"אדוני", אמרה הדיילת, "אם תפתח שוב את התריס, נצטרך להעביר אותך למשטרה הצבאית בסרינגר (Srinagar)". הורדתי את האשנב. עשרים דקות באפלה, המטוס נחת והטרמינל היה מלא באנשי צבא. קשמיר. ההודים מחזיקים בקשמיר מ־1947. הפקיסטאנים רוצים את קשמיר ההודית. רק הקשמירים לא רוצים אף אחד, אבל מי מקשיב להם.
המלחמה התחילה ב־1947, עם חלוקת תת־היבשת להודו ופקיסטאן. חצי מיליון הרוגים. שיאה בטרנספר הגדול של מוסלמים לפקיסטאן והינדואים להודו. ב־1962, בזמן מלחמת הודו־סין, חטפו הסינים מההודים את רוב שטחה של לדאק (Ladakh). בקיץ 1965 שוב פרצו קרבות בין פקיסטאן להודו. ב־1971 תמכו ההודים במלחמתה של בנגלדש לעצמאות מפקיסטאן. בעקבות התמוטטות האימפריה הסובייטית ויציאתה מאפגניסטאן לפני עשר שנים, שוב בער האיזור. במאי השנה, עם נסיגת השלגים, חודשו הקרבות.
טיפסנו בדרך עפר מאובקת. בחצי העלייה, כשנהר הג'הלום (Jhelum) מעמיק מדרום לנו במדרונות האדירים, פגשנו בזנבה של שיירה. היו שם כמעט 200 משאיות. הלילה ירד. מעבר לאופק נשמעו הדים עמומים של התפוצצויות. בעשר בלילה קפאה השיירה, מונחת כמו זחל גדול שגופו התפרק.
אחרי מעבר זוג'י לה (Zoji La) הוצבו סוללות תותחים. ככל שהתקדמנו, ראינו עוד ועוד סוללות. ערמות פגזים, קופסאות וזבילים ריקים, קצינים מתרוצצים, מסוקים מזמזמים מעל לעמק הגבוה. "מה זה היה?", נרעד ראג' אחמד, הנהג הקשמירי, כשפגז נחת 50 מטרים מאחורינו. "זה שלנו או שלהם?"
הדרך בין סרינגר ולה (Leh), ציר החיים של קשמיר ולדאק, עוברת במרחק קטן מקו הפסקת האש (Line of Actual Control) שבין הודו לפקיסטאן. את הציר הזה ניסו הפקיסטאנים לנתק. נסענו על דרך צרה, שבמקומות היתה מכוסה אספלט ובמקומות היתה אבק או חלוקים אפורים וסלעים שנשרו ממורדות ההרים התלולים. סוללות תותחים היו פרושות במקומות שבהם התרחב העמק לכפרים קטנים, הצמודים למדרונות. התותחים ההודיים זקפו את קניהם הארוכים וירו הרחק מעבר לרכסים העצומים. יש מעט מקומות יפים בעולם כמו רכסי ההימלאיה, כמו העמקים המבורכים שביניהם.
מעבר לקו הגבול, בצד הפקיסטאני, עוברת דרך הקראקוראם (Karakoram Highway), מחברת את קשגר (Kashgar) שבמערב סין עם איסלמבאד
(Islamabad), בירת פקיסטאן. ציר אסטרטגי שבנו בשנות השבעים הסינים והפקיסטאנים נגד הרוסים וההודים.
ההודים תמכו בממשלה הקומוניסטית באפגניסטאן, הפקיסטאנים במוג'אהדין. המוג'אהדין ניצחו. ההודים חרדים מכך שהמוג'אהדין יחלחלו לקשמיר ויהפכו  | | מלחמות טובות לפוליטיקאים, לעיתונות ולבנקים. את המחיר משלמים החיילים ובני משפחותיהם |
אותה לחזית אפגנית שנייה. הפקיסטאנים היו מתים שזה יקרה.
זה מה שהתחיל את הפרעות בקשמיר אחרי התמוטטות האימפריה הסובייטית ויציאתה מאפגניסטאן. הפקיסטאנים ניצלו את המצב החדש, אִפשרו וחיזקו את פעילות המוג'אהדין, שפגעו בתשתית התיירות המקומית בקשמיר. ההודים הגיבו בכוח והפכו את קשמיר ואת סרינגר לאיזור כבוש. המוג'אהדין ברחו מעבר לגבול, לא לפני שחטפו שישה ישראלים מבית סירה באגם דל (Dal) שליד סרינגר. השישה הצליחו להשתלט על החוטפים והרגו שניים מהם. אחד המטיילים הישראלים, ארז כהנא, נהרג.
פרדות על הדרך. הצבא ההודי אינו יכול להוביל אספקה ללוחמים בשום דרך אחרת. הפרדות חבושות באוכפים עם מסגרת מתכת, שעליה מעמיסים ארגזי תחמושת ואוכל. בדה (Dah), במחצית הדרך שבין לה לקרגיל (Kargil), היה ריחה של המלחמה ברור. הסוללה שעל המדרגה הגבוהה ירתה אל הרכסים שמעבר, ועל הדרך, בין שתי שורות של אוהלים מאובקים, נערם הציוד. על גדת האינדוס (Indus) הצטופפו סבלים ופרדות. ג'יפים עלו וירדו, וסיירי לדאק, עמוסים בתרמילים וחמושים ברובים החדשים מתוצרת הודו, טיפסו בטורים ארוכים לאורך המדרונות, בדרכם אל השלוחות שבהן התבצרו הפקיסטאנים. המראה הזכיר מלחמה, שכמוה נלחמו הבריטים בשבטים ההרריים של ההימלאיה במאה ה־19 ובגליפולי במלחמת העולם הראשונה.
"תה?", שאל המייג'ור. "בוא נשב כאן", הוא הצביע על בונקר חפור לתוך צלע ההר. שני כסאות מוצבים באפלולית. אור, רוח וטיפות גשם עם אבק שורט של הרים גבוהים חדרו מהפתח. המייג'ור הוא סגן מפקד החטיבה שנלחמה בפקיסטאנים בחודשים האחרונים. "בשבוע הראשון של מאי נודע לנו על חדירה בקשמיר", סיפר. "לא הבנו באיזה היקף החדירה. אחר כך ראינו שזה לא רק כמה מוג'אהדין שחדרו לשטח, אלא כוח שהשתלט על איזור נרחב בהרים שלנו. בדראס (Dras) הם השתלטו על כ־50 קילומטרים רבועים ובגזרת בטליק
(Batalik) על 65".
הוא חייך. "בשבילנו זה לא הרבה שטח. מה היה קורה אם היו משתלטים על שטח כזה אצלכם? כשהם חדרו, רק החטיבה שלנו היתה, בכל הגזרה. הם נכנסו לאיזור שאין בו מוצבים אחרי שהשלג נמס. בשבוע השני של מאי שלחנו סיורים כדי לגלות את היקף החדירה ולהצמיד את האויב למקומו. זה נמשך חודש, שבו היו לנו אבדות כי חשבנו שהם מוג'אהדין, אבל אלה היו הגדודים מחטיבת הרגלים מסקרדו (Skardu) שבפקיסטאן – אויב מאומן ומצויד.
"האויב השתלט על שלושה רכסים. בעמק שבעורף הרכסים הם הקימו מחנה אספקה ומרכז שליטה, שהיה מוגן על ידי הרכסים – מבצר אדיר של הרים שגובהם יותר מ־5,000 מטרים. החלטנו לא לתקוף חזיתית, אלא ממזרח, ולגלגל אותם פנימה. זה התחיל בשבוע השני של יוני. תפסנו את השלוחה הראשונה, התקדמנו, ובסוף יוני כבשנו את השלוחה השנייה. השתמשנו בשלושה גדודים, שתקפו משלושה כיוונים. תמכנו בהם על ידי ארטילריה נפלאה. לפקיסטאנים לא היתה תשובה לארטילריה. פגענו במרגמות שלהם, בקווי אספקה, השתקנו את התותחים ואת מרכז השליטה שלהם. לקח לנו עשרה ימים, עד 5 ביולי, לתפוס את רכס קולבר (Kulbar). באותו זמן נכבשה טייגר היל (Tiger Hill) בגזרת דראס.
"עד אז האויב נלחם היטב ונתן לנו תמורה מלאה לכסף שלנו, לחיים שלנו", הוא חייך שוב. "הייתי שם. היתה להם משמעת אש מצוינת. רק כשנכנסנו לתוך הכוונות הם ירו. יש לפקיסטאנים מוטיבציה גבוהה, הם לוחמים מעולים בהרים. טיפסנו עד למרחק של עשרות מטרים מהם. חשבנו שאין כלום על הפסגות, ואז הם פתחו באש מכל הכלים – מקלעים כבדים, מקלעים קלים, מטולי אר.פי.ג'י, תותחי נ"מ בכינון ישיר ומרגמות. אש גיהנום. אחר כך, זה כבר היה מרדף אחרי אויב נסוג, בורח.
"ניצחנו", אמר המייג'ור, ותותח ירה מהסוללה למטה. עפר ואבנים קטנות נשרו מגג הבונקר.
600 פקיסטאנים נהרגו במלחמה בת החודשיים. כמעט מחצית מהתוקפים. יותר מ־400 חיילים הודים. מספר דומה של פצועים. מלחמה אכזרית ועיקשת בין אנשי ההרים של סקרדו וגילגיט (Gilgit), התוקפים בשם המדינה הפקיסטאנית־איסלאמית, לאנשי לדאק הטיבטים־בודהיסטים, המגינים על מדינה חילונית שיש בה רוב הינדואי ויותר מוסלמים מאשר בכל מדינה בעולם.
מלחמות תופסות את תשומת הלב במהירות ובמחיר נמוך יחסית. הן טובות לפוליטיקאים, לעיתונות, לבנקים ולכלכלה. אטאל ביהארי ואג'פאיי, ראש ממשלת הודו, הרוויח תמיכה פוליטית שמעולם לא היתה לו. את הניצחון גיבה מסע יחסי ציבור פטריוטי של רוב עיתוני הודו. נוואז שריף, ראש ממשלת פקיסטאן, ניסה לזכות בתמיכת הצבא הפקיסטאני, המפלגות האיסלאמיות והעם, ולהפנות את תשומת הלב מהשחיתויות ומהמחדלים של ממשלתו. ניסה. השגרירויות לא נסגרו כל זמן העימות. התשלום הדל בא מהחיילים ומבני משפחותיהם. הנחמה היחידה למתים היא הנוף. לא רע בשביל תמונה אחרונה. |
