קיוטו: המסורת חיה ותוססת

מרואה הוא דור שלישי ליצרני ממתקים יפניים. הוא למד את המקצוע מאביו, אולם 20 שנה עברו עד שהצליח להוציא תחת ידיו מוצרים באיכות שייצר אביו. היפנים קוראים לזה AKINDO NI KEIZU NASHI. משמעותה המילולית של האִמרה היא שלבעל מלאכה אין שושלת משפחתית, והכוונה שבן אינו יכול להיבנות רק מהמוניטין של אביו, עליו לעמול קשה כדי לזכות במוניטין משלו.

ביקור בשווקים

שוק המזון הוא רחוב צר, שאורכו 400 מטרים, בין הרחובות טראמאצ'י (TERAMACHI) וטאקאקורה (TAKAKURA), בו מסודרים עשרות דוכנים בצפיפות יפנית טיפוסית. שיא הפעילות היא בסביבות שלוש אחר הצהריים, ובדוכנים ניתן למצוא רבים מהפריטים המרכיבים ארוחה יפנית. לכל אחד מהסוחרים יש חוג לקוחות קבוע. אנשים באים לקנות סחורה באותו דוכן בו קנתה הסבתא שלהם, או אפילו אמא של סבתא שלהם. אין סיבה להחליף חנות, משום שיחסי האמון והידידות בין הסוחר ללקוח, שווים הרבה יותר מהחיסכון הכספי בעלות המוצר. ברחבי השוק מהדהדות קריאות כמו IRASSHAI, "ברוכים הבאים", או OISHII YO, "ממש טעים".

שוק ענק בהיקפו, אך צפוף לא פחות, הוא השוק הסיטונאי של קיוטו. גם בו יש חלוקה להתמחויות, אך בהיקפים גדולים יותר. פירות נמכרים בשיטת המכירה הפומבית. על גבי סרט נע, בצורת עיגול, מונחים ארגזי הפרי, ועל כל ארגז מונח שלט, המציין את מקום גידול הפרי ושם המגדל. הקניינים עומדים בחצי גורן, מול הכרוז, ומסמנים מחירים. הזוכה מקבל את השלט, ושולח משאית לאסוף את הסחורה.

באיזור הדגים שיטת המכירה שונה. שורות שורות מונחים דגי טונה קפואים, בגדלים שבין עשרות למאות קילוגרמים. בכל דג פתח בגודל אגרוף סמוך לזנב. הקונים עוברים על פני הדגים, מביטים, תוחבים אצבע לשלוף חתיכה מבשר הדג, ממששים, מריחים ומחליטים אם לקנות. בשוק זה מתרחשת עיקר הפעילות בין שלוש לשש בבוקר, והסחורות הנרכשות מובלות על ידי המוכר על גבי ריקשות בעלות מנועים חשמליים, כדי למנוע רעש וזיהום, לרכבו של הקונה ומועמסות עליו.

לא כל תושבי קיוטו קונים בשווקים הפתוחים. בכל שכונה יש רחוב אחד או יותר, בהם מרוכזות רוב החנויות. שם ניתן למצוא יצרני ממתקים וטופו, ירקנים, חנות משקאות, כמה מסעדות ובית מרחץ ציבורי. לפני ארוחת הערב נראות עשרות עקרות בית מטיילות בין החנויות, עורכות את מסע הקניות היומי. התושבים אוהבים לאכול מזון טרי, ולכן לא קונים, בדרך כלל, לשבוע מראש.

מסעדת קאיסקי ותיקה ביותר שוכנת ברובע גִיוֹן, סמוך לשער האבן של מקדש יאסאקה (YASAKA). קוראים לה נאקאמורה־רו (NAKAMURA-RO) ומספרים כי היא המסעדה הוותיקה ביותר ביפן. בית תה ישן, בן חדר אחד, ששימש את אנשי המאות שעברו, עדיין עומד על תילו, ובעליו הוא הדור ה-12 שמפעיל את המקום. אם יש עסק הזכאי להחזיק בתואר הנכסף שיניסה (SHINISE) – ישן נושן – זה המקום. כדי לקבל את התואר, צריך שהמקום ינוהל על ידי שלושה דורות לפחות של אותה משפחה, העוסקים באותה פרנסה. כמו לפני מאה שנה אפשר גם כיום להזמין פה ארוחת ארבע: כוס תה ירוק עם מנת טופו ברוטב מיסו (המכונה DENGAKU TOFU). בגלל מספר האורחים הרב, נבנו כאן לפני כמאה שנים לצד בית התה הישן פונדק ומסעדה נוספים. בחדרים אלה נהגו להיפגש ולהסתודד מושלי מחוזות ואנשי השכבה הגבוהה, כדי לתכנן מהפכות ולכונן בריתות. מספרים כי באחד החדרים התגורר בעבר אחיו של הקיסר מיג'י.

