המטוס הקטן קרטע כשיכור בין כיסי אוויר, הרבה מתחתינו האוקיינוס השקט, הרבה מאחורינו חופה של צ'ילה, וכל זה לא הפריע לטייס להמשיך לדבר עם חברתו בטלפון הנייד, תוך שהוא מייצב את המטוס הקטן בעזרת רגלו הימנית. היינו רק חמישה: חוץ ממני ומהטייס היו במטוס עוד שניים מתושבי האי רובינזון קרוזו (Robinson Crusoe Island) ועוד טכנאי טלפונים צ'יליאני, שהיה בדרכו להתקין אנטנת טלפון באי. אחרי כשלוש שעות טיסה מערבה מוולפראיסו (Valparaíso) שבחוף הצ'יליאני, מעל לאוקיינוס השקט, הצביע לפתע הטייס על גוש יבשה מתקרב: "הנה האי שלך", אמר וצלל לעברו. הפנטזיה לנסוע לאי בודד, לחיות כמו רובינזון קרוזו, הרחק מהציוויליזציה, מהרעש, מהזיהום, משותפת כנראה להרבה אנשים. תעיד על כך הפופולריות רבת השנים של הספר המפורסם "רובינזון קרוזו" מאת דניאל דפו, וז'אנר שלם של ספרים וסרטים רובינזוניים שבא בעקבותיו, מ"משפחת רובינזון השווייצרית" ועד "משפחת רובינזון האנגלית", מ"ילדי האי" ועד "אי הילדים". פחות ידוע ש"רובינזון קרוזו" מבוסס על מקרה שהתרחש במציאות, וכי עבור אלכסנדר סלקירק (Selkirk) – הימאי הסקוטי רע המזג, שעל קורות חייו נשען דפו בספרו – הפנטזיה היתה דומה יותר לסיוט. ספק אם היה מתנחם בכך ש־200 שנה מאוחר יותר יזכה להיות מונצח בשמו של אי.
בעצם, גם כאן לא היה לסלקירק מזל. שלושה איים יש בארכיפלג הקטן חואן פרננדז (Juan Fernandez), הנקרא על שם הימאי הספרדי שגילה אותם בערך ב־1574, במרחק של כ־600 קילומטר מחופי צ'ילה, שלה שייכים האיים. אחת הדרכים להביא תיירים לאי הנידח, ששטחו כ־50 קילומטר רבוע, היא שימור "מורשתו של רובינזון קרוזו". ממשלת צ'ילה זיהתה את הפוטנציאל ושינתה את שמות האיים: לאי הגדול והמיושב קראה "רובינזון קרוזו", ולקטן יותר, הלא מיושב, ניתן השם "סלקירק". שוב ניצח הבדיון את המציאות. המלח שהיה לפיראט
ב־1695 ירד סלקירק לנמל והצטרף לצוות ספינה כנער סיפון, ומכאן העניינים התחילו להתגלגל מעצמם. הוא עבד בכמה ספינות וקודם במהירות, עד בין סלקירק לרב החובל שלו, סטארדלינג, לא היתה כימיה, בלשון המעטה. יום אחד, בספטמבר 1704, כשעגנה הספינה ליד הארכיפלג חואן פרננדז, פרץ ביניהם ויכוח סוער. סלקירק העריך כי הספינה לא תצליח לעמוד במסע לאנגליה, ואמר לרב החובל ברגע של רתחה שהוא מעדיף להישאר לבדו באי מאשר להמשיך להפליג עימו. סטארדלינג קפץ על המציאה: הוא צייד את סלקירק במצרכי יסוד, רובה מוסקט, סכין, טבק, מצית וספר תנ"ך, ושלח אותו בסירה עם שני ימאים אחרים לאי הגדול מהשלושה, שאז עוד נקרא מאס א־טיארה (Más a Tierra). רק לאחר שהורד לחוף, קלט סלקירק שרב החובל אכן מתכוון להשאיר אותו באי השומם. הוא נבהל וצעק למלחים שבעצם הוא מעדיף לחזור לספינה. אבל אלה, במצוות רב החובל, "לא שמעו" את צעקותיו. הספינה התרחקה, והוא נותר לבדו באי ארבע שנים וארבעה חודשים. בן דמותו – רובינזון קרוזו – תיאר כך את חוסר האונים: "נמצאתי על אי, ושום יבשה לא נראתה באופק מלבד כמה סלעים במרחק ושני איים קטנים מן האי שלי. הייתי אומלל ומיואש מאוד… נשארתי לבדי על אי בודד ושכוח אל, מוקף ים מכל עברי". אולי היה מנחם את סלקירק לדעת שזמן קצר אחר כך טבעה הספינה, ורוב מלחיה נספו. במקור אחר נטען שהספינה נתפסה בידי הספרדים ומלחיה נלקחו לפרו כשבויים. כמעט 300 שנה לאחר מכן נחת המטוס הקל שלנו בשדה התעופה של האי, שאינו אלא מנחת מטוסים באמצע שום מקום, ובו ממתין לנוסעים ג'יפ קטן, הלוקח את הבאים למעגן. עולים על סירה, מפליגים לאורך מצוק געשי עד שמגיעים ליישוב היחיד באי, העיירה סן חואן בטיסטה המערה של רובינזון
