבו, אלא כטיפול בעל השפעה מכרעת ומועילה לא פחות מאנטיביוטיקה."
אבל אז אותו מטופל שמגיע אליך כרופא המשפחה שלו, שהביקור אצלו מסובסד או משולם על ידי מערכת הבריאות, מוצא שהוא צריך להוציא כסף מהכיס על מה שאתה טוען כלפיו שהוא תרופה טובה יותר מאנטיביוטיקה.
בן אריה: "נכון. אמנם יש צמחים שנמצאים בסל הבריאות, אבל הם מעטים מדי, וזו אחת הבעיות. זה מתקשר לשאלות מאוד משמעותיות, למשל, איך אני יודע שהמוצר שאני קונה הוא מוצר איכותי ושלא נפלתי קורבן לשרלטנות? איך אני יודע שהטיפול שאני ממליץ עליו הוא אכן איכותי? אלה שאלות קשות, מכיוון שלא קיימת כאן הסטנדרטיזציה שקיימת בטיפול התרופתי. נוסף על שאלות של יעילות ובטיחות, יש כאן בפירוש שאלה של עלויות, אבל יש מצבים שבהם אני אמליץ על טיפולים שלא נמצאים בסל הבריאות, כי הנאמנות שלי היא קודם כל למטופל, וכמובן למערכת שאני עובד בה."
ראן: "העניין הוא שאם תיכנס בדלת הקדמית, שזה הממסד הרפואי, אפשר יהיה להשתית את אותם קריטריונים של בדיקה, של הוכחה, של וידוא, שמוצר שמכיל  | | גל ראן |
אכינצאה אכן מיוצר מהמין הנכון, באופן ההכנה הנכון ובריכוז הנכון. מי שייצאו נשכרים מכך הם המטופלים והמקצוע. המקצועות המשלימים ייהפכו כך למקצועיים יותר. היום אפשר לקנות בקבוק של אכינצאה בכל בית טבע, אבל לך תדע מה יש בזה. זהו מקור המתח בין שני הזרמים, ולכן במובן מסוים מה שאנחנו דורשים הוא בעצם הקצאת משאבים, כך שאדם שמגיע לטיפול בקופת חולים יהיה זכאי גם לסבסוד של אכינצאה, ולא רק של אנטיביוטיקה. ככלל, אני לא חושב שאנטיביוטיקה זה דבר רע, אבל תלוי במצב ובשיקולים למתן האנטיביוטיקה. שימוש היתר הוא הבעייתי, אבל יש מצבים שבהם לא הייתי חוסך מעצמי, מילדיי או ממטופליי את הטיפול האנטיביוטי."
בן אריה: "החלק המדהים במודעות ובפתיחות הוא שברפואת הצמחים המסורתית נעשה שימוש נרחב בצמחים שלא נקנים בחנות טבע אלא בשוק, בתבלינים הפשוטים ביותר. זה הרי השימוש שנעשה מימים ימימה, והיום רפואת הצמחים המודרנית לא כל כך מכירה ברפואת הצמחים המסורתית, לפחות מבחינה מחקרית."
גל ראן: "קורה לי לא אחת שאני מציע למטופל, במקום לרכוש סירופ ב-200 שקל, לקטוף עלי סרפד בדרך הביתה ולחלוט אותם, או להכין קציצות מחובזה במקרה של אולקוס במקום לקנות תמצית של אלתאה שיובאה מאירופה. המצחיק הוא שב-90 אחוז מהמקרים הם מעדיפים לקנות את הבקבוק ב-200 שקל, ואפילו יעדיפו את הכמוסות."
משלימה לעשירים?
למעשה, מה שראן אומר הוא שעד היום היתה לנו הרפואה המערבית לעצלנים, והיום אנחנו מייצרים רפואה משלימה לעצלנים. איפה האחריות שלנו לבריאות שלנו, לגוף שלנו ולתהליך ההחלמה?
ראן: "זה נכון, למעט עשרת האחוזים האחרים של המטופלים, שאכן מוכנים להיות פעילים מאוד בתהליך הריפוי, ומי שמגיע אליי הם אלה שמגדירים את עצמם כמתעניינים."
ואלה שיש להם אמצעים.
ראן: "נכון."
כאן עולה השאלה אם אנחנו לא משתעשעים כאן באפשרויות שמיועדות לעשירים בלבד. לפי המצב היום בארץ, שיעור לא מבוטל מהאוכלוסייה לא פונה לקבלת טיפול רפואי מטעמים כלכליים ועקב כך מצבו מידרדר, וזאת כשמדובר בטיפול רפואי שניתן כמעט חינם.
ראן: "המצב קשה ללא ספק, אבל את יודעת כמה אנשים מגיעים אלינו לאחר שהרופא הרים ידיים כי לא היה לו עוד מה להציע להם? אז אם למטופל יש אמצעים, אולי אני אתן לו שלוש תרופות שונות כדי לכסות את כל האפשרויות, ולמי שאין אמצעים אני אתן את התרופה המינימאלית שאני מאמין שתעזור. חשוב להבין שהיום מדובר בתרופות שאין להן שום מימון ציבורי, יש המון מסים בדרך, ותכשיר שהייצור שלו עלה שלושה שקלים עולה בסוף 300 שקל, ואני לא מגזים בפערים."
בן אריה: "המקום שאני נמצא בו הוא הרפואה הציבורית, ואנשים לא משלמים כסף כדי לבקר אצל רופא משפחה. מה שראן מעלה הוא סוגיה של ממש. רפואת הצמחים זכתה לתוספת נפח ומסה מבחינת המחקר והוכחת היעילות, ואני מאמין שחלק מתקציב הבריאות של המדינה צריך להינתן בכבוד רב לתרופות, וחלק מסוים גם לרפואת הצמחים או לרפואה המשלימה בכלל."
ראן: "השינוי הזה הכרחי כדי שאותם אנשים שזקוקים לטיפול משלים ייהנו ממנו, כי את מס הבריאות הם משלמים בכל מקרה, ובמקביל הם גם משלמים על טיפולים שלא מוכרים על ידי הממסד. אלה שמפסידים בסופו של דבר הם המטופלים – אלה שמשלמים כפול וגם אלה שלא יכולים לשלם ולכן לא מקבלים את הטיפול."
בן אריה: "זו שאלה פוליטית במהותה. האם אנו מתקדמים לקראת מצב שבו סל הבריאות הישראלי יפתח את האפשרות למימון רפואה משלימה? באירופה הטיפול ההומיאופתי מוכר כחלק מסל הבריאות הציבורי. שירותי הרפואה המשלימה שניתנים בארץ בקופות החולים ובבתי החולים הם תוצאה של חשיבה כלכלית ולא של החלטה מדינית. הפניית חלק מהתקציב לרפואה משלימה יבוא בהכרח על חשבון משהו אחר, כי התקציב מוגבל. זה עניין של הקצאת משאבים. יכול להיות שזה יקרה בעקבות לחץ של צרכנים דווקא, ולא של מטפלים. הם בעלי הבית והם אלה שמפרנסים את סל הבריאות, אז זה לא תרחיש דמיוני; אבל זה דורש שיתוף פעולה שמתחיל ברמה האקדמית. שיתופי פעולה קליניים בשטח הם משמעותיים מאוד מבחינת המטופל, אבל חייב להתנהל דיאלוג גם ברמה המערכתית, בין השיטות השונות של הרפואה המשלימה לבין הרפואה הקונבנציונאלית. צריך ליצור שפה משותפת שתהיה נאמנה לעקרונות מדעיים, אקדמיים, ואין ספק שהמדינה תצטרך להשקיע כסף בעניין הזה, בדיוק כפי שזה נעשה בארצות הברית ובאירופה." איפה זה תקוע לדעתך?
בן אריה: "זו שאלה מאוד מורכבת, אבל אני חושב שזה תקוע בכמה רמות. קודם כל, בתחושה הכללית שאין לנו כסף לפרויקטים חדשים. שנית, ברמת המודעות והפתיחות שיש לאותם אנשים שיושבים בראש המערכות הציבוריות והממשלתיות לצורך לבחון את הנושא הזה, וגם ברמת האקדמיה והקצאת המחקרים. ככלל, נושא המחקר הרפואי בישראל הוא בעייתי, ובתחום הזה הוא בעייתי עוד יותר, משום שהוא חייב להתבסס על שיתוף פעולה בין הגופים שאנחנו פועלים בהם."
קווים לחזון אפשרי
נאמר שהכל היה אפשרי, ללא בעיות תקציביות או ממסדיות – מה לדעתכם היה מימוש מוצלח של החזון שאתם מדברים עליו?
בן אריה: "זה לא לגמרי חזון, כי אני מאמין שנגיע למצב שבו אפשר יהיה ליצור הידברות ברמות שונות, כמו בין יין ליאנג. צריך להבין שהתופעות השונות שיש בעולם, שלעתים נראות מנוגדות זו לזו, משלימות האחת את השנייה, ואולי אי אפשר להגדיר את האחת בלי האחרת. במובן הזה, הייתי רוצה לראות את שני סוגי הרפואה מגיעים להידברות, לא רק ברמה של סובלנות אלא גם ברמה של תקשורת קלינית, הבנה פנימית וגילוי חדש ומעשיר של השאלות הגדולות; מהי רפואה? מהי מחלה? מהו המפגש עם האדם? זה המקום לרפואה אינטגרטיבית בעיניי, ואני מאמין שהיא תתקיים ברמה של צוותים משותפים של רופאים ומטפלים בבתי החולים, במרפאות הציבוריות, ברפואה הקהילתית. אני  | | ד"ר ערן בן אריה |
מאמין שבהתחלה זה יתנהל כחלק ממחקר, ובהמשך נוכיח שזה טוב גם למטופלים וגם למערכת. אני מאמין שזה יפחית את הצורך בטיפולים מיותרים שאנחנו מציעים היום במקרים שבהם אנחנו לא יודעים מה להציע.
"היבט נוסף של החזון נוגע לחינוך הרפואי ולעמדה של העולם הרפואי כלפי הרפואה המשלימה. אני מאמין שתהיה הוראה בכל הרמות של החינוך הרפואי, החל בבית הספר לרפואה, דרך תוכניות התמחות וכלה בתוכניות המשך לרופאים; הוראה ברפואה שהיא יותר הוליסטית ויותר הומאנית. ההוליסטיות לא נמדדת בעיניי בשאלה אם אני נותן פרוזאק או היפריקום לטיפול בדיכאון, אלא ביכולת שלי לראות תמונה רחבה יותר של המטופל בתוך ההקשר הרחב שלו – גופני, משפחתי, רגשי, רוחני. אני מאמין שבאמצעות דיאלוג עם הרפואה המשלימה אפשר יהיה להעצים את החלק ההומאני הזה שעוסק במרכזיות האדם בתהליך של מחלה, והייתי רוצה להגיע למצב שבו האינטגרציה היא לא רק במחקר אלא גם במישור הזה של תקשורת, של פענוח הרוח הרפואית במפגש.
"הצלע השלישית, וזה החלק החשוב ביותר, היא ההכרה בכך שאני לא מסוגל לעשות הכל גם אם אני רופא. זה יפתח פתח לדיאלוג בין רופאים למטפלים, שיתבסס על כך שהרופא הוא לא בעל הבית היחיד."
ראן: "מעבר לחזון של בן אריה, שאני חותם עליו, אפשר לומר שאנחנו נמצאים בסיטואציה שבה הוא נמצא בצד החזק יותר, 'הצד הישראלי', ואני נמצא 'בצד הפלסטיני', בצד של מי שאין לו. אז החזון שלי קונקרטי יותר ופרקטי יותר. על פי החזון שלי, צוותי מטפלים יושבים יחד, מתייעצים ועובדים יחד, זוכים לאותה מידה של הכרה מצד הממסד הרפואי, ומי שבא מבחוץ לא יכול לדעת איזה רופא למד במסלול סטנדרטי מדעי מודרני ואיזה רופא למד במסלול המסורתי. אני מעריך שאם בגיל עשרים היו לי האפשרויות הכלכליות והאחרות הדרושות, הייתי לומד רפואת משפחה ואחר כך מתמחה ברפואת צמחים, כי היום זה הרבה יותר נוח. לכן החזון שלי הוא שבעלי המקצוע, לאחר תהליך רגולציה קפדני, יזכו למקום של כבוד לא פחות מרופאים, וגם שצמחי המרפא, התרופות ההומיאופתיות ותוספי המזון יקבלו מקום של כבוד שאינו פחות מזה של התרופות. בסופו של דבר לא משנה באיזו רפואה אתה עוסק, אלא איך אתה מתייחס למטופלים שלך. מה שעושה את הטיפול הוליסטי הוא לא החומרים שאתה משתמש בהם. במובן זה, אתה יכול להיות הרבליסט בעל גישה מכניסטית ורופא בעל גישה הומאנית."
ההיסטוריה המקוצרת של הרפואה
סיכום משעשע לדו-שיח שמתנהל בשנים האחרונות בעולם הרפואה מביא הסופר פאולו קואלו בסקירה הומוריסטית של ההיסטוריה הרפואית של העולם: חולה: "דוקטור, כואב לי הגרון…"
רופא בעת העתיקה: "בוא הנה, תאכל מן השורש הזה."
רופא בימי הביניים: "שורשים זה עניין לכופרים. תתפלל לאל שבשמים."
רופא בעידן הנאורות והמהפכה הצרפתית: "אלוהים לא נמצא בשמים. מי שמושל הוא השכל. בוא הנה, תשתה מן השיקוי הזה."
רופא בימי המהפכה הבולשביקית: "השיקוי נועד לרמות את הפרולטרים המדוכאים. בוא הנה, תיקח את הכדור הזה."
רופא בשנות השישים: "הכדור הזה מיושן וחסר ערך. הגיע הזמן למשהו חדיש: בוא הנה, תיקח אנטיביוטיקה."
רופא בשנת 2000: "האנטיביוטיקה מזיקה לך, היא גורמת לך להיות חלש ואומלל. הנה טיפול חדש: בוא הנה, תאכל מן השורש הזה." |
