קרוב לבית: צפרות בחצר האחורית

"בסביבת הבית יש לפחות 30 מינים לא נדירים של ציפורים", אומרת שלומית ליפשיץ, מנהלת שותפה במרכז לטיפוח ציפורי הבר בחצר הבית, בהתייחסה לאזור מרכז הארץ. מי שמשוטט במשך היום יכול לפגוש את מרבית הציפורים מבין השלושים, היא מציינת. חלקן ציפורים חורפות, כלומר כאלו שחיות בארץ רק בחורף. המפורסמת שבהן היא הנחליאלי, אך גם אדום החזה, העלווית, הסבכי שחור הכיפה, הפרוש המצוי, הזרזירים, והדוחל נמצאים ברשימת החורפים שאפשר למצוא בחצר. אחרות הן ציפורים שנמצאות כאן במשך כל השנה.

כותב שורות אלו, ממש לא צפר אבל בכל זאת אחד שמבדיל בין יונה לבין צוצלת, צלל קצת לעניין הזה בתקופה האחרונה. האמת? פתאום נפתח לך מול העיניים (והאוזניים) עולם שלם שלא נתת עליו את הדעת. כשמתחילים להתבונן בחצר בעדשה טובה, או במשקפת, מגלים שיש מגוון בין כל הציפורים הקטנות הללו. גם אצלי, גיליתי פתאום, יש פרושים, עלוויות, פשושים, וירגזים צהבהבי כתפיים ויפי שיר. לא ניסיתי, אבל אומרים שמומלץ לחזות בציפורים מוקדם בבוקר. הציפורים ישנות משקיעה ועד זריחה, מאבדות די הרבה אנרגיה בגלל הקור, ובבוקר כשהן מחפשות מזון קל יותר להבחין בהן.

את המרכז לטיפוח ציפורי הבר בחצר הבית, להלן המרכז, הקימה ליפשיץ יחד עם דורון להב, שכמוה, חלם לייבא לארץ את הרעיון שבעולם כבר קיים שנים. "מה שקרה הוא שהיה לי הרעיון הזה, כבר מזמן, עוד כשעבדתי במרכז הבינלאומי לחקר נדידת הציפורים", מספרת ליפשיץ, צפרית מזה שנים ארוכות, “אבל זה לא יצא לפועל". מישהי שהכירה אמרה לה שיש עוד מישהו שמעוניין בארגון פעילות שכזו, וכך התוודעה ליפשיץ ללהב.

"הרציונל שלנו הוא שכל אדם יכול לפעול בסביבה שלו לטיפוח מגוון של בעלי חיים. ובעל החיים הכי בולט בסביבה שלנו הן הציפורים", מסבירה ליפשיץ. המרכז לא רק מקדם את ההיכרות של הציבור עם ציפורי הבר שבסביבתו ואת שמירת מקומות הקינון והמחיה שלהן, אלא גם מעודד הקמת פינות האכלה ושתייה לציפורים בחצרות הבתים, במוסדות החינוך ובגנים ציבוריים. ליפשיץ עובדת הרבה בנושא במוסדות החינוך, אך מדגישה כי מרבית פעילות המרכז נעשית ללא תשלום, "מתוך אמונה שזה משהו שנכון לעשות".

אחת לשנה מקיים המרכז את "שבוע ספירת ציפורי הבר שבקרבת משכנות האדם". שלא כמו מפקד ציפורי המים של רשות הטבע והגנים הלאומיים, זהו מיזם פרטי והתנדבותי לחלוטין. מטרת הספירה היא לבסס מסד נתונים רב-שנתי שיאפשר מעקב אחר שינויים בגודל אוכלוסיות הציפורים, התנועה שלהן ממקום למקום, והשפעתם של מינים פולשים. באנגליה ובארצות הברית עושים סקרים כאלה כבר הרבה שנים. "ככה גילו באנגליה את היעלמות הדרורים", אומרת ליפשיץ. מתברר כי דרור הבית, המין הכי נפוץ ליד משכנות האדם, הפך באנגליה למין אדום, מין בסכנת הכחדה.

כל אחד יכול להשתתף בספירה. משך הספירה עצמה הוא כ-20 דקות והיא מצריכה בעיקר סבלנות והתבוננות. "הסקר הוא משהו מאוד כייפי, וגם נותן תחושה שאתה עושה משהו בעל ערך של תרומה למדע", אומרת ליפשיץ, אך מבהירה מיד שהספירה נעשית על בסיס התנדבותי לחלוטין ואין מדובר בסקר מדעי של ממש.

צפרות היא שריטה עמוקה
בנוסף לניסיון לעקוב אחר האוכלוסיות, מקדמים במרכז טיפוח סביבה ידידותית לציפורים. אפשר לעשות גינון ידידותי לציפורים, אומרת ליפשיץ, למשל לשתול צמחי צוף שימשכו צופיות, או צמחים עם פירות עסיסיים שימשכו בולבולים. גם מקור מים קטן הוא מוקד משיכה לציפורים, שתמיד ישמחו למקום לשתות ולהשתכשך בו.

צפרים צעירים משחררים לטבע בזים מצויים שגודלו בשבי

אחד המומחים בתחום בארץ הוא עמיר בלבן, מנהל התחנה לחקר ציפורי ירושלים של החברה להגנת הטבע. "אני מה שנקרא מקרה קיצוני", מעיד על עצמו בלבן, "אני חובב אדוק של העניינים האלה, עד הגעה לעימותים עם בני המשפחה על מראה החצר". הוא אומר שהוא משתדל שהחצר לא תיראה כמו אתר זבל. עיקר חילוקי הדעות במשפחת בלבן הן סביב מיני הצמחים שבוחרים לגינה. "הכלל הוא שילוב מושכל בין מינים שטובים לאדם לבין מינים שטובים לציפורים". אלה, אגב, יהיו מינים מניבי פרי – תאנה, שסק, עץ תות. בלבן, "משחיל מחרוזות של דברים טובים", כדבריו, לציפורי החצר שלו: פירות ובחורף גם בוטנים (בקיץ זה חונק את הגוזלים!). אולי יש שם בבית גם קצת חילוקי דעות באשר למה שזורקים בחצר: את היבחושים שמרחפים מעל לפירות בחצר אוהבות מאוד עלוויות החורף.

הגדילן הוא קוץ שגדל במעזבות (בתי גידול שאינם מטופלים באופן מכוון, כמו שדות לא מעובדים ושולי הדרכים)  ונותן זרעים עתירי שומן, שטעמם ככל הנראה ערב לחכן של ציפורים כמו חוחית וירקון שפושטות על הקוץ, מעיפות את המצנח, מקלפות ובולעות את תוכו. האופן שבו מגדל בלבן גדילנים טבעי מאוד: "אני נותן לכלבה שלי לחרבן בפינה מסוימת של הגינה, ואז הם צומחים לגובה מדהים", הוא מסביר. גובה מדהים, אגב, זה מעל שני מטר, בדיוק בגובה של חלון הבית. "כך אני יכול עם הקפה של הבוקר לצפות בירקון, שקרני השמש הראשונות של הבוקר מזהיבות את צבעו הירוק, ואם כיוון הרוח נכון ציציות הזרע שמנפה הירקון מרחפות להם לאיטן על ריפוד הספה". ראו הוזהרתם: צפרות יכולה להיות שריטה עמוקה ביותר. הירקון והגדילן, אגב, מככבים על שערה של "חוברת בשביל הטבע בעיר", שכתב בלבן עבור המשרד להגנת הסביבה וגופים נוספים, ושניתן להוריד מאתר האינטרנט של המרכז. בחוברת מידע רב על הציפורים העירוניות ועל הדרכים להכירן.

על חלון המטבח שלו, מספר בלבן, מאפיל שיח שאינו יודע את שמו, "מין גר", שכבר שלושה חורפים הוא מבטיח לעצמו להוריד. "לפני יומיים ראיתי את השחרור והשחרורה אוספים בוץ וזרדים לבניית הקן, ומבטלים לי בשלישית את התוכניות לפנות את השיח הזה. מכיוון ששירתם כל כך יפה אני מוכן שהמטבח יהיה חשוך, אבל ששירת השחרור תעיר אותי". שירת השחרור מעירה אותו, בין היתר, בזכות העובדה שזה האחרון שר מדי בוקר כשהוא ניצב על צלחת הלוויין של השכן, המגבירה את הקול כמו תיבת תהודה. וגם כי בלבן הוא אחד ששומע את הציפורים. "לקום עם שירה כזו בבוקר זה כמעט כמו החוויה של הירקון בסלון", הוא אומר.

להאזין לציוצי ציפורים
"ההאזנה היא חלק מאוד משמעותי מההתבוננות בציפורים", אומרת ליפשיץ, ומפנה את תשומת הלב לכך שבפינת הילדים באתר האינטרנט של המרכז אפשר ללמוד לזהות את קולות הציפורים באמצעות משחק. "את הירגזי בחצר שלי אני בדרך כלל שומעת, והרבה פחות רואה, וגם הצופית תמיד מצהירה על זה איכשהו בשירה כשהיא באה", אומרת ליפשיץ. אחרי ככלות הכל, כך מתקשרות הציפורים ביניהן.

בולבול אוכל אפרסמון מסלסלה. "כל ציפור יוצאת כל בוקר לסיבוב יומי, בין תחנות האכילה שלה"

ליפשיץ מעידה על עצמה שעשתה מעט מאוד שינויים בחצר שלה עצמה. יש שם בריכה קטנה, ומתקן בו היא שמה מזון לציפורים, והיא גם שתלה בחצר היביסקוס, עצי הדר ויערה כדי למשוך את בני הכנף. היא גם הציבה תיבת קינון שירגזי מקנן בה. "שמתי גם את הכלי לצופיות והן באו לשתות, עכשיו אני מתעצלת אז אני לא שמה".

ליפשיץ מציינת שאם כבר שמים מתקנים, אז כדאי לעשות זאת במקום שרואים אותם, ובעיקר להאכיל את הציפורים באחריות ולא להפריז. להוציא להן אוכל מדי פעם, לא כל יום. "הרי כל ציפור יוצאת כל בוקר לסיבוב יומי, בין תחנות האכילה שלה", היא אומרת. מתברר שציפורים רבות (כל עוד הן לא טריטוריאליות כמו אדום החזה למשל) יוצאות לסיבוב כזה, ולפעמים הן אפילו מתאימות אותו לזמן מסוים בו מגיע המזון. אם יש מזון – הן אוכלות, אם לא – הן ממשיכות הלאה. מאחר שהן הולכות לאותם מקומות לחפש אוכל, יכולים לעבור אפילו כמה שבועות עד שהן יגלו את מקור המזון החדש. במוסדות חינוך, הגעת הציפורים לתחנת האכלה חדשה שכזו, מספרת ליפשיץ, הוא תהליך בפני עצמו. "יש הרבה מיומנויות ואפילו ערכים שלומדים דרך זה. הילדים קוראים לזה 'עדינות. לצפות בעדינות', סבלנות היא מאוד מאוד משמעותית בתחום הזה".

רוצים לצפות בקינון של ציפורים ליד הבית? בכתבה הבאה תלמדו איך בונים תיבות קינון בגינת הבית >>

הוראות להקמת גינה מושכת ציפורים באתר האינטרנט של המשרד להגנת הסביבה>>