אם נפנה לכיוון הארמון הקיסרי הישן, לרחוב אבוראנוקוג'י (ABURANOKOJI) נגיע לחנות הטופו של משפחת איריאמה (IRIYAMA). הטופו, כמו דברים רבים ביפן, הוא יבוא מסין. בגלל היותו מזון עתיר חלבון, הפך לחלק מתפריט הנזירים. כדרכם בקודש, אימצו היפנים את הטופו, שכללו אותו והפכו אותו לאחד ממוצרי המזון הבסיסיים בתפריט שלהם. בקיוטו מוכרים סוגים רבים של טופו: רגיל, מטוגן, צלוי, במרקם משי ועוד. "הטופו שלנו אינו יפה מראה", אומרת גברת איריאמה, תוך שהיא מנפנפת במניפה ללבות את אש הגחלים הלוחשות מתחת לטופו הצלוי, "אנחנו דור תשיעי במקום, ואבותי היו ספקי חצר הקיסר בתחילת המאה ה־19". לגברת איריאמה לוקח הרבה מאוד זמן להכין את הטופו, משום שהיא מסרבת להכניס מכונות לתהליך היצור. שני סירי ענק מחוממים בכיריים המוסקות בעץ משמשים לבישול פולי הסויה. רצפת האבן כבר שקעה במספר מקומות והכיריים עשויות חימר, אך כאן לא יעברו לבטון ונירוסטה. לדבריה, אין תחליף לטעמו המיוחד של הטופו, המושג בתהליך עבודה ידני זה.

מסע אל העבר

רק בשנת 794 לספירה הפך הקיסר קאנמו (KANMU) את קיוטו לבירה הרשמית של יפאן וקרא לה היאן־קיו (HEIAN-KYO) – בירה של שלום. אלא שבמרבית שנותיה כעירו של הקיסר וכמרכז הכוח הפוליטי ביפאן, היה השלום מקיוטו והלאה. 391 השנים (794־1185) של התקופה ההיסטורית המכונה היאן, הנחשבים לתור הזהב של התרבות היפאנית, התאפיינו בשקט יחסי, ובמהלכן נוצרו יצירות אמנותיות וספרותיות ממדרגה ראשונה. אלא שבאותן שנים חיה המשפחה הקיסרית חיי מותרות בארמון, והזניחה את הניהול המעשי של ענייני המדינה. בעקבות כך פרצו מאבקי כוח אזוריים בין משפחות שונות. משפחת פוג'יווארה (FUJIWARA) הפכה למשפחה בעלת הכוח הרב ביותר, לאחר שבניה נישאו לבני משפחת הקיסר.

מאבקי הכוח הללו לא הטיבו עם התושבים, שהפכו לכלי משחק בידי השליטים או האנשים החזקים, והמלחמות החוזרות והנשנות הרסו שכונות ובתים. כדי להתגבר על הנזקים התארגנו במאה ה־12 תושבי העיר בקבוצות על בסיס שכונתי מקומי, ועזרו זה לזה לבנות ולשקם. חיי המותרות של משפחת הקיסר שיפרו, עם זאת, את מראה פניה של העיר והותירו בה את חותמם. אומנים ובעלי מלאכה מכל הארץ נקראו לקיוטו כדי לבנות, ולייצר מוצרים שונים עבור הקיסר. בעקבותיהם הגיעו סוחרים שונים, שמיהרו לנצל את ההזדמנות ולספק לעיר הגדלה את הסחורות הדרושות.

תור הזהב התרבותי היה קצר ימים ואחריו עברה העיר תקופה של חוסר יציבות ומאבקים פוליטיים, מלחמות תכופות ואסונות טבע. התושבים, שהסתגלו לכך כי הדבר הקבוע ביותר בחייהם הוא השינוי, השתדלו במאמץ שכונתי משותף להמשיך, ככל שניתן, לחיות חיים תקינים. באחד ממאבקי הכח הללו, כשזכה נִינָאמוֹטוֹ־נוֹ־יוֹרִימוֹטוֹ במשרת השוגון, הוא העביר את משכנו לעיר קאמאקוּרָה, בהשאירו את תושבי קיוטו ללקק את פצעי המלחמה.

באותה תקופה החלו להיבנות ריכוזים של בעלי מלאכה, סוחרים ואומנים, ואלה הפכו לגילדות מקצועיות בשלהי המאה ה־12, כשהגיע הזן בודהיזם מסין. מקדשי זן הוקמו בעיר, ובהדרגה נוצרו יחסים מיוחדים בין האיגודים המקצועיים לבין המקדשים, השונים, שמעמדם התחזק והלך. הסוחרים קיימו ירידים במועדים קבועים בחצרות המקדשים, ובתמורה שלמו מיסים מיוחדים. המקדשים פרסו את חסותם על האיגודים והעניקו להם הגנה מפני התנכלויות לורדים מקומיים ונציגי השוגון. במקביל אימצו השוגון ומעמד הסמוראים את פילוסופיית הזן, ותרמו לקשר רצוף עם סין, שפירושו היה יבוא ידע נוסף ופיתוח מסחר ער. החוסן הכלכלי, ההתאגדויות המקצועיות והברית עם המקדשים, הם שהקלו על התושבים לעבור את השנים הבאות, שאופיינו במלחמת אזרחים עקובה מדם בין לורדים מקומיים.

במאה ה־14 שלטה שושלת השוגון אשיקגה (ASHIKAGA), שהיו אנשי זן אדוקים. תקופה זו הצטיינה בפריחת אומנויות, כגון קליגרפיה, ציור וטקסי תה בחסות משפחת השוגון. בין השאר נבנה ב־1397 אחד המקדשים המפורסמים בקיוטו היום, המקדש המוזהב קינקאקוג'י (KINKAKUJI). אלא שפריחה אומנותית זו לוותה במאבקי כוח מרים במיוחד. באמצע המאה ה־15 הגיע מצב העניינים במדינה לרמת שפל כזו, שהשוגון לבית אשיקגה, יושימסה, התייאש ופרש מניהול שוטף של המדינה. הוא הסתגר במקדש גינקאקוג'י (GINKAKUJI), כפילו המוכסף של המקדש המוזהב, השוכן למרגלות הגבעות המזרחיות של קיוטו. תחת חסותו התפתחה תת־תרבות, המכונה היגאשייאמה־בונקה (HIGASHIYAMA-BUNKA), תרבות הגבעות המזרחיות.

עד לסוף המאה ה־16 לא נטה אף שוגון לשקם את הריסות המלחמות הרבות שעברו על קיוטו. טוֹיוֹטוֹמִי היִדיוֹשִי היה הראשון שהכיר בחשיבות שיקומם של מקדשים ובתי מגורים. לשם כך גייס את שכבת הסוחרים, ובתקופתו נבנו מחדש עשרות מקדשים שנשרפו במלחמות. הוא גם היה השוגון היחיד שבנה סביב העיר חומה (1591).

פרויקט בנייה עצום זה חיזק את סוחרי קיוטו וביצר את מעמדם הכלכלי והחברתי. בהדרגה יצרו הסוחרים לעצמם תרבות פנאי, ותרמו ליצירת מה שמכונה ביפאנית "העולם הצף", עולם הבילוי, המופיע על הדפסי עץ רבים. מוצרי מותרות, שהיו בעבר נחלת השכבות העליונות בלבד, הפכו לחלק בלתי נפרד מחייהם. הם העסיקו נגרי צמרת בבניית בתיהם, ואורגים מפורסמים בהכנת מלבושים מפוארים. הם תרמו לפיתוח אמנויות ואומנויות שונות, כמו הציור, הקליגרפיה, תעשיית הנייר, הקרמיקה והגינון.

