קבלת הפנים של אייקוצ'ו (AYACUCHO) היתה רחוקה מלהיות מרנינה. היה כבר ערב כשהגעתי, וברחובות החשוכים, ללא פנסי התאורה, לא נראה איש. העיירה, הנמצאת במרכז פרו, אינה עיירת תיירים; למעשה, אין בה תיירים כלל. פעולות הטרור של מחתרת "הנתיב הזוהר", שזעזעו את פרו כולה בשנות השמונים, הפכו אותה לעיר נטושה ומוזנחת.
בכלל, גורלה של אייקוצ'ו קשור בגורל המחתרת בקשר הדוק. מנהיג "הנתיב הזוהר", אבימאל גוזמן, לימד באוניברסיטה המקומית ויצר כאן את גרעין הסטודנטים שהיווה מאוחר יותר בסיס למחתרת. ב־1983, עם הסלמת המאבק, היה האיזור כולו מוקד לפעילות המורדים. אלפי תושבים נרצחו, ורבים עזבו. כיום זוהי עיר כמעט הרוסה, שהממשלה אינה ממהרת להשקיע בה כספים. שכונות העוני רבות, רק במשך שעתיים ביום זורמים המים בצינורות, והחנויות מועטות. 33 הכנסיות הן תזכורת לימי הזוהר שבהם היתה העיר, שנוסדה ב־1542 על ידי אריסטוקרטים ספרדים, נקודה אסטרטגית בדרך לקוסקו.
בדרך לשינוי
אבל יש אופטימיות מסוימת בנסיונות לשפר את המצב. קרלוס ולר דלגדו, הצלם של אוניברסיטת הואנגה שהתנדב ללוות אותי, סיפר כי באוניברסיטת אייקוצ'ו, אותו מוסד שהוציא משורותיו של מנהיג המחתרת, הוקם מרכז לפיתוח ושלום. כעת עובדים שם על פרויקט התנדבותי, ראשון מסוגו בפרו, שמטרתו לשפר את תנאי החיים של האוכלוסייה הכפרית. בלי תקציבים, מתכננים המשתתפים בפרויקט – 85 פרופסורים ו־115 סטודנטים המתמחים בחקלאות, בווטרינריה, בסוציולוגיה ובפסיכולוגיה – לעשות הכל כדי לפתח את החקלאות בסביבת אייקוצ'ו, לשפר את החינוך ולספק עזרה פסיכולוגית לילדים נפגעי טרור.
הראשון שנבחר למימוש מטרות הפרויקט הוא איזור העיירה הואנטה
(HUANTA), הממוקמת במרחק שעת נסיעה צפונה מאייקוצ'ו. העיירה, שבה גרים כ־4,000 תושבים, והכפרים סביבה, בהם מתגוררים כיום כ־61,000 בני אדם, היו במוקד הפעילות של "הנתיב הזוהר". כ־3,000 איש נהרגו כאן במעשי הטרור ופעולות הצבא, וכ־25,000 היגרו ממנו. לפני חודשים ספורים סיפקו משתתפי הפרויקט לתושבי הכפרים פרות, כבשים ועופות והדריכו אותם כיצד לטפל בהם. כמו כן הדריכו אותם כיצד לשפר את איכות מזונם ואת רמת ההיגיינה.
נסענו להואנטה למפגש הראשון בין משתתפי הפרויקט לבין אנשי המקום. באולם הגדול התכנסו כמה עשרות מתושבי הסביבה, רובם גברים. השיחות התנהלו בקצ'ואה (בלשון האינדיאנית המקומית). התושבים קיבלו דפים המכילים מידע על תזונה נכונה ועפרונות, והעתיקו את המידע. על הקיר נתלו תמונות של שתי פרות: אחת רזה ומעליה כתוב "אוכלת רע" והשנייה מלאה ולידה כתוב "אוכלת נכון". ליד התמונות הונחו דפים המדריכים כיצד ובמה להאכיל פרות, כדי להגדיל את תנובת החלב שלהן.
לבמה עלה פרופסור חוזה קולונל, תושב האיזור, ומיד השתרר שקט מלא כבוד. הוא הציג את אנשי האוניברסיטה ואת נציג משרד החקלאות לתושבים. דבריו נאמרו בתחילה בספרדית, אך הוא מיהר לתרגם אותם לקצ'ואה. קורס זה, הסביר, הוא הראשון בסדרת קורסים, והציע לנוכחים עזרה משפטית בכל הנוגע למחלוקות הקשורות בבעלות על הקרקע.
לחיי העתיד
בעוד אנו עוסקים בשאלות כבדות של שיקום ופיתוח, החל מתארגן ברחובות הואנטה הקרנבל השנתי המסורתי. הקרנבל בהואנטה נערך, כמו אחיו בשאר העולם, בחודש פברואר, והוא קרנבל מסורתי ולא מצועצע. שלא כמו תוכנית השיפור והפיתוח שמטרתה לקדם את האיזור, הוא משמר יסודות עממיים בני מאות שנים.
כשהגעתי לכיכר העיירה כבר התכנסו בה עשרות קבוצות של נשים וגברים לבושים בגדים צבעוניים. הם התכוננו לצעוד בתהלוכה לכיוון האיצטדיון. נוכחותי הבולטת והזרה עוררה תשומת לב רבה. מישהו כיסה אותי בבדים צבעוניים וחבש לראשי כובע לבד; אחר הושיט לי ליקר מנתה, וכולם רצו להצטלם איתי.
מכונית גדולה עצרה לידנו ומתוכה יצא גבר צעיר – עומר קווסדה מרטינז, ראש העירייה בן ה־28, הצעיר שבראשי העיריות בפרו. מרטינז יליד הואנטה, בוגר משפטים ומדע המדינה באוניברסיטה בלימה. הוא ייצג את דור המנהיגים החדש של פרו: דור צעיר, חזק ואופטימי – תקוות המדינה לעתיד טוב יותר.
את המשך הביקור שלנו בהואנטה תכנן מרטינז עצמו, שהעניק לנו מכונית ונהג. לפני תחילת הטקס המרכזי של הקרנבל באיצטדיון, יצאנו ללוריקוצה, כפר קטן סמוך לעיירה. בתיו הלבנים נטועים בתוך יער עד לצד שדות קוקה, מטעי קפה וקקאו. שקט ופסטורליה. קשה לתאר שעד לא מזמן איימו על האיזור הזה אנשי "הנתיב הזוהר".
בדרך חזרה התנגנה ברדיו מוסיקה קרנבלית, שנקטעה על ידי דבריו של ראש העיר. "אנו עומדים להקים רשת של צינורות, שתזרים מים מההרים, ולסלול כביש להר סן פרנסיסקו", סיפר מרטינז, "וזה רק חלק מהתוכניות לשפר את החיים באיזור". כשהסתיים הראיון החנה הנהג את המכונית מול תחנת הרדיו. מרטינז ביקש שאדווח באוזני התושבים על התרשמותי מהעיירה. "התחלנו כבר לבנות כבישים לכפרים מרוחקים", סיפר לי אחר כך, "ואנחנו מחסנים, לראשונה, את הילדים נגד מחלות שונות. אנחנו משקמים את החקלאות, ולמרות הקשיים, העתיד מלא תקווה".
עצב ושמחה
ואמנם, כחצי שעה מאוחר יותר, באיצטדיון של הואנטה, נראו כולם חדורי רוח אופטימית: כאוס של תלבושות צבעוניות רקומות בשלל צבעים, כובעים מקושטים ברקמות ובפרחים. קבוצות הגברים והנשים שהיו קודם לכן בכיכר המרכזית התחרו ביניהן תוך כדי הופעה בפני הצופים, בנגינה, בשירה ובריקודים. הם הגיעו מכל כפרי האיזור, לעיתים ברגל, מרחק של יום או יומיים הליכה, סיפר קרלוס. חלק מהם באו עם חמורים וסוסים, אותם קישטו בבדים צבעוניים ובפרחים.
הקבוצות שהופיעו היו שונות זו מזו. החקלאים והסוחרים, אנשי העמק, נחשבים לאנשי העסקים של האנדים, משום שהם מתגוררים בקרבה לערים. אנשי ההר – המתגוררים בגבהים של 4,000 מטרים, בדרך כלל בקומונות, ומגדלים בעלי חיים – נחשבים לפשוטי העם, בעיקר משום שהם חיים במרחק רב מהמרכזים העירוניים. תלבושותיהם צבעוניות ועשירות באופן בולט, עוד סימן למרחק התרבותי שלהם מהחיים המודרניים. בין אנשי העמק להרריים יש חיץ תרבותי של ממש, והם אינם נוטים להתחבר או להתחתן ביניהם.
למרות השמחה הכללית, השירים שנוגנו בקרנבל היו עצובים. החל במוסיקה המונוטונית שניגנו בתופים, בחלילים ובגיטרות וכלה במלות השירים, שעסקו בסבל, רעב, בדידות ועוני. היו גם שירי מחאה נגד ממשלת פרו שזנחה אותם. קרנבל של סתירות: שמחה ועצב, תקווה וייאוש.
הצופים היו תושבי העיירה בלבד, ללא תיירים שאפשר "להציג" למענם. הוקפתי בעשרות ילדים סקרנים שסקרו בעניין את שעון הסווטש שלי. שוב ושוב נשאלתי מאיפה באתי; איפה זה ישראל, ולמה אני כותבת מימין לשמאל באותיות מוזרות. זרים, כך נאמר לי, מגיעים לכאן לעיתים רחוקות מאוד, כך שדור שלם של ילדים אינו מכיר פנים זרות. בכל פעם שכיוונתי את המצלמה, הסתדרו אלה שעמדו מולי בשורות והתחילו לשיר ולנגן.
בימים הבאים שוטטתי בכפרים הסמוכים לאייקוצ'ו, והשתתפתי בחגיגות נוספות. בכל כפר נערך הקרנבל ביום אחר בפברואר. באחד הימים הגענו לכפר נידח, השוכן על אחד ההרים בגובה 3,000 מטרים. תוך כדי נסיעה במעלה ההר, הבחנו בחוגגים מהכפרים הסמוכים צועדים על השביל בתלבושות צבעוניות. מאחורינו נסעו לאיטן משאיות עמוסות אנשים וסלי אוכל. בכפר קיבלו את פני בשמחה והזמינו אותי לשבת עם חבר השופטים, הקובע איזו קבוצה מהקבוצות המופיעות מנצחת. המתחרים רקדו, ניגנו במשרוקיות, בחלילים, בתופים ובפעמונים.
בהשוואה לקרנבלים עממיים אלה, בלט הקרנבל באייקוצ'ו בתחכומו. הוא נפתח בתהלוכה גדולה מהכיכר המרכזית – פיאצה דה ארמס. הכיכר אמנם לא היתה הומה אדם, אבל שלל להקות הגיעו מהכפרים השכנים וצעדו ברחובות בשירה ובריקודים. משאיות מקושטות עברו ברחוב עם ילדים לבושי חג שנופפו לקהל. ובכל זאת, לא היתה שם שמחה. כשהסתיימה התהלוכה נשלחה לשמים יונה לבנה גדולה. השלום הוא כאן עדיין חלק מן הקרנבל.
