קורפו – להקשיב לשקט

דורות על גבי דורות חיו תושבי האי קורפו בכפריהם הקטנים והיו עסוקים בעיקר בדבר אחד – להקשיב לשקט. הומרוס כתב על המקום, שקספיר מיקם בו את עלילת "הסערה", שליטי האי התחלפו בקצב מסחרר, אבל השקט נשמר. אי ירוק, הגשום שבאיי יוון, כ־60 קילומטרים אורכו, כפרים קטנים ורגועים, מפרצונים צלולי מים, חופי מצוקים, חורשות זיתים והרבה שלווה. ועכשיו – מכוניות, ג'יפים ואופנועים חותכים בכל קיץ את הכבישים הצרים ברעש מחריש אוזניים; עיירות נופש פזורות כמעט בכל חלקה טובה לאורך החופים; ובכל פינה – מסעדות, דיסקוטקים, סוכנויות להשכרת רכב ובתי מלון. והכל בגלל ילד אנגלי זב חוטם?

מידע נוסף:

• קורפו – מדריך מסע אחר – כתבות מסלולים טיפים
• איי יוון – מדריך מסע אחר לאיים
• צפון יוון – מדריך מסע אחר – כתבות מסלולים טיפים

ובכן, לא רק בגללו, אבל לג'ראלד דארל תפקיד חשוב בהפיכת האי לאחד מאתרי התיירות הפופולריים ביותר ביוון. בשנות השלושים החליטו בני משפחת דארל לעזוב את אנגליה האפורה והקרה ולצאת בעקבות השמש לקורפו, אי יווני שנמצא מול חופי אלבניה ושייך לקבוצת האיים היוניים (Ionian Islands). האם וארבעת ילדיה חיו באי חמש שנים. ג'ראלד, שהיה בן 10 כשהמשפחה הגיעה למקום, התאהב בזבובים ובחיפושיות, בעכבישים ובדבורים, בגחליליות, בצבים ובחיות אחרות. אחרי שהשלים לימודי זואולוגיה, תיאר את עלילות המשפחה באי בשני רבי־מכר, "משפחתי וחיות אחרות" ו"חיות, ציפורים וקרובים".

כך הכרתי את קורפו. כך הכירו את האי מאות אלפי תיירים אחרים. דארל לא הסתפק בכתיבת ספרים ופעל רבות לטיפוח ולשימור חיות הבר. ב־1945 הוא אירגן ומימן משלחת מדעית לאיסוף חיות בר בקמרון; אחר כך עמד בראש משלחות דומות  לפרגוואי, לארגנטינה ולסיירה ליאונה. הוא גם הקים את הפארק הזואולוגי ואת רשות שמורות הטבע בג'רזי, וצילם כמה סרטי טבע עבור הבי.בי. סי הבריטי. הוא נפטר לפני כשנתיים.

אי ירוק, כפרים קטנים ורגועים, מפרצונים צלולי מים, חופי מצוקים, חורשות זיתים והרבה שלווה | צילום: סטפנוס קוזניס

העיר העתיקה: הקדוש ספירידון
"ולפנינו נח האי", תיאר דארל את שנשקף לעיניו מסיפון האונייה, כשהגיע לקורפו בראשונה, ב־1935. "ההרים כמו רדומים מתחת לשמיכה חומה קמוטה, שקפליה מוכתמים בירוק של חורשות הזיתים. לאורך שפת הים התפתלו חופים לבנים כניבים, בין ערים רוטטות מסלעים נוצצים בזהב, באדום ובלבן… כשהקפנו את הכף הצפוני התרחקנו מן ההרים, והאי השתפל מטה בנחת, מטושטש בזוהר הכסף הירוק של הזיתים, ופה ושם מזדקרת אצבע מוכיחה של ברוש שחור מול השמים". קורפו הוא עדיין אי מקסים. ההרים כמובן עדיין שם, גם המפרצים והברושים והרבה כנסיות, והאי מכוסה כרמי זיתים – עצים עבי גזע, שלרגליהם פרוסות רשתות שחורות אליהן אוספים התושבים את הפרי.

העיר קורפו מודרנית בחלקה הגדול, אבל חלקה העתיק מלא קסם. העיר העתיקה לחוצה בין שני מבצרים ונציאניים מהמאה ה־16 – "החדש" בצד האי, ו"הישן" על לשון יבשה בצד הים. לרגליו, הספניאדה (טיילת, באיטלקית) – חיקוי לרחוב ריבולי בפריז, מזכרת אלגנטית משנות הכיבוש הצרפתי (ראו מסגרת). הסמטאות הצרות שמאחורי הטיילת ים־תיכוניות במובהק: אפשר לראות כאן גפנים מטפסות, תריסי עץ, כביסה תלויה בין הבתים, ובשעות הערב גברים ונשים יושבים מחוץ לבתים, לתפוס בריזה נעימה מהים.