ראשית, האי הוזז מסביבות צ'ילה בדרום מזרח האוקיינוס השקט לאיזור הים הקריבי שמצפון לוונצואלה. אם זה קרוב ליבשה, אז יכולים להגיע ילידים, וכך זכינו בפריידי (Friday), ששת בתרגום העברי, יליד אסיר תודה שרובינזון הציל מהקניבלים שהגיעו לאי, אשר הפך למשרתו האישי. בנוסף, דפו האריך את השהות באי מארבע שנים וארבעה חודשים ל־28 שנה. כנחמה העניק הסופר לרובינזון לא רק את ה"פרא" ששת, אלא גם שתי חתולות וכלב, שניצלו אף הם מהספינה שנטרפה. במציאות חי סלקירק כל הזמן לבדו, וגם את חיות המחמד שלו נאלץ לביית בעצמו. הוא ביית כמה חתולי בר שהיו באי – לא רק כדי להפיג את הבדידות, אלא בעיקר כדי להתגונן מנשיכות עכברושים בזמן שישן. "בלילה השני פחדתי מאוד לישון על החוף", אומר רובינזון בספר. "קיבצתי סביבי את כל החפצים שהבאתי מן האונייה למעין מחסה, וכך ישנתי בחברתם של הכלב והחתולות. אחר כך התברר לי כי לחינם פחדתי. על האי לא היו חיות רעות שהייתי צריך לחשוש מפניהן". במציאות לקח לסלקירק יותר זמן לגלות שהאי אינו מאכלס מפלצות, אלא שפע של כלבי ים, אריות ים, פילי ים ושאר בעלי חיים מעניינים, חלקם ייחודיים לאי. בגלל החשש מחיות טרף ובשל התקווה למשוך את תשומת ליבה של ספינה שתעבור במקום, הוא לא העז לעזוב את החוף והתקיים על לובסטרים, צדפות ודגים. בשלב מסוים לא היתה לו ברירה, כי לחוף פלשה להקה של מאות אריות ים. הקללה התגלתה כברכה: הוא נאלץ לתור את האי, ובהמשך גילה כמה צמחים אכילים, לפת וצמחי תרבות אחרים, שנשתלו כנראה על ידי ימאים שעברו באיזור, במעין מזווה טבעי. עיקר החלבונים שצרך הגיעו מעיזי בר ששוטטו באי – גם הן, כנראה, שוחררו על ידי אותם ימאים והתרבו באין מפריע. סלקירק צד אותן, ביית אחדות מהן, שתה את חלבן ואכל את בשרן, מעורן הכין בגדים ונעליים, ומהשומן יצר נרות לתאורה. ממש כמו רובינזון קרוזו. בתחילה הוא צד בעזרת הרובה שהיה ברשותו, אך כשנגמר אבק השרפה נאלץ ללמוד לצוד בידיים. באחד המרדפים אחרי עז בר, נפל ממצוק גבוה וכמעט שנהרג. המקרה יכול היה להסתיים עבורו הרבה יותר גרוע, ואנחנו היינו מפסידים את רובינזון קרוזו. למרבה המזל, סלקירק נפל על העז המסכנה, שריככה את הנפילה, ואיבד את הכרתו למשך יממה. החיים באי הבודד לא היו קלים, אבל נראה כי בסך הכל מצבו הבריאותי היה די טוב, אולי מפני שאורח חייו היה בריא יותר מדרך חייהם של רוב המלחים בים, שזכו לאכול ירקות טריים לעיתים רחוקות בלבד. אי המטמון אני, לעומת זאת, התגוררתי בצימר מקסים, וזכיתי לבעלת בית שהיא גם מבשלת נפלאה. היא הגישה לי לארוחות הערב מעדני ים שטופלו ביד אמן. וזה לא היה ההבדל היחיד ביני לבין רובינזון: הוא בנה בעמל רב דוגית קטנה, אני שכרתי סירה והפלגתי לתצפיות באריות הים. בימים הראשונים שלי באי הייתי האדם היחיד שבא מבחוץ. המקומיים אמנם משתוקקים לתיירים, אבל אלה לא מגיעים בהמוניהם. כעבור כמה ימים הצטרפו עוד שלושה זרים, כולם אמריקאים, שהתגלו כטיפוסים לא שגרתיים.
