תפריט עמוד

רומא עיר פרזות

שתפו:

הרהורים על השאלה הנצחית: האם רומא היא ערש התרבות או מולדת הצעקנות? ואם כל הדרכים מובילות לרומא, איך זה שאי אפשר לצלוח את פקקי התנועה בדרך אליה?

פורסם 1.8.11

דודי בסאני, אשה צעירה, אדומת שיער ועצבנית מאוד, שמוצאה ממשפחת אצולה (קרובה של ג'ורג'ו בסאני, מחבר "הגן של פינצי קונטיני"), לימדה במשך כמה שנים איטלקית באוניברסיטת תל אביב. את האיטלקית הבסיסית מאוד שאני דובר אני חייב לשנתיים סוערות שביליתי במחיצתה, שני שיעורים בני שעתיים בכל שבוע, כחלק מחובות התואר השני בספרות.

הרכב הכיתה היה מוזר בערך כמו המורה. בין היתר למדו שם רענן כהן, מי שהיה מזכיר מפלגת העבודה, ועוד כמה פוליטיקאים מן הדרג השני והשלישי. העברית שלהם היתה די בסיסית, אבל הם הסבירו לגברת בסאני ולשאר תלמידי הכיתה שהם עומדים בקרוב מאוד להתמנות לשגרירי ישראל באיטליה. שאר תלמידי הכיתה היו סטודנטים משועממים כמוני, שבאו ללמוד איטלקית בגלל איזושהי אגדה על כך שזו שפה קלה. איטלקית, שפה מוזיקלית ויפה מאוד, אינה קלה. גם המורה לא היתה אשה קלה. לגברת בסאני היתה מטרה מוצהרת אחת: להוכיח לנו עד כמה הישראלים חסרי חינוך, חסרי נימוס, חסרי שורשים ובכלל, חסרי תרבות במובן הרחב של המלה. באיטליה, הסבירה לנו בסאני באיטלקית שוטפת, זה לא ככה. באיטליה שולחים, לדבריה, אנשים כמונו לבית ספר ללקויי למידה, לא לכיתה מתקדמת באוניברסיטה. היא גם טענה ברצינות גמורה שהבורות שלנו והבדיחות הלא מצחיקות שהפוליטיקאים האלה משמיעים ללא הרף בכיתה גורמות לה כאבי גב קשים. כדי להבהיר עד כמה כואב לה הגב נהגה לעמוד צמודה ללוח ולעשות תרגילי שחרור ומתיחות, בזמן שאנחנו ממלמלים במבטא נורא רשימות של פעלים יוצאי דופן. מאז זה אבוד. בכל פעם שאני מתרגל את האיטלקית שלי באיטליה, אני חושב על דודי בסאני אדומת השיער, על התרבות של האיטלקים ועל תרגילי שחרור לגב כואב. מדי פעם אני מתכנן לכתוב לה, אך הפחד מונע בעדי.

אני נזכר בביקור האחרון שלנו ברומא. הוא התחיל בנסיעה ממושכת, שנמתחה על פני יום שלם, מאָמאלְפי לרומא. הרעיון היה להגיע לעיר בשעות אחר הצהריים, לנוח קצת ולצאת לאכול ארוחה חגיגית במסעדה מצוינת ליד המדרגות של פְיאצָה די סְפאנְיָה. כל היום, עם סנדוויצ'ים במכונית, תכננו את הארוחה הרומנטית. זו לא אמורה להיות בעיה.

כמו שכל ילד יודע, "כל הדרכים מובילות לרומא", אז איזה סיכוי יש לנו לתעות בדרך על האוטוסטרדה המדהימה מנאפולי לבירה? את המלון הזמנו בטלפון כמה ימים קודם לכן, והוראות ההגעה אליו נשמעו פשוטות מאוד. אבל המציאות היתה שונה מהפתגמים. בשעות אחר הצהריים המוקדמות מצאנו את עצמנו בפקק תנועה זוחל ומייאש, בכביש הטבעתי שמקיף את העיר. שלושת הנסיונות הראשונים לרדת מן הטבעת המכושפת הזו התגלו כטעויות קשות, שגזלו זמן יקר. שוב ושוב חזרנו אל הכביש הטבעתי כדי לנסות עוד יציאה.

בשעת השקיעה מצאנו עצמנו לפתע בכניסה לשדה התעופה פְיוּמיצ'ינוֹ. עוד טעות קשה. כל אחד מן הנהגים שאליהם פנינו כדי לברר אם הם מכירים את הדרך למלון הנחשק התלהב לעזור. כולם נפנפו המון בידיים, הסבירו משהו בתנועות מעגליות והפנו אותנו לכיוונים סותרים ולא נכונים. באחד המקרים – חוש הומור של שוטר מקומי, כנראה – מצאנו עצמנו לפתע בדרך ללא מוצא, שמוליכה אל חורשה מלאה בזונות ובזונים, כולם בחצאיות עור קצרצרות, שנפנפו אלינו בהתלהבות בתנועות מזמינות ומפתות. למלון הגענו רק בתשע בערב, ומשם הביאה אותנו מונית לפיאצה די ספאניה. כאשר הגענו אל המסעדה הרומנטית שלנו, ממש לצד המדרגות, בכניסה לסמטה קטנה, כבר היינו כושלים ועצבנים כמו דודי בסאני. אפילו הגב כאב מן הישיבה הממושכת במכונית. נדמה היה שכל 39 מיליון התיירים שפקדו את איטליה באותה שנה (על פי נתוני ארגון התיירות העולמי) בחרו לאכול יחד איתנו.

במונית שהחזירה אותנו אל המלון לאחר חצות ניסינו לברר עם הנהג מה היתה בדיוק הטעות שלנו, אבל הוא הנהן בחוסר סבלנות והתעקש להוכיח פתגם מפורסם אחר: "ברומא התנהג כרומאי". משמעות הפתגם, לדעתו, היא שצריך לנהוג במהירות מטורפת, לצפור ללא הרף, ואם אפשר, לצעוק מדי פעם על עוברים ושבים או על נהגים אחרים, שלא יודעים, אם תשאלו את דודי בסאני, איך צריך להתנהג באחת הבירות העתיקות, היפות והתרבותיות ביותר באירופה.

למידע נוסף על רומא>>

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו: