רג'סטן: שמורת הציפורים

אפשר לצפות אפילו בפעולות אינטימיות כמו הזדווגות או סידור נוצות (המטרה: מיקסום הביצועים האווירודינמיים) הן בגדר "עסקים כרגיל". הציפורים מתעלמות מנוכחותך כמעט לגמרי, חוץ אולי מזריקת מבט חטוף וחשדני וחטוף. אל תטעו ותחשבו שמדובר כאן בסצנה של גן חיות – אלה הם עופות בר, והם מקיימים אורח חיים פראי לחלוטין. לפני הפגישה איתך הם נדדו אלפי קילומטרים, הם מתפרנסים ממה שהם צדים לעצמם וחיים בעולם של מלחמת קיום ותחרות, ולא במבות שאנשים זורקים להם מבעד לסורגי כלוב.

עוד ייחוד לשמורה הוא שהפארק אינו גדול במיוחד, וניתן להספיק להגיע בו לכל פינה תוך שבוע ימים של סיורים. יתרה מכך, הפארק מרושת היטב בשבילים, והדרכים הראשיות אפילו סלולות, ובקיצור – ניתן להגיע בו לכל חור בלי הרבה בעיות. מהפארק הזה לא יוצאים בהרגשת פספוס, שאולי בחלק אחר של הפארק חיכתה לך הציפור שאותה חיפשת, אבל המפגש לא התקיים בגלל שזה היה רחוק או מסובך.

יתרון נוסף הוא המיקום הנוח. השמורה נמצאת כשני קילומטרים מהעיר בהאראטפור Bharatpur בראג'סטאן – אותה מדינה בה חיו המהרג'ות על ארמונותיהם המפוארים ואורחות חייהם מנקרי העיניים.

בהאראטפור נמצאת בין שתי ערים חשובות ומתוירות: בין אגרה (העיר שבה ניצב הטאג' מאהאל) לבין ג'ייפור, בירת ראג'אסטאן. המיקום הזה הופך אותה לנגישה ביותר כמעט עבור כל תייר בהודו – מתרמילאי קרוע ועד לאציל בריטי. בנוסף, יש בה אפשרויות לינה לכל תקציב אפשרי.

הולדתה של שמורה
למעשה, את התודה אנחנו חייבים למהארג'ה המקומי. במאה השמונה עשרה הייתה העיר נתונה להצפות לאורך כמעט כל עונת המונסון. לפיכך החליט המהרג'ה על בניית סכר, שסביבו נבנתה מערכת סבוכה של תעלות ובריכות לתיעול המים ולמניעת הצפות. משטחי המים הרחבים קסמו מאוד לציפורי האזור, במיוחד אלה שהגיעו מסיביר הרחוקה לחרוף בהודו (מי רוצה להישאר בסיביר בחורף?), וקנו לעצמם שביתה באזור.

המהרג'ה וחבריו פצחו בציד פרוע, בעיקר של מיני ברווזים, ועד מהרה קנה לעצמו המקום מוניטין בכל הודו ואחר כך ברחבי האימפריה הבריטית כאזור ציד הברווזים הטוב בעולם. הזמן עבר, המנגל עבד שעות נוספות וחוקי המוסר והנורמות החברתיות השתנו. במאה העשרים נעשה הרבה יותר פופולרי לצוד עופות במצלמה ולראותם דרך משקפות במקום דרך כוונות רובה.

וכך, במרץ 1982 הפך המקום לפארק לאומי, וב-1985 הוא הוכרז כאתר מורשת עולמי (World heritage site ), בעיקר בגלל העגור הסיבירי, מין בסכנת הכחדה חמורה, שזה אזור החריפה העיקרי שלו. כיום נחשב המקום לאחת משמורות העופות החשובות בעולם, והיא משתרעת על פני ארבעים קילומטרים רבועים של בריכות מים וצמחי ביצה. תנועה ממונעת בשמורה אסורה בהחלט – ניתן לסייר בה ברגל באופניים או לשכור נהג ריקשה.

את מי נפגוש בשטח
אוכלוסיית הציפורים בשמורה נחלקת לשתיים – החורפות והיציבות. החורפות מגיעות בעיקר מערבות סיביר הענקיות (אבל לא רק) שהחורף בהם זכה למוניטין רע במיוחד (גם בקרב העופות).

מי שמסוגל לעוף – והציפורים הן הרי אדוני האוויר – מסתלק משם כבר באוקטובר, והמקדימים אפילו באוגוסט. בפברואר חוזרות הציפורים הנודדות אל הערבות, ואז, באביב בו הכל שם פורח ומשגשג, ההורמונים ממלאים את הדם ומפעילים את מנגנוני החיזור, ועונת הרבייה מתחילה.

היציבות נשארות בשמורה כל השנה. הן מתחילות לקנן באוגוסט ומסיימות באוקטובר, אז הטמפרטורות לא מאוד גבוהות, הביצות מוצפות מגשמי המונסון ומלאות במזון מהחי ומהצומח להלעטת הגוזלים הרעבים. בנוסף, אין תחרות על המזון מצד העופות הנודדים שמתארחים בשמורה.

אלה עלולים (או עשויים, תלוי בנקודת המבט) להגדיל את האוכלוסייה המקומית ב-30 אחוזים! תחשבו על מדינה הקולטת הגירה, שצריכה להתפרנס ממשאבים מוגבלים, שבתוך שבועות ספורים מגדילה את אוכלוסייתה בעשרות אחוזים. מי שהוא מכם היה חושב שזה הזמן המתאים לגדל ילד? גם הציפורים לא.

בשמורה 375 עופות. רק כדי לתת לכם פרופורציות: בכל אירופה, כולל ישראל וארצות ערב, ישנם כ-550 מיני עופות. בקיצור מדובר בלא מעט טיפוסים. מאה חמישים מיליון שנה מתעופפות הציפורים על כדור הארץ וכל מין בחר לו את אסטרטגיית הקיום שלו, כל אחד ו"הסרט" שלו.

375 מיני עופות, הווה אומר 375 "סרטים", וזה קצת הרבה למקום המוקצה לכתבה. אז במקום לדבר באופן כללי בחרתי להתמקד במספר מועט של מינים, עם סיפורים פיקנטיים ומעניינים – אבל לרגע אל תקבלו את הרושם שהמינים הנבחרים מייצגים את מה שקורה בשמורה ואל תפריזו בחשיבותם לגבי שמירת הטבע באזור.

המינים עליהם בחרתי לדבר הם בחירה פרטית שלי ל"סרטים" שהכי ענייננו אותי בעופות שאותם פגשתי והכרתי. עם האחרים הסליחה (ואני בטוח שאף אחד מהם לא נעלב).

אנפות – אלופות הדיג מהמארב
קצת מידע כללי: האנפות שייכות למשפחה של עופות, שמתמחים בעיקר (אבל לא רק) בדיג ממארב. האנפה הטיפוסית עומדת קפואה ודוממת על שפת המים או בתוכם, ועיניה נעוצות במים סביב. דג שמתקרב לחוף להתפרנס מהאצות הגדלות בשולי הבריכה ומתקרב לטווח הפגיעה של האנפה – צריך הרבה מזל כדי להישאר בחיים.

עם היכנסו לרדיוס הקטילה, הוא מיורט מייד באמצעות צוואר ארוך במיוחד, שיש בו יותר מ-12 חוליות (בניגוד לכל היונקים, שלהם מספר חוליות קבוע, שבע, חוץ משני מיני יונקים ביזאריים מדרום אמריקה) ומערכת שרירים מפותחת.

פגיעת האנפה בדג מתחשבת בשבירת האור במים. זוכרים איך נראית כפית בכוס תה? היא נראית שבורה. אנחנו לא יכולים לדעת את מיקום הכפית בכוס לפי מבט מעל פני הכוס, אנחנו מפספסים אותה. הפספוס ניתן לביטוי כמותי באמצעות טריגונומטריה. האנפות לא לומדות טריגונומטריה בבית ספר, אבל בכל זאת יודעות איך להביא בחשבון את שבירת האור, ומצליחות לפגוע בדג בצורה מדויקת.

האנפה לא משתעממת בקלות. היא מסוגלת לארוב שעות לדג שלה בעמידה קפואה באותו מקום, בלא בעיות נפשיות או גירודים מיותרים. עמידתה הקפואה חשובה, כי לדגים מערכת משוכללת ומדויקת מאוד (הנקראת קו הצד), לאיתור תנודות במים, במיוחד כאלו של אנפות עצבניות.

שרידה בשוק תחרותי
מקור האנפה עשוי כפגיון והדג הנלכד מורם מהמים. לשון האנפה קצרה ומנוונת והדג מתועל לעבר הגרון על ידי זריקות באוויר ותפיסתו כך שהראש מופנה היישר לעבר הגרון. אף אנפה לא רוצה לבלוע דג נגד כיוון הקשקשים ולקרוע לעצמה את הוושט. הדג – גם אם הוא עבה פי ארבע מצוואר האנפה ויותר – נבלע בשלמות.

בשמורה 17 מיני אנפות, ורובן מתפרנסות מדיג. זה קטע קצת מוזר – הרי כל אחד רוצה להיות מקורי ככל היותר, ולא להתחרות עם עוד חבר'ה על אותו משאב, אז למה בחרו כמעט כל ה-17 להתפרנס מדגים? מסתבר (שוב) שהטבע מתוחכם, ולא הכל כל כך פשוט כמו שהוא נראה.

יש דגים שאוהבים לבוא סמוך לשיחים העבותים בשולי הבריכה ולאכול בצילם, ואם הם מספיק קטנים, שם תחכה להם Indian Pond Heron ואם הם גדולים ובאים לשולי הבריכה החשופה, הם יפגשו בגרונה של ה-Grey Heron, המצויה גם בארץ.

בשיחים מרווחים יותר תחכה להם ה-Purple Heron (שגם מצויה בארץ) ואלה שמתחכמים והולכים לשיחים, שנראה להם כי אף אנפה לא תצליח לחדור בינות ענפיהם, יפגשו במיני האנפות המשורטטות. חלוקת משאבי הדיג במארב בשמורה מקטינה את התחרות בין מיני האנפות השונות ומאפשרת לכל מין להתפרנס בכבוד.

ג'קאנות – רקדניות על רצפה עקומה
זו סדרה שאינה מיוצגת כלל בארץ. עופות אלו מבלים בדרך כלל לבד, בשולי הבריכות, כשהם פוסעים בקלי קלות על צמחי מים ועלים דקיקים בלא לשקוע. אם יש סרטן, דגיג, או חסרי חוליות אחרים שחשבו לתומם שבין עליהם של צמחי המים הצפים הם בטוחים – טעו.

הג'אקנה מבלה שעות בהליכה על משטחים בלתי אפשריים וחסרי יציבות של צמחי מים טבולים ובתוך סיוריה היא מיירטת בדייקנות כל חסר חוליות המשוטט שם. סודה של הג'אקנה נחשף כאשר היא מחליטה להוציא את רגליה מהמים העכורים ולחשוף אותן לעיני כל. או אז יתגלו לעיניך אצבעות ארוכות דקיקות ועדינות להפליא המעניקות משטח הליכה רחב ביותר לציפור שבחרה באזור הציד המסובך הזה.

