הראם הלבן – מבצע שחרור בנגב

בעשור האחרון שוחררו לטבע בארץ עשרות ראמים. מבצע ההשבה של רשות הטבע והגנים החל ב־1978, וכיום מגיע מספרם של הראמים המסתובבים ברחבי הנגב הדרומי ליותר מ-80. כךתשלים רשות הטבע את אחד מיעדי ההשבה החשובים ביותר של חיות בר שהיו בארץ ונכחדו.

הבדווים האמינו כי הצד ראם ואוכל את בשרו אינו זוכה רק לסעודה טעימה אלא גם נטען בתכונותיו של הראם: אומץ, התמדה וחסינות מפגיעת כדורי רובה

עד סוף המאה ה־18 ניתן היה למצוא את הראם הלבן במדבריות שונים ברחבי המזרח התיכון: בעבר הירדן, בדרום סוריה, על פני חלקים ניכרים מעיראק וחצי האי ערב, וכן בסיני ובדרום ארץ ישראל. דיווחים מאותם ימים מספרים על עדרים שמנו לעתים עד כמאה פרטים. המצב השתנה לרעה במשך המאה ה־19, ובעיקר לאחר מלחמת העולם הראשונה, בעקבות חדירת הנשק החם לאזור. נשק זה, שהגדיל את טווח הפגיעה של הציד, היה גורם קריטי לכלל עולם החי במזרח התיכון, וגרם להשמדתם של התנין, היען, הפרא, אייל הכרמל, הברדלס ואחרים. הראמים הצליחו לשרוד, אך תפוצתם נסוגה אל מרחבי חצי האי ערב. ב־1914 נותרו ראמים מעטים מחוץ לתחומי ערב. גם שם שרדו שתי אוכלוסיות בלבד ושתיהן במרחבי החול הענקיים: במדבר נפוד הגדול (An Nafud) שבצפון חצי האי וברוּּבּע אל־חאלי (Rubí al Khali) על גבול עומאן ותימן בדרום. בראשית שנות החמישים החלו לחדור כלי רכב ממונעים גם לאזורים אלה, שעד אז כמעט נותרו מחוץ לתחום לציידים, ובתוך זמן קצר נכחדה אוכלוסיית הראמים הצפונית. האוכלוסייה הדרומית שרדה עד ראשית שנות השישים. אך גם לה לא נותר כל סיכוי, בייחוד לאחר שהציידים החלו להיעזר במטוסים קלים. לפי האומדן נותרו אז בעולם כולו עשרות פרטים של הראם הלבן. היתה זו שאלה של זמן עד שהיונק, שנחשב אז נדיר בעולם, ייכחד. הידיעות על הטבח באחרוני הראמים עוררו תהודה נרחבת ברחבי העולם. אנשי מדע וחובבי טבע השתכנעו כי הסיכוי היחיד להצלת הראמים מכליה הוא לנסות ללכוד את השרידים האחרונים בדרום ערב הסעודית כדי להעבירם למקלט בטוח שבו יוכלו להתרבות תחת בקרה ופיקוח. כך יצא לדרך, ב־1962, "מבצע ראם".

מיהו הראם הלבן

הראם הלבן (Oryx leucoryx) תואר פעם כבעל חיים שגופו מזכיר פוני קטן (משקלו כ־150 קילוגרם וגובה כתפיו כתשעים סנטימטר) ולו ראש של צבי, רגלי פרה וזנב סוס. עיניו שימשו מקור השראה למשוררים בעולם הערבי. הראם ניכר גם בפרסותיו הרחבות,

ראם לבן. עיני הראם שימשו מקור השראה למשוררים ערבים, קרניו היו מקור לדימויים שונים במקרא

