קמצ'טקה: ארץ בראשית בקצה רוסיה

בריאת העולם עדיין בעיצומה בקמצ'טקה (Kamchatka). חצי האי בין ים אוחוצק (Okhotsk) למצר ברינג (Bering) פוקע, מבעבע, מעלה קיטור ולא נח לרגע. הרי געש מן הפעילים בעולם מעצבים נופים עוצרי נשימה. קרח נצחי על פסגות המתנשאות לגובה של עד כ־5,000 מטר, שדה גייזרים עצום רוחש ללא הפסק. בעמקים הירוקים דובים הנהנים מתפריט עשיר של צמחים ודגי סלמון. האקלים נע מדי יום בין שמים כחולים לסופת שלגים. כל אלו הפכו את המסע לאחד האזורים הנידחים ובלתי מוכרים של רוסיה לחוויה של פעם בחיים.
השתתפתי באחת המשלחות הישראליות הראשונות שיצאו למסע של כשלושה שבועות לקמצ'טקה. טיפסנו על פסגות מושלגות, סיירנו בין שלוליות מבעבעות, ישנו באוהלים ונרטבנו בגשמי הקיץ הקרים. ארבע שעות לפני סוף המסלול התפתח המסע לכיוון לא צפוי. סופת שלגים, נדירה לעונה זו, עיכבה אותנו יומיים ויצרה נתק בינינו ובין העולם שבחוץ. כך הפכנו, בלי שהתכוונו לכך, לסיפור תקשורתי גדול בישראל. סיפור עם סוף טוב.

בוץ מבעבע בפארק הלאומי קרונוטסקי

סלמון בקיץ, וודקה בחורף

כאשר יורד הלילה על מוסקבה, עולה השחר בקמצ'טקה. חצי האי נמצא בקצה המזרחי של רוסיה, הוא מרוחק כ־7,200 קילומטר מהבירה, ואפשר להגיע אליו רק דרך הים או דרך האוויר. עד לאחרונה נחשב חצי האי לאחד האזורים הסגורים ביותר של רוסיה. המיקום הגיאוגרפי שלו מול אלסקה הפך אותו לחומה מול הקפיטליזם ולאזור צבאי סגור עד נפילת הקומוניזם ב־1991. גם כיום קמצ'טקה היא אחד האזורים המבודדים ביותר ברוסיה, כתם לבן על המפה גם עבור רבים מהרוסים.
את חצי האי קמצ'טקה גילו קוזקים ממזרח סיביר לפני כ־300 שנה. ארבעים שנה מאוחר יותר הקימו בו את עיר הנמל פטרופבלובסק־קמצ'טסקיי
(Kamchatskiy־Petropavlovsk), העיר העתיקה ביותר במזרח רוסיה ושער המדינה לאוקיינוס השקט. לקוזקים קסמו תנאי מזג האוויר המתונים יחסית, שנובעים מקרבתה של קמצ'טקה לים. הטמפרטורות יורדות בחורף למינוס 15 מעלות נעימות, לעומת מינוס 50 מעלות ויותר בסיביר הקפואה.
ההתפרצויות הגעשיות הרבות לא הבריחו את תושבי קמצ'טקה המעטים. הם חששו יותר מרעידות האדמה התכופות. אחרי כמה רעידות אדמה שגרמו לא פעם להרס קטלני, הותאמה הבנייה לתנאים הגיאולוגיים, כך שברעידה הגדולה האחרונה ב־1995 כמעט לא נגרם נזק. לבעלי החיים בחצי האי יש חושים מפותחים שמזהירים אותם מפני פעילות וולקנית מתקרבת, לכן ילידי המקום אינם סומכים רק על התרעות של תחנות המחקר מפני התפרצות וולקנית צפויה, ומתייחסים להתנהגותם של בעלי החיים כאות אזהרה. כך למשל כלב שמגרד את עורו הוא אזהרה מפני אירוע גיאולוגי הרסני.

את חצי האי הדומה בשטחו ליפן מאכלסים כיום כ־400 אלף תושבים בלבד. כ־265 אלף חיים בפטרופבלובסק, העיר הגדולה ביותר. תושבי העיר הם בעיקר מהגרים מרוסיה, ובאזורים הכפריים נותרו מספר קבוצות אתניות השומרות על אורח חיים מסורתי ומבודד. המרכזיות שבהן הן הקורייקים והאיטלמן. שבטים אלו הם אבות אבותיהם של האינדיאנים האמריקאים, שהיגרו מכאן לאלסקה לפני כ־18 אלף שנה והתיישבו באמריקה הצפונית.
מאז נפילת הקומוניזם וביטול הסובסידיות על תחבורה וביטול תוספות שכר נטשו כ־140 אלף תושבים. צעירים רבים שוקלים להגר בגלל המצב הכלכלי הקשה. מי שנשאר מתקשה למצוא עבודה. כמחצית מהתושבים מתפרנסים בעיקר מדיג ומהתעשיות הקשורות לעיבוד דגים. "בקיץ דגים סלמון, בחורף שותים וודקה", מתמצת איוון, המלווה שלי, את אורח החיים הסטנדרטי. יתר התושבים הם בעיקר אנשי צבא, שנשלחים לכאן כדי לשרת בבסיס חיל הים הגדול ביותר של רוסיה בחופי האוקיינוס השקט. עד היום קיימת סמוך לפטרופבלובסק עיר צבאית גדולה ומסתורית, שהגישה אליה אסורה אפילו לתושבי קמצ'טקה.
בשל צפיפות האוכלוסין הנמוכה במיוחד – פחות מאדם לקילומטר רבוע – נותרה קמצ'טקה מעין שמורת טבע ענקית לכחמישים מינים של בעלי חיים יבשתיים, ובמי האוקיינוס השקט שלחופו היא שוכנת חיים דגי סלמון רבים ויונקים ימיים מגושמים לצד מגוון עופות ים. בשנים האחרונות מתגברת הפגיעה בטבע השופע של חצי האי. אוצרות הטבע באזור כמו זהב, כסף ופלוטוניום מושכים תעשייה וקידוחי נפט וגז טבעי מול חופי חצי האי, וריכוז הדובים החומים, שהוא אחד הגדולים בעולם, הצטמצם בעשרות אחוזים בשל צמיחתה של תיירות ציד הדובים.

והמסע מתחיל

לילה ראשון בשטח. ערפל כבד מכסה את הנוף. ולנטין, מדריך ההרים הרוסי שלנו, טוען בעקשנות שאנחנו נמצאים לרגליו של גורלי (Gorely), הר געש מהפעילים ביותר בעולם, עם 11 לועות פעילים לסירוגין, אלא שמלבד "דייסה" עבה של עננים אנחנו לא רואים דבר ומתמקדים בהקמת מאהל תחת איום של ציקלון המתקרב מיפן. המחנה מוקם בשטח שכוסה בשכבה עבה של אפר וולקני שחור, סלעי לבה ואבני בזלת בהתפוצצות וולקנית לפני שמונה שנים. פה ושם מתחילים חיים חדשים לצמוח מתוך האפר. עונת הקיץ קצרה ולצמחייה אין הרבה זמן לפרוח לפני שערימת השלגים, בגובה של עד 18 מטר, תכסה אותה שוב עד הקיץ הבא, בעוד כתשעה חודשים.
הציקלון מכה בכל עוצמתו באמצע הלילה. רוחות עזות מטלטלות את האוהל שלי, גשם זלעפות חודר פנימה ומרטיב בתוך דקות את כל חפצי. הטמפרטורות יורדות לאפס ורוחות הציקלון מורידות את תקרת האוהל על פני. על שינה אי אפשר לחלום אפילו. "ברוכים הבאים לקמצ'טקה", מברך בבוקר ולנטין את המשלחת הישראלית הרטובה והרועדת מקור. אנחנו עדיין לא יודעים שהלילה הזה הוא רק מבוא למה שמצפה לנו בשלושת השבועות הקרובים.  אנחנו מתחילים לטפס בתוך ענן סמיך לעבר פסגת הגורלי. במהלך השעות הקרובות אין מה לראות מלבד ערפל, לעומת זאת יש הרבה זמן לחשוב. אני נזכר בסיפור על אלי קמצ'טקה. ילידי קמצ'טקה משתדלים לא להתקרב לפסגות הרי

הגעש. הם מאמינים שהגוֹמוּּלים, רוחות ההרים, מתחבאים בלועות הרי הגעש ועלולים להגיב בעצבנות לכל מי שיפריע למנוחתם במשך היום. גם בלילות לא כדאי לבקר. הגומולים מתעוררים רעבים, יוצאים לציד בלב ים וחוזרים לא לפני שלווייתן משופד על כל אחת מאצבעותיהם הענקיות. את הלילה הם סוגרים בישיבה בצוותא על פסגות הר הגעש ומטגנים את הלווייתנים על האש. ה"מנגל" של הגומולים, לגרסת ילידי קמצ'טקה, מסביר את התפרצויות הרי הגעש הרבות בשעות הלילה.
באותו יום האלים אכן כעסו עלינו והשאירו אותנו ללא תמורה למאמץ הפיזי הרב הכרוך בטיפוס אל הפסגה בגובה 1,828 מטר. עננים כבדים כיסו את מכתשי גורלי המרהיבים שעומקם עד מאתיים מטר. מאוכזבים ועייפים אנחנו יורדים למחנה חדש ומעט מוגן יותר במעיין רודניקובניה (Rodnikovnyah), מחליפים את ענני הגשם בענן של יתושים מורעבים. אנחנו מייבשים ציוד ומתעודדים מכך שיש עוד מספר פסגות הממתינות לנו.

עמק הגייזרים בפארק הלאומי קרונוטסקי. כמו הליכה בשדה מוקשים:מה שנראה כעוד גבעה קטנה ירקרקה הופך בן רגע לעמוד של מים חמים המזנקים מתוך האדמה

הגייזרים לא נחים
בקמצ'טקה קיים הריכוז הגדול ביותר של הרי געש פעילים על פני כדור הארץ: 29 מתוך כ־300 הרי געש פעילים בדרגות שונות, מעלים עשן, פולטים קיטור ועשויים להפתיע בהתפרצויות בכל עת. כ־430 התפרצויות וולקניות נמנו רק במאה העשרים. לא פלא ששליש משטחה של קמצ'טקה הוא אתר מורשת עולמית של אונסקו.
מערכת הרי הגעש המרשימה ביותר, לדעתי, נמצאת בהר מוטנובסקי
(Mutnovsky). אנחנו מפלסים את דרכנו אליו במשך כ־25 קילומטר של הליכה על שלגים מכוסים אפר וולקני ומטפסים לגובה של כ־2,300 מטר.  הפעם הגומולים מתייחסים אלינו בחביבות יוצאת דופן ומאפשרים ברגע של חסד הצצה אל ממלכתם: קיטור עולה מתוך סדקים ירוקים בסלעים וחושף בוץ צבעוני לרגלי קרחון כחול, שלוליות מי מינרלים אדומים בוקעות מן האדמה, מעיינות מים רותחים ובריכות בוץ מבעבעים בשלל של צבעים. אנדרטה צנועה מנציחה טייל רוסי שנפל לפני מספר שנים לתוך בריכת בוץ חמה ולא נראה שוב.

אנחנו מתקדמים בזהירות רבה, לעתים עטופים בענן של קיטור חם ומחניק, שחוסם את דרכי הנשימה בריח חריף של גופרית. אפילו הליכה במקומות פחות דרמטיים דורשת זהירות רבה בקמצ'טקה: אף פעם אי אפשר לדעת אם מי הנחל רותחים או צוננים או אם האדמה לוהטת. הנוף נתון לשינויים מתמידים. לקראת התפרצות הרי הגעש מתחממים הקרחונים על פסגות ההרים, מתרסקים אל תוך הלוע ויוצרים אגמים גדולים ששוב נעלמים אחרי ההתפרצות הוולקנית.
בסוף יום ההליכה הארוך אנחנו פושטים בגדים ומתרחצים באחת מן הבריכות החמות הרבות בתחתית המוטנובסקי. אני מותח רגלים עייפות, סופר יבלות, לא זוכר מתי לבשתי בפעם האחרונה בגד יבש, אבל נהנה מכל רגע. בקרבתנו מרעישה תחנת כוח, שמפיקה חשמל מן הקיטור העולה מעומק האדמה ומספקת כ־25 אחוז מתצרוכת החשמל בפטרופבלובסק.
כעבור מספר ימים אנחנו עולים על מסוק שמביא אותנו לעמק הגייזרים בפארק הלאומי קרונוטסקי (Kronotsky). כמאתיים גייזרים פעילים משלימים את המבנה הגיאולוגי המרתק של חצי האי. קמצ'טקה היא אחד המקומות הבודדים בעולם שבהם אפשר לצפות בתופעות הגייזרים, המזניקים מים חמים לגובה של כשלושים מטר בפרקי זמן קבועים, ושדה הגייזרים שלה נחשב יחד עם פארק היילוסטון שבצפון־מערב ארצות הברית לגדול בעולם.

אתר הגייזרים התגלה רק ב־1941 ונפתח למבקרים רק בעשור האחרון. כדי לצמצם את זרם המבקרים ולשמור על הצביון הייחודי של האתר, אין כבישים שמובילים לפארק. מספר המבקרים מותנה בקבלת אישור מראש ומוגבל לעשרות בודדות בלבד ביום, בהתאם לקיבולת המסוקים המביאים את המבקרים לסיור של מספר שעות.
ההליכה בעמק דומה לטיול בשדה מוקשים: מה שנראה כעוד גבעה קטנה ירקרקה שמפתה את המטייל להתיישב עליה לפיקניק הופך בן רגע לעמוד של מים חמים המזנקים מתוך האדמה ועלולים לגרום לכוויות. אינספור בורות בוץ מעלים בוץ אפור.

הדוב העשירי
בתום החלק הראשון של המסע בדרום קמצ'טקה אנחנו זוכים למקלחת חמה ולייבש את בגדינו בפטרופבלובסק ומתכוננים לעלייה הצפויה בדרגת הקושי: מסע רגלי רצוף של חמישה ימים בין הרי הגעש של הצפון. נסיעה של כ־500 קילומטר לכפר קוזירבסק (Kozyrevsk) אורכת כיומיים בגלל מצב הכבישים העגום. אין הרבה תנועה, רק מדי פעם מתקרב רכב ישן בתוך ענן של אבק. מספר התאונות של כלי רכב עם דובים גדול בהרבה מאשר התנגשויות בין מכוניות, אך מספר המכוניות כה מצומצם, עד שחיי דובי קמצ'טקה שלווים למדי.
בין 5,000 ל־10,000 דובים חומים חיים כאן בצפיפות האוכלוסין מן הגבוהות בעולם. שפע דגי הסלמון בנהרות והצמחייה העשירה ביערות השָדַר
(Betula mandschurica) מספקים אותם ככל הנראה, כי לדברי התושבים, בתשעה מתוך עשרה מפגשים של בני אדם עם דובים חומים, החיה העצומה מסתובבת ובורחת. המחשבה על הדוב העשירי הטרידה אותי בעיקר בלילות הקרים באוהל שלי. גם הידיעה שכל קיץ נטרפים מספר דייגי סלמון באזור לא תורמת לשינה שלווה במיוחד.

אנחנו עושים הפסקת צהריים ליד נהר צלול שחוצה את היערות ובו צוללים בנחת דגי סלמון. זמן קצר לפנינו סעד כאן דוב והשאיר עקבות ליד שאריות הסלמון שטרף. עשבים שבורים מובילים למקום מנוחתו. קמצ'טקה נחשבת אחד הריכוזים הגדולים בעולם של דגי סלמון על מיניהם השונים. בשנים האחרונות מגיעים לכאן תיירים אמריקאים רבים לחופשת דיג ומתגאים בתפיסת דגי סלמון במשקל של עד ארבעים קילוגרם. בחודשי הקיץ הפוליטיקאים ממוסקבה מגיעים בהמוניהם לביקורים ממלכתיים. "כל קשר לשיא עונת הדיג ולארוחות סלמון מפנקות הוא מקרי בלבד", מגחך ולנטין בציניות. כל אלו לא מצליחים לצמצם את כמות הסלמון באזור באופן מהותי.
אנחנו מתקרבים לתחנת המחקר שלרגלי ההר טולבצ'יק (Tolbachik). ככל שהרכב שלנו מטפס לגובה, אנחנו רואים פחות עצי שדר שצומחים מתוך אפר וולקני ויותר עקבות של ההתפרצויות האחרונות של הרי הגעש. משלחת המחקר הרוסית, שהיתה מופקדת על האזור, לא טעתה בחיזוי מועד ההתפרצות הגדולה של הטולבצ'יק ב־1975, אלא רק בצורת ההתפרצות ובמיקומה. במקום צורת ההתפרצות המקובלת, שבה פולט ההר בעוצמה רבה טונות של מאגמה לאוויר שהופכת במהירות להפגזת אבנים וולקניות, בקעה לבה נוזלית באיטיות אך בקטלניות רבה דווקא באזור התחנה. רוב החוקרים נהרגו. אנחנו מקימים את האוהלים בנוף ירח שחור זה, ששימש בעבר את תעשיית החלל הרוסית כשדה ניסוי לרכבי חלל.

הר טולבצ'יק וסביבתו. מכתש הטולבצ'יק הוא לוע מושלג בעומק של כ-400 מטר. השכבות השחורות בקרחון מספרות את סיפורן של ההתפרצויות הוולקניות שהתרחשו כאן במשך אלפי שנים

הטיפוס אל מלכת השלג
כשאנחנו מגיעים למחנה מקבלים את פנינו גשמים עזים. אנחנו מצטופפים ליד המדורה ודוחים עד כמה שאפשר את הכניסה לאוהלים הרטובים. "נכון שהאיש המבוגר הזה לא יטפס מחר על ההר?", לוחשת לי אירנה, המתורגמנית החדשה שזה מכבר הצטרפה אלינו, ומצביעה על שוקה רווק, המדריך הישראלי הנמרץ בן ה־72, שמסייר ברחבי העולם כבר ארבעים שנה ללא כל סימן של עייפות. אני מרגיע: "אל תדאגי, הוא לא רק יטפס, אלא גם יגיע ראשון".
למחרת בבוקר אנחנו מתעוררים להפתעתנו ליום נפלא, שטוף שמש. אנחנו מתארגנים במהירות ליום הקשה שלפנינו: עלייה וירידה של כ־15 שעות, מהמחנה הנמצא בגובה של כ־800 מטר אל מכתש הטולבצ'יק שבגובה 3,160 מטר, ובחזרה. לאור הניסיון המצטבר עם הגומולים, אני כבר לא סומך על מזג האוויר ומביט מדי פעם בעננים כבדים שעוקבים אחרינו, שומרים על מרחק, ומאיימים לכסות את המכתש רגע לפני שנגיע אליו.
אך הפעם החליטו אלי קמצ'טקה להתיש אותנו רק בטיפוס הקשה עד הפסגה וחשפו בסופו לוע מושלג בעומק של כ־400 מטר. השכבות השחורות הרבות בקרחון מספרות את סיפורן של ההתפרצויות הוולקניות הרבות שהתרחשו כאן במשך אלפי שנים. קולות מאיימים של סלעים מידרדרים לתהום חותכים מדי פעם את השקט. הזמן דוחק, ודרך אלפי "פגזי לבה" ושלג מכוסה בשכבה אפורה דקה של אפר וולקני אנחנו מפלסים את דרכנו בחזרה למחנה. בלילה הזה אפילו להקת דובים לא היתה מצליחה להעיר אותי.

למחרת אנחנו נהנים מעוד יום אחד של חסד, לפני שתנאי מזג האוויר הולכים ומידרדרים. אנחנו שותים במהלך המסלול מים צלולים מנחלים גועשים ומעשירים את התפריט שלנו באוכמניות שצומחות בדרך; צופים מרחוק בדובים חומים ובעיקר נהנים מנופים עוצרי נשימה: מדי פעם מגיח קליוצ'בסקוי
(Kliuchevskoi), הר הגעש הפעיל ביותר באירו־אסיה, מתוך שכבת העננים העוטפת אותו ברוב שעות היום. הוא מכונה על ידי המקומיים "מלכת השלג". נכון להיום גובהו הוא 4,750 מטר, אך בגלל פעילותו הבלתי פוסקת (זרימה של כשישים טונות לבה בממוצע שנתי) ההר ממשיך לצמוח.
מספר פעמים בשנה יש בו התפרצויות של ממש, שמעלות ענן של אבק לגובה של כעשרה קילומטרים ומסכנות לא רק מטיילים רגליים. מטוס אזרחי חצה לפני כמה שנים ענן של אפר וולקני בגובה של 11 קילומטר. המנועים דממו, המטוס צנח במהירות, ורק בגובה של כשלושה קילומטרים הצליח הטייס להתניע את המטוס ולהציל את נוסעיו. מאז חל איסור מוחלט לטוס מעל הרי געש פעילים.

סוף טוב הכל טוב

הטבע בקמצ'טקה לא רק מרשים ביופיו אלא גם עתיר סכנות והפתעות, לעתים לא נעימות. הפתעה שכזו המתינה לנו לקראת סוף המסלול. אחרי חמישה ימי הליכה נותרו ארבע שעות עד נקודת האיסוף. סופת שלגים עזה פורצת ומרתקת אותנו לאוהלים, ללא אוכל ואמצעי קשר למשך יומיים. אנחנו יושבים בחוסר מעש מוחלט, סופרים את הדקות ומקווים שזה כבר ייגמר. אפילו לצלם אני לא יכול.
כשהשתפר מזג האוויר והצלחנו לחלץ את עצמנו התברר לנו שהחוויה הלא נעימה לא נגמרה: בנקודת האיסוף נודע לנו שתפסנו כותרות ענקיות בישראל, התקשורת הספידה אותנו מוקדם מדי, ונגרמה לא מעט עוגמת נפש לממתינים בבית. בכל זאת, למרות אקורד הסיום הצורם, שבתי ארצה ובזכרוני חרותות תמונות מרהיבות מחבל ארץ שנדמה כי חלקים רבים ממנו עדיין מצויים בשלב התוהו ובוהו של הבריאה. אין לי ספק, המסע, על כל צדדיו, היה שווה את המאמץ.

תודת המערכת ל"טיולי איילה" על עזרתם בהכנת הכתבה.