טויוטומי הידיושי הוא אחת הדמויות המופיעות בפסטיבל התקופות – ג'ידאי מאטסורי (JIDAI MATSURI), הנערך כיום מדי שנה בקיוטו. זהו אחד מהפסטיבלים הנערכים בעיר, ששלושת הידועים שבהם הם פסטיבלי אאוי (AOI), גיאון (GION) וג'ידה (JIDA), המושכים צופים מכל האיזור. הוותיק בין הפסטיבלים הוא אאוי, עליו מספרים שהוא נערך באופן רצוף, החל מהמאה השישית לספירה. אבל פסטיבל התקופות, לדעתי, הוא המעניין מכולם. בפסטיבל זה מוצגות דמויות היסטוריות שונות, החל מהמאה השמינית וכלה במאה ה־20. תהלוכה ארוכה מתקיימת מדי שנה ב־22 באוקטובר, ובה צועדים בסך יפנים, הלבושים לפי מיטב האופנה של המאות הקודמות מכל המעמדות ותחומי החיים: איכרים, לוחמים, פרשים, נסיכים, סמוראים ונסיכות. כשצפיתי בתהלוכה זו, נדמה היה לי שאני לוקח חלק בהיסטורית קיוטו ויפן כולה.

כ־2,000 איש משתתפים בתהלוכה, רובם סטודנטים, שזו דרכם להרוויח כמה מעות. התהלוכה מתחילה מהארמון הקיסרי הישן ומסתיימת במקדש היאן, שם עוברים כולם מתחת לשער הכתום, המוצב בכניסה למקדשי השינטו ביפאן. שערו של מקדש היאן הוא הגדול מסוגו ביפן, ושני עמודיו הענקיים נטועים משני צידי כביש דו־מסלולי, העובר מתחתיו. לצד תהלוכת התקופות זורמים מתחת לשער גם כלי רכב מודרניים. זוהי עוד תקופה, המאה ה־20. זרימת המכוניות מתחת לשער, המהווה סמל היסטורי עתיק יומין, זרימת הקידמה בצל המסורת, משקפת את קיוטו של היום.

המבנה החברתי חייב שיתוף פעולה בין כל המעמדות. בעלי העסקים היו תלויים בכוח העבודה של פשוטי העם, וקשרו אותם אליהם בכך שסיפקו להם לא רק תעסוקה, אלא גם מגורים. מבני המגורים לפועלים הוקמו מאחורי בתי המעסיקים ולא בחזית. הדים לתלות הדדית כזו ניתן עדיין למצוא היום במקומות מסוימים בעיר.השגשוג והשפע הכלכלי נמשכו עד שנת 1788, אז ידעה קיוטו את אחד האסונות החמורים ביותר בתולדותיה. היתה זו שריפת טנמי (TENMEI), שהשתוללה באין מפריע כשלושה ימים תמימים. הסיבה העיקרית לאסון היתה רוח מזרחית חזקה – יוצאת דופן מאוד בקיוטו השוכנת בעמק – שליבתה שריפה מקומית והפכה אותה לשריפת ענק. 138,000 בתים ו־900 מקדשים התכלו בסופה. שוב צריך היה לבנות את העיר מחדש.

במשך כל תקופת האדו היתה יפאן מבודדת ולא ניהלה מסחר עם המדינות השכנות. היתה זו תקופה של שלום, והסמוראים היו מובטלים מעיסוקם המרכזי – לחימה. בשלהי המאה ה־18 היה מצבם הכלכלי של אנשי חצר השוגון והסמוראים בכי רע, והם נאלצו ללוות כספים, כדי לקיים את רמת החיים הגבוהה לה הורגלו. סוחרי קיוטו היו אלה שהילוו להם כספים, והדבר הגביר כמובן את כוחם.

בשנת 1780 החלה תקופת רעב קשה, שנמשכה מספר שנים. תנאי המחייה הקשים ותפקודו הלקוי של השלטון יצקו את היסודות להפיכה עתידית, שמטרתה היתה מיגור שלטון השוגונים והחזרת הקיסר לעמדת הכוח. עם הגעת ספינותיו של האדמירל פרי האמריקאי, בשנת 1853, היתה יפאן בשלה לשינוי: דרישתו של האדמירל לפתוח את שערי המדינה למסחר, נפלה על אוזניים קשובות.

בשנת 1864, במהלך אחד הנסיונות להפיל את השוגון, פרצה בקיוטו שריפה גדולה נוספת, שכילתה חלקים נרחבים מהעיר. רק ב־1868 ויתר השוגון, על שלטונו, וסמכויות השלטון נמסרו לקיסר מיג'י והארץ רגעה. על תושבי קיוטו נחתה אז המכה הכואבת – ההחלטה להעביר את משכן הקיסר לטוקיו. הסיבה שהעניקה להם את הכוח לעבור שנים של מלחמות, אסונות, הרס ובנייה מחדש, נלקחה מהם. אווירת נכאים ירדה על העיר למשך שנים מספר.

קשרי הסחר עם המערב תרמו רבות לעיצוב המלאכה, התעשייה והאומנויות השונות בקיוטו וביפאן כולה. בשנת 1894 נחפרה תעלת מים בין אגם ביווה (BIWA) במזרח לבין קיוטו. מפל מים מלאכותי אִפשר הקמת תחנת כוח לייצור חשמל, ובקיוטו יצאה לדרך החשמלית הראשונה ביפן. באותה שנה מלאו 1,100 שנים להפיכת קיוטו לבירה. לרגל האירוע נבנה בה מקדש היאן, שהוא העתק מוקטן של הארמון הקיסרי. הביטול הסופי של שיטת המעמדות ביפן אִפשר לתושבי קיוטו לבחור לעצמם את מסלול חייהם כרצונם, וחיי המסחר, המלאכה, התרבות והבילוי חזרו לצעוד קדימה.

עם הצטרפות יפן למלחמת העולם השנייה ספגה קיוטו מכה נוספת. רבים מתושביה גויסו לצבא ונהרגו במלחמה. פרנסי העיר, שלא ידעו כי בעלות הברית לא התכוונו להפציץ את קיוטו, ציוו להרוס כ־18,000 חנויות ובתי עסק, כדי להרחיב את הרחובות הצרים, וליצור בכך מחסום בפני התפשטותן של שריפות. למרות שקיוטו לא הופצצה, היא סבלה, כמו ערי יפאן האחרות, מהמלחמה הממושכת ומתוצאותיה של התבוסה. ביפאן של 1945 לא ניתן היה להשיג חומרי גלם לייצור. מוצרים אמריקאים חדרו בהדרגה לשוק, והביקושים למוצרים מסורתיים פחתו, ולפיכך גם הייצור. בעלי מלאכה רבים נאלצו להסב את מקצועם.

אחד המקומות המופלאים לראות את התמורות של עונות השנה הוא המקדש המצופה זהב קינקאקוג'י, הממוקם בצפון מערב העיר. המבנה המרכזי והמוזהב משקיף על בריכה ובה מספר איים קטנטנים. השתקפות המבנה המוזהב במים מרגשת כל פעם מחדש. כל שנה, מדי סתיו, הגן מאדים ומעניק גוון נוסף לזהוב המקדש.

עונות השנה משפיעות גם על המאכלים, הלבוש והאווירה. הן מביאות עמן גם פסטיבלים. בחודש דצמבר של כל שנה אזרחית מתחילות בקיוטו ההכנות לראש השנה. ברובע גִיוֹן, ב־31 בדצמבר, יוצאות הגיישות המתלמדות אל בתי המורות שלהן למחול, ומביאות להן עוגות אורז במתנה. בתמורה הן מקבלות מניפות, המשמשות אותן או בחיי היומיום או במהלך ריקוד. מי שיגיע לרובע זה באותו היום, יפגוש בנערות צעירות אלה, לבושות קימונו ססגוני, שיערן עשוי בדקדקנות, לרגליהן כפכפי עץ מסורתיים (GETA), כשהן טופפות בצעדים קטנים בסמטאות.