שמותאמות לתנועה על פני החול. אולם עיקר תפארתו היא בקרניו הארוכות והזקופות. לא בכדי הן משמשות כמקור לדימויים אחדים במקרא כגון: "כתועפות ראם לו" (במדבר כ"ד ח') או "וקרני ראם קרניו" (דברים ל"ג י"ז). אלה מתנשאות כדי 70־75 סנטימטר, וקצותיהן המחודדים הם נשק הגנה אימתני.
פרט נוסף המאפיין את הראם הוא פרוותו הלבנה. הצבע הלבן שכיח בין בעלי חיים של אזורי הקוטב הצפוני ומסייע להסוואתם על רקע מדבר הקרח. במדבר החם יש לצבע הלבן תפקיד שונה בתכלית. הוא דוחה את קרינת השמש ומקטין את עומס החום על הגוף. בחורף, כשקר יותר, הפרווה הופכת לאפרפרה.
הראם הלבן הוא היחיד מבין מיני הראמים שחרג מגבולות אפריקה. הוא חי בנופים מישוריים בסביבה מדברית קיצונית בקדמת אסיה. כדי להתקיים בסביבה עוינת זו לא די בצבע הלבן, והתפתחו בו גם התאמות נוספות – פיזיולוגיות והתנהגותיות. הוא מסוגל, למשל, להתקיים חודשים ארוכים ללא מי שתייה ועשוי להסתפק בלחות המצויה בצמחים אותם הוא אוכל ובטל הנותר על פניהם בשעות הבוקר הקרירות, אך כשיזדמן ליד מים הוא עשוי לגמוע בבת אחת כדי 15 אחוז ממשקל גופו.
הבדווים ראו בראמים יעד מועדף לציד. הם האמינו כי הצד ראם ואוכל את בשרו אינו זוכה רק לסעודה טעימה אלא גם נטען בתכונותיו של הראם: אומץ, התמדה וחסינות מפגיעת כדורי רובה. שימוש רב היה גם לאיבריו האחרים של הראם: השומן והדם, שנשמרו מעורבים במלח ועטופים במעי של הראם, שימשו לחיסון מהכשת נחשים. השומן מנע גם סבל מכאבים וממחלות שונות. אכילת המוח נועדה לריפוי שיתוק. האפר שהתקבל משריפת הפרסות היה מזור לכאבי שיניים. את מיצי הקיבה שתו. הקרניים הארוכות שימשו כחליל וגם מעין פגיון־נשק נגד חיות טרף. מהעור הכינו נאדות למים ומעור הצוואר, העדין יותר, כפפות הדרושות לציד בעזרת בזים.
הראם, שבצדודית שלו נראה כבעל קרן אחת, נחשב למקור ההשראה לתכונות שהוענקו לחד קרן, היצור המיתולוגי שמתנוסס על סמל בית המלוכה הבריטי. החד קרן הפך לסמל הפריון והגבריות וכן סמל לכוחם של מלכים ואבירים. כבר אריסטו והסופר הרומאי פְּלינְיוּּס הזקן, מחברה של האנציקלופדיה המדעית המקיפה ביותר של העולם העתיק, מזכירים את החד קרן. האגדה צברה תאוצה בתקופה הצלבנית. דווח אז על סוס לבן, לעתים בעל זקן תיש, שקרן אחת מתנוססת ממצחו, והוא תוקף אריות ואף פילים. דמותו מקשטת כוסות שתייה, כביטוי לאמונה כי לקרנו היכולת לזהות רעל ולנטרל אותו. הצלבנים אף הוסיפו וסיפרו כי הדרך היחידה לצוד אותו היא בעזרת פיתיון בדמות בתולה צעירה. משהוא רואה אותה הוא רץ לקראתה, מתפלש למרגלותיה, ומניח את ראשו בחיקה. אז ניתן ללכדו מבלי שיגלה כל התנגדות.

ושבו ראמים לגבולם
המשלחת של "מבצע ראם", שיזמו החברה הלונדונית לשמירת החי והארגון הבינלאומי לשמירת הטבע, לא צוידה בפיתיון כמו זה שהמליצו עליו הצלבנים. היה על חברי המשלחת לעמול קשה כדי ללכוד שלושה ראמים. הם החלו את דרכם בתחומי עַדֶן (Aden), בשטח שהיה בשלטון בריטי וכיום הוא חלק מתימן, אך חדרו במשימתם גם לתחומי עומאן, ושם לכדו שני זכרים ונקבה בהריון. אליהם התווספו שישה פרטים שנתרמו על ידי גורמים שונים, ביניהם מלך ערב הסעודית והשייח של כוויית. אלה היוו את הבסיס לעדר הרבייה שהועבר למשמרת לפניקס (Phoenix) שבאריזונה, ארצות הברית. הקהילה הזואולוגית עקבה בהתרגשות אחר המהלך וחששות כבדים ליוו אותו. אלה התבררו כחששות שווא. הראמים הסתגלו בנקל לכלובי האקלום. עד מהרה הם החלו להתרבות, ועדרים קטנים של ראמים הועברו לגני חיות נוספים.
מאז הקמתה ראתה רשות שמורות הטבע את השבת חיות התנ"ך – יען, אייל הכרמל, יחמור ופרא – כאחד מיעדיה. הראם נחשב מאז ומתמיד גולת הכותרת של פעילות זו. רק במאי 1978 התאפשר להביא ראמים לישראל (שליטי ערב, שהתירו לצוד בארצם את הפרטים הראשונים לגרעין הרבייה, ואף תרמו מספר בעלי חיים לתגבורו, הטילו וטו על האפשרות כי פרטים מעדר זה יועברו למדינת ישראל). ארבעה זוגות של ראמים הועברו לארץ מגן החיות בלוס אנג'לס. ב־1980, כדי להגדיל את המגוון הגנטי של גרעין הרבייה, נרכשו שלושה פרטים נוספים מגן החיות בסן דייגו.
הראמים הובאו לחי בר ביטבתה. לאחר חבלי קליטה קצרים הם הסתגלו למקומם החדש, החלו להתרבות, ובתוך שנים אחדות ניתן היה לחשוב על שחרורם לטבע. במרץ 1997 שוחרר בערבה, לא הרחק מחצבה, מניין הראמים הראשון. בשנים הבאות שוחררו עוד כחמישים פרטים. כיום מצויים ברחבי הנגב כשמונים ראמים, והם חיים בשתי אוכלוסיות: האחת במרכז הערבה, באזור חצבה, והשנייה באזור נחל פארן עד נחל צניפים.
ישראל אינה היחידה במדינות האזור שפועלת לשיקום אוכלוסיית הראמים. עומאן וערב הסעודית ראו בראם את ספינת הדגל של שמירת הטבע בארצותיהם. בעומאן שוחררו ראמים לטבע עוד ב־1981 ובערב הסעודית ב־1986. בירדן הפכה דמות הראם לסמל של החברה הממלכתית לשמירת הטבע, וכיום מצויים בה מאות ראמים, אך כולם עדיין בתנאי שבייה למחצה.
הראם הלבן היה היונק הראשון בעולם שהושב לטבע. בתחילה רבו הספקות: כיצד יתאקלמו בעלי חיים, שחיו דורות אחדים בשבי במקומות החִיוּת המקוריים של אבותיהם? כיצד, לאחר שהואבסו בחציר עתיר קלוריות וסופקו להם מים ללא הגבלה, יסתגלו למדבר הצחיח?
היו אלה חששות שווא: הראמים ה"מפונקים" נקלטו היטב בסביבתם הישנה־חדשה. אחדים מהראמים מושדרו, וכך חוקרים, המצוידים בציוד המתאים, מסוגלים לגלות את מיקומם ולעקוב אחר תנועותיהם כדי ללמוד את אורחות חייהם. ללא מכשור זה הסיכוי לצפות בעדריהם, המשוטטים בערוצים נידחים רחוקים מעיני טיילים, קלוש למדי בשלב זה. סביר כי ברבות השנים, עם הגידול הצפוי באוכלוסיית הראמים והרחבת תחום מחייתם, תהיה התצפית בהם קלה ונגישה יותר.