באחד מטיולינו המשותפים טיפסנו לנקודת התצפית של סלקירק, כשעה וחצי הליכה במעלה שביל תלול. רוחות עזות נשבו באותו יום, וקרני השמש שהסתננו דרך העננים הכבדים יצרו אווירה מסתורית. עמדנו שם בשתיקה. יכולתי ממש לדמיין את סלקירק מביט למרחק, מחכה לישועה. "במשך כל הזמן הזה הטרידו אותי הרהורים נוגים", אומר רובינזון, "הייתי רחוק מנתיב המסחר, ולא היה סיכוי שאונייה כלשהי תעבור כאן ותציל אותי… שעות הייתי יושב לבדי מול הים ומתבונן באופק". רשות התיירות של האי קבעה בסמוך לנקודת התצפית לוח נחושת גדול, שעליו נכתב: "לנקודה זו עלה הימאי אלכסנדר סלקירק מדי יום במשך ארבע שנים וארבעה חודשים". באחד הימים ראה סלקירק ספינה מתקרבת ואותת לעברה, אבל היא חלפה מבלי שמישהו מאנשיה הבחין בו. במקרה אחר התקרבה ספינה, ומלחיה זיהו את האותות מהאי. אך משהתקרבה לאי, נבהל סלקירק האנגלי לגלות כי מדובר בספינה ספרדית – שכן הימים היו ימי מלחמה בין אנגליה לספרד. עדיף כבר להישאר באי בודד, חשב, והתחבא בין ענפי עץ גדול. רק בתחילת 1709 זכה לבסוף להינצל על ידי ספינה, הפעם אנגלית, ה"דוכס" (Duke). לבוש בבגדי עורות העיזים שלו ואחרי ארבע שנים שבהן לא הסתפר או התגלח, נראה סלקירק כפרא. למרבה ההפתעה, אחד הספנים דווקא זיהה אותו: היה זה הפיראט וויליאם דמפייר, מאנשי הספינה שנטשה אותו בשעתו על האי, שניצל מהגורל המר אשר פקד את רוב מלחיה. למרות השנים הרבות שבילה באי, לא הזדרז סלקירק לחזור לביתו. הוא נשאר עוד שנתיים תמימות על סיפון ה"דוכס" ועבר הרפתקאות רבות נוספות: קרבות עם ספינות ספרדיות, סערות עזות ומסעות ימיים ארוכים. רק ב־1711 חזר לאנגליה, ועד מהרה התפרסם והוזמן למסיבות ולפגישות בחברה הגבוהה – בעיקר בזכותו של המסאי ריצ'רד סטיל, אשר רשם מפיו ב־1713 את כל קורותיו על האי. על הפרשה נכתבו כמה ספרים, בהם "מסע ימי מסביב לעולם" שכתב וודס רוג'רס, רב החובל שחילץ את סלקירק מהאי, ו"מסע במימי הדרום" של אדוארד קוק. ובכל זאת, את עיקר פרסומו קנה סלקירק בזכות דניאל דפו ו"רובינזון קרוזו" שלו, שמהדורתו הראשונה ראתה אור באוקטובר 1719 ואף פורסמה בהמשכים במלואה ב"לונדון פוסט". סיפורו של סלקירק יכול היה להסתיים כאן, כשהוא חוזר לכפר הולדתו בסקוטלנד והופך לגיבור ולאיש מכובד. אבל חיי השגרה ביבשה נמאסו עליו במהרה, והוא חזר לשוט. הוא מת על הים ב־1721, כשהיה בן 45. אחרי שבוע באי הגיע זמני לעזוב. המארחת שלי הכינה לי לובסטר ענקי לפרידה. ידידי האמריקאי עדיין לא מצא את מטמון הזהב. עליתי לסירה, משם לג'יפ וממנו למטוס הקל, והשארתי מאחורי את האי הקטן, נעלם אל בין העננים. |
"רובינזון קרוזו", ספרו של דניאל דפו, מבוסס על סיפור אמיתי: קורותיו של הימאי אלכסנדר סלקירק, שחי לבדו יותר מארבע שנים על אי נידח כ־600 קילומטר מחופי צ'ילה. דנדן בולוטין יצא בשליחות "מסע אחר" אל האי רובינזון קרוזו וגילה שהמציאות שונה מכפי שדמיין כילד פורסם 16.2.12 |
הרצאת וידאו: פטגוניה המסעירה
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 676
[name] => דרום אמריקה
[slug] => south-america
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 676
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 509
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 697
[name] => צ'ילה
[slug] => chile
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 697
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 676
[count] => 74
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )