קמיניץ, הוטל ג'רוזלם

אכילה, שתייה, לוויה
ב־1878, בגבור תהליך היציאה אל מחוץ לחומות העיר והעתקת מרכז הכובד הכלכלי אל המרחב שממערב לחומה, הקים אליעזר ליפמן קמיניץ, בנו של מנחם מנדל, בית מלון

חדש במקום המתאים ביותר לכך – בנקודה שבה מתפצלת הדרך העולה מיפו לשתי דרכים, האחת יורדת לשער יפו (רחוב יפו) והאחרת ממשיכה לשער שכם (רחוב הנביאים).
זה היה בית הארחה מודרני יחסית לירושלים של המאה הי"ט, ולידו ניטע גן גדול ופורח להנאת האורחים. שמו של הבית הדו־קומתי נודע לתהילה ברחבי העולם ואף התפרסם בספרי הדרכה למטיילים ("בדקר") כ"הוטל ג'רוזלם". בהשראת האשל שנטע אברהם אבינו מכניס האורחים קרא קמיניץ לבית המלון שלו "בית אשל", משום שלפי המדרש אשל הוא ראשי תיבות של "אכילה, שתייה, לוויה".
השערתו של קמיניץ האב הוכיחה את עצמה, ובמהלך המאה הי"ט פקדו את ירושלים תיירים אינספור. רבים באו להתרפק על עברה, רבים באו לעצב את עתידה. כך אירח

בית המלון קמיניץ שבירושלים. שמו של הבית התפרסם בספרי דרכה למטיילים ונודע לתהילה ברחבי העולם

מלון קמיניץ את הברון אדמונד דה רוטשילד, שמשפחתו השקיעה רבות בפיתוח העיר, את הרב שמואל מוהליבר, שרצה לכונן בארץ גזע איכרים, את מנחם אוסישקין,
שלימים עמד בראש הקרן הקיימת, ואת האורח החשוב מכולם – ד"ר בנימין זאב הרצל, שעמד בראש המשלחת הציונית שהגיעה לעיר בשנת 1898.
חוזה המדינה ביקש לעלות לירושלים לפגישה אשר תשפיע, כך האמין, על הגורל היהודי לדורות. הוא התכוון לנצל את ביקורו הססגוני של הקיסר הגרמני וילהלם השני בארץ־ישראל כדי לבקש ממנו שגרמניה תעניק את חסותה למפעל הציוני.
המשלחת הציונית יצאה מיפו ביום שישי במטרה ללון בערב שבת במלון קמיניץ, אך הרכבת איחרה לצאת בשעה שלמה, וחבריה הגיעו לירושלים בשעה 00:17 ולא כמתוכנן. השבת נכנסה, והרצל, קודח, עייף, מתוח וצולע (הוא נקע את רגלו כשירד מהאונייה בחוף יפו), עשה את דרכו הארוכה למלון קמיניץ ברגל. אלא שכשהגיע לשם התחוור לו כי קמיניץ, שעם רדת השבת היה משוכנע כי הרצל דחה את בואו, מיהר להשכיר את החדר לאחרים.
אחד מאורחי המלון שנכח במקום בדיוק ברגע שנודע להרצל המותש כי חדרו נתפס, תיאר אותו כמי ש"מעיניו היפות נשקפו כל תלאובות הגורל היהודי". את הלילה ההוא בילה הרצל על גבי שולחן הביליארד של מלון קמיניץ. מחלונו ראה את הקיסר הגרמני

ביתה של אחת המשפחות המתגוררות כיום בבית קמיניץ. על הבית הישן באו ימים תוססים פחות

נכנס לעיר ואת השער הגדול שבנו לכבודו בני ירושלים.

מבנה עגמומי ועלוב
בשנת 1908 כבר היתה רוחו של קמיניץ גדולה מחללו הפיזי של המלון. המבנה היה צר מלענות על דרישות המלונאות המתפתחת. אליעזר ליפמן קמיניץ העביר את המלון לסביבת שער יפו, ועל הבית הישן באו ימים תוססים פחות. השלטונות העות'מאניים הפקיעו אותו ומיקמו בו בית דואר, אחר כך שכן בו בית ספר, מוקמו בו משרדים שונים, וכיום הוא בית מגורים למשפחות שמצאו בו קורת גג.
מצבו של המבנה עגמומי ועלוב. הוא נראה כמבנה אבן חסר ייחוד וחשיבות. מחובתה של העיר ירושלים לעשות את הצעדים הנדרשים להשיב לו את תפארתו. אמנם המבנה מוזכר בכרטסת השימור העירונית, אך עיריית ירושלים לא כללה אותו בתוכנית השימור.
נוכח מחדל זה נזעק יוסי פלדמן, מנכ"ל המועצה לשימור אתרים, פנה לשר התיירות אברהם הירשזון והציע לו להקים במקום מוזיאון לתולדות ענף המלונאות. לענף זה יש חשיבות בכלכלת ארץ־ישראל ובתרבותה, והוא בהחלט ראוי למוזיאון. נדמה  כי אין מתאים ממלון קמיניץ לשמש מוזיאון שכזה.