גם לג'אקנה יש פאשלות קטנות – היא מועדת לפעמים – במקרה כזה מיד נחלצות לעזרתה הכנפיים המצילות אותה מטביעה. תגובותיה מהירות מאוד והיא אף פעם לא נראית במצב מסוכן – במקרה הזה הרצפה באמת עקומה וגם הרקדנית הכי טובה – יכולה לפעמים למעוד.

אווזים – שיאני עולם אצל גינס
אחד האווזים הנפוצים בשמורה הוא ה-Bar Headed Goose – להקותיו המונות עשרות פרטים משוטטות להם באחו הרטוב הרחק מהמים כשהם מחפשים שורשים וחלקי צומח בשרניים אחרים.

האווזים מצטיינים במעוף עם מבנה ראש חץ מוגדר, החוסך עד חמישים אחוזים באנרגיית התעופה, וזה לא מעט כשצריך לנדוד. האווז הזה עושה את האביב והקיץ בסיביר, שם הוא גם מקנן, ומגיע לבקר בשמורה בחודשי החורף. כדי להגיע לכאן עליו לחצות את רכס ההרים האדיר בעולם – ההימלאיה. זאת הסיבה שפגשתי בו התרגשתי – לציפור הזו יש שיא מתועד בספר השיאים של גינס!

אני נזכר בתיאור ביומנם של מטפסי הרים על הר אוורסט, איך אחרי כל צעד בפסגה הם מתנשמים כמו אחרי ריצת מרתון, ושואפים אוויר מבקבוק החמצן. בין היתר, הם מתארים להקות אווזים החולפות מעל פסגת העולם, אני מצטט: "במעוף אקטיבי תוך טפיחת כנפיים, ללא כל מאמץ הנראה לעין".

יצורים מופלאים
פסגת האוורסט מתנשאת לרום של 8,848 מטרים מעל פני הים וריכוז החמצן שם לא מאפשר חיים לאף יצור חי על פני כדור הארץ (למעט אולי מינים אזוטריים של חד תאיים). במשך שנים היה זה הגובה הגבוה ביותר שנרשם לציפור בספר השיאים, עד שנשבר בשנות השבעים ע"י נשר ריפל מאפריקה (gyps rupelli) שנתקל במטוס בגובה של לא פחות מ-11,300 מטרים מעל פני הים – אבל הוא כנראה באמת השתגע לגמרי.

האווזים טסים פעמיים בשנה באופן סדיר בנדידה מסיביר להודו וחזרה, בגבהים של 7-9 ק"מ. המוזר הוא שצריכת החמצן של עופות בתעופה היא בין הגבוהות בעולם החי – מטוסים כידוע צורכים הרבה דלק וחמצן. מאמרים מדעיים רבים ניסו לחקור את היצורים המופלאים הללו, והמנגנונים הפיסיולוגיים המאפשרים להם להתקיים בגובה כזה עדיין לא הובהרו במלואם.

בפסגות הימלאיה הקרינה חזקה מאוד וטמפ' האוויר עשויה להגיע לשישים מעלות מתחת לאפס, וזה עוד בלי להזכיר את האוויר הדליל, לחץ החמצן הנמוך ואת העובדה שהאיזור כולו נתון לסערות פתאומיות, ורוחות אדירות בנות למעלה ממאה קמ"ש יכולות להתפתח תוך שעות ספורות. גיהינום אמיתי, שהאווזים עוברים אותו בלי הרבה בעיות פעמיים בשנה בעונות הנדידה.

הכתבה לא תהיה שלמה אם יתקבל הרושם שיש בשמורה רק ציפורים. אמת, העופות הם עיקר העניין בה, אך יש בה גם זוחלים – פיתונים וכוחים, ויונקים מעניינים בהם שני מיני איילים ועוד. הכוחים הם לטאות גדולות ועבות זנב החיות בבדידות וניזונות בעיקר מהחי. בשמורה ניתן לפגוש כוחים די בקלות (ביחס לארץ) – אז הם רצים ונעלמים בסבך או מסתתרים בסדק עץ או אבן.