ביום בו מגיעות הגיישות אל מורותיהן מתחילים תושבי קיוטו בסדרת נקיונות לקראת השנה החדשה, ששיאה בניקוי מקדשי הונגאנג'י (HONGANJI) המזרחי והמערבי, הסמוכים לתחנת הרכבת של קיוטו. אחד המנהגים שאהבתי במיוחד היה ההכנה המסורתית של עוגות עשויות אורז, הנערכת יומיים או שלושה לפני הראשון בינואר כל שנה. את העוגות מכינים מזן אורז מיוחד, הנקרא מוצ'י גומה
(MOCHI GOME), אותו שוטפים היטב ומשרים במשך לילה שלם. לאחר מכן מאדים אותו בתבנית עץ מצופה בד כותנה. תחתית התבנית מחוררת למעבר האדים, והאידוי נמשך כ־20 דקות. מנת האורז בתבנית מתאימה לגודלו של מכתש הפעור בתוך אבן גרניט גדולה וכבדה. האבן נשטפת ומונחת במרכז החדר.

נכחתי באחד הטקסים הללו. באמצעות מקלות מעכו שלושה גברים את האורז, עד שהפך לעיסה דביקה. אז הוחלפו אלה בשני גברים אחרים, שאחזו בידיהם פטישי עץ כבדים. אדם שלישי עמד בצד, לצד קערת מים. מחזיקי הפטישים היכו בעיסת האורז, תוך קריאות קצובות של הקהל. בין מכה למכה, היה האדם השלישי שולח יד זריזה והופך את העיסה. הדפיקות הפכו מהירות יותר ויותר, והאדם השלישי השליך מדי פעם קצת מים על העיסה, כדי שהפטישים לא יידבקו אליה. הוא גם זה שהחליט מתי העיסה מוכנה. ברגע בו קיבל את ההחלטה, הופיע גבר נוסף ובידו מגש מרוח בקמח. העיסה הונחה אחר כבוד על המגש, והועברה לטיפולן הנמרץ של הנשים בחדר הסמוך.

הנשים קרעו מהעיסה חתיכות, ויצרו מהן עוגות קטנות ועגולות. את עוגות האורז לא אופים, אלא מניחים אותן לייבוש על גבי משטחי במבו. תוך שעות ספורות הן מתקשות. כדי לאכול אותן, יש להרתיחן כמה דקות במרק או לחממן בתנור.

לעוגות אלו גם תפקיד פולחני. מניחים אותן בבתים מול המקדשים הביתיים בזוגות, וגם במקדשים גדולים הן משמשות כמנחה. אולם במקדש דייגו, בדרום מזרח קיוטו, משמשות העוגות הללו למטרה שונה. כמה חודשים לאחר ראש השנה נערך במקום פסטיבל של הרמת עוגות אורז, מוצ'י־אגה (MOCHI-AGE). מטרת המתחרים, המגיעים מהקהל הגודש את המקום, להרים את העוגות (הגברים מרימים עוגות במשקל 150 קילוגרם, הנשים – במשקל 90 קילוגרם), המונחות על מגש עץ עבה ולהחזיקן באוויר כמה זמן שניתן. שני כוהני שינטו בלבוש מסורתי משמשים כשופטים בתחרות. הפרס הוא העוגות עצמן, הנחתכות לפיסות קטנות ומחולקות בין כל תושבי השכונה, בה מתגורר המנצח. האמונה היא שאכילתן מביאה מזל טוב.

ביום ה־31 בדצמבר, לקראת חצות, מתאספים תושבי העיר במקדש צ'יאון־אין (CHION-IN), כדי לשמוע את קול הפעמונים. במקדש זה נמצא הפעמון הגדול ביותר ביפן (משקלו כ־75 טון), ומצלצלים בו 108 פעמים – הצלצול האחרון בחצות. היפאנים מאמינים כי 108 הוא מספר החטאים שחוטא האדם בשנה, וכל מכה בפעמון אמורה לכפר על חטא. כך יכול אדם להתחיל שנה, כשהוא נקי מחטאים. בפעמון מכים בעזרת גזע עץ עבה, התלוי על חבל בצורה אופקית. לפעמון צליל עמוק ומלא הוד, ויש המאמינים כי גם הנשמות בגן העדן ובגיהנום מסוגלות לשמוע אותו.