כשהציעו לי לחצות את רכס אלא טו הקירגיזי בג'יפים, הייתי בטוח שמישהו שם נפל על הראש. הרכס האדיר המגיע לכ-7,000 מ' ונחשב לאחד מרכסי ההרים היפים בעולם היה נראה לי בלתי עביר. הסבירו לי שבבדיקה מדוקדקת בתצלומי אוויר סובייטים ודרך Google earth יש שרידים לדרכים שחוצות את הרכס האדיר. אבל המשימה נראתה לי שאפתנית מדי. מצד שני, לא עמדתי בפיתוי והצטרפתי לטיול, שבדיעבד התברר כאחד מהטיולים היפים בחיי.
חמישים גוונים של אדום ההתרגשות אחזה בנו כשנסענו לאורך נהר קוקומרן, בתוך מדבר גבוה, צבוע בחמישים גוונים של אדום ועוד עשרות גוונים אחרים של מדרונות וסלעים. חשבתי לעצמי שאם זה היום הראשון, נראה שאני בדרך לחוות את חוויית חיי. הגענו למחנה האוהלים המיוחד שלנו (מיטות, סדינים מעומלנים, כריות, שמיכות, כסאות), שממוקם בתוך קניון אדיר. התרחצנו במפל קטן, שמימיו צלולים, מקלחת טבע מופלאה, התיישבנו על כסאות הבמאי לצד אגם בגודל בריכה וריח הברביקיו כבר עלה באפינו. ההתחלה הייתה מושלמת.
חלב סוסות ושירי נדודים הנוודים הקירגיזיים רואים כל אורח כאילו נשלח אליהם על ידי אלוהים. הם הזמינו אותנו לתוך היורטה, שרו לנו שירים נדודים קירגיזים, השקו אותנו בקומיס החמצמץ והאכילו אותנו בלחם ובגבינה מלוחה.
למדנו על מערכת האמונות הנוודית. כך, למשל, הפתח בראש היורטה, המכונה טונדוק. השכם בבוקר, לפני עלות השמש, האישה חייבת לפתוח את הטונדוק, ולסגור אותו אחרי שקיעתה, שכן הוא מסמל את הפתח ממנו נכנס המזל ליורטה, עם קרני שמש הראשונות של הבוקר. לגברים מגבעת על הראש המכונה קלפאק. צבעו של הקלפאק לבן והוא מסמל טוהר, רוחניות, אנרגיה טובה, ערכים, מוסר וכבוד עצמי. הקלפאק שומר על האדם החובש אותו, ונווד לעולם לא ייצא למסע נדודים ללא קלפאק שישמור עליו. הברכה הנוודית השגורה ביותר היא, "מי ייתן והקלפאק לעולם לא ייפול מראשך". אך חוויית היום החזקה ביותר התרחשה כאשר נקבת יאק המליטה לצד נהר גועש. נווד רכוב על סוס גהר ממרומי סוסו אל הרך הנולד, הרימו ברגליו והשליך אותו לתוך הנהר! לא הבנו את פשר המעשה הנורא, אך מהר מאוד התדהמה הפכה לתובנה. אחרי שנסחף מעט, היאק הקטן הצליח להגיע לגדת הנהר, שם חיכתה לו אמו ויחדיו הם הצטרפו אל העדר. זה עתה היאק עבר טקס חניכה קצר למעברי נהר!
שמפניה בגובה 4,000 מ' נסענו במרחבים ירוקים, זרועי יורטות וסוסים. בכל מקום דהרו אלינו נוודים כדי לברר אם לא קצת טעינו. מצאנו חלקים בנתיב העתיק, שלעיתים היה שמור להפליא. בגובה 3,000 מ' קרחון מימין, 3,500 מ' נהר בצבע טורקיז זורם בפיתול מושלם, 3,700 – גלישת קרקע והדרך נעלמת, מתחילים לאלתר. אני יודע שב-4,000 מ' אנחנו במעבר.
הכל פורח, הכל ירוק, רכסים אדירים סביב, קרחונים גולשים בתוך עמקים, נהרות, יורטות, סוסים – אני מרגיש בתוך חלום פסטורלי, אבל פעימות הלב מזכירות לי – אלא טו, אלא טו, אלא טו… בגובה 3,700 מ' ידענו שנותרו לנו שישה קילומטרים עד המעבר. התחלנו להסיט אבנים, למלא תעלות קטנות על הנתיב, לחצות נחלים גבוהים. תמיד הסוף הוא הכי קשה, תמיד לקראת הסוף תחכה הפתעה לה לא ציפית. ופתאום הדרך הפכה לברורה, דווקא קרוב למעבר היא היתה נקייה, כאילו לא עברה טראומה, כאילו חיכתה לבואנו. ההפתעה הייתה מושלמת – הגענו למעבר אלא טו.
הירידה גרמה לנו להחסיר כל כך הרבה פעימות. הנוף היה בלתי ניתן להכלה. ירדנו אל אגם איסיק קול (Issyk Kul), ישבנו לחופו, הבטנו לאחור לעבר הרי אלא טו ולא האמנו לעצמנו שעברנו שם בפסגות. הקלפאק לא נפל לנו מהראש…
בתמונה הפותחת: קסם קירגזי – עדר סוסים, הרים וקשת בענן | צילום: אבנר גורן הכותב השתתף בטיול של חברת טריפולוג'י |