את ביתה הראשון בקורפו שכרה משפחת דארל מתושב המקום ששמו ספירו. גם לבעלים של הדירה שאנחנו שכרנו קוראים ספירו. לבעל המכולת שלנו קוראים, איך לא, ספירו. לכל אדם שלישי באי קוראים ספירו; קיצור של ספירידון, הקדוש המקומי. סנט ספירידון היה בישוף קפריסאי במאה הרביעית לספירה. גופתו החנוטה נדדה מהאי לקונסטנטינופול, ובמאה ה־15 העביר אותה לקורפו כומר בשם קלוקרסט.

לדברי תושבי קורפו, הציל ספירידון את האי ארבע פעמים: פעם מידי התורכים, פעם מרעב ופעמיים ממגיפות. ויש הטוענים כי הציל את קורפו גם מהפגזות במלחמת העולם הראשונה. גופתו החנוטה של ספירידון היתה עד 1927 רכושה של משפחה עשירה, אבל היום היא בחזקת השלטונות המקומיים ונשמרת בקפידה בכנסייה הקרויה על שמו, כנסיית איוס ספירידון שבעיר העתיקה. ארבע פעמים בשנה מוציאים את הארון מהכנסייה, ועצמות הקדוש נישאות בתהלוכה חגיגית ברחובות העיר.

"לאט לאט שבה אותנו האי בקסמיו, שדבקו בנו בעדינות, כאבקת פרחים", כתב דארל. "במהלכו של כל יום שרתה מין שלווה שמחוץ לזמן"

בכנסייה החשוכה המתינו כמה אנשים כדי לפגוש את הקדוש, ותוך כדי המתנה כתבו בקשות על פתקאות. בשעה היעודה הם הסתדרו בתור, הכומר פתח את מכסה הארון, ואחד אחד ניגשו אליו המאמינים, נתנו את הפתק לכומר ורכנו לנשק את רגלי הקדוש; ליתר דיוק, את הזכוכית שמכסה אותן. פעם, אפשר היה לנשק את נעלי הבית הרקומות שלו: "ארון המתים עמד קוממיות, כמו גולם כסוף של פרפר", תיאר ג'ראלד דארל, "מן הקצה התחתון הוסר קטע, ומשם הציצו כפות רגליו של הקדוש, נעולות באנפילאות רקומות להפליא. כל מי שהגיע לארון כרע ברך, נשק לרגליים ומילמל תפילה. מלמעלה, בראשו של הסרקופג, הציצו פניו השחורים והכמושים של הקדוש דרך לוח הזכוכית, בהבעה של שאט נפש מוחלט". לאחר הנשיקה, בירך הכומר והאיש הלך לדרכו. אז סגר הכומר את הארון, עד הפעם הבאה.

חופים: באנו, ראינו, ברחנו
מהעיר נסענו בכביש החוצה את האי מערבה, ועצרנו במסעדה הצופה אל המפרץ היפהפה של פליאוקסטריצה (Paleokastritsa). המוסקה היתה חסרת טעם, וכך גם הסלט היווני, אבל אפילו החוויה הגסטרונומית המזעזעת לא הצליחה לפגוע בהנאתנו. הנוף היה נפלא, וכך גם הבריזה שנשבה מלמטה. המפרץ החצוי הבהיק בכחול ובטורקיז, והמלונות נראו קטנים ורחוקים מכדי להטריד.

יש הטוענים שזו הבירה הפיאקית, אליה נסחפה ספינתו של אודיסיאוס בעת מסעו לאיתקה. כך תיאר הומרוס ב"אודיסיאה" את התלבטות גיבורו, שהתעורר על חופי האי: "אוי לי! לארצם של איזה בני אנוש בני תמותה הגעתי?/ שמא עם אכזר הלב גוי פרא וצדק לא יידע?/ ואולי עם מכניס אורחים, יראי האלים, חסידים?" ("אודיסיאה", תירגם: שאול טשרניחובסקי(. אבל סוף טוב, הכל טוב. אודיסיאוס פגש את נאוסיקה "לבנת הזרועות", בתו של המלך אלקינוס, והיא הובילה אותו אל אביה שערך משתה לכבודו ושילח אותו בספינה לאיתקה.

הצייר, החרזן והסטיריקן הבריטי אדוארד ליר תיאר את יופיו המדהים של המפרץ במכתב מ־1862. אחרי המולת העיר קורפו, כתב ליר, כל שעה במפרץ מצעירה אותי בשנה. חבל רק שהשלווה כאן לא תימשך לנצח, "חבורות פיקניק מקוללות עם חמורים אומללים מגיעות מחר, והשקט ייעלם – כמו שאעשה גם אני". קינאנו בליר הנרגן. עם חמורים דווקא היינו יכולים להסתדר, אבל לנו המתינו האוטובוסים. על החוף לא היה מקום לסיכה, שלא לדבר על מכונית וזוג שרוצה לפרוס מגבת על החול. באנו, ראינו, ברחנו. מהחוף הבא, גליפדה (Glifada), שגם הוא אטרקציה תיירותית, נמלטנו מהר עוד יותר. הלקח היה ברור: להימנע מהחופים המפורסמים.

בשנות השבעים איפשר שלטון הקולונלים ביוון ליזמים לפתח באי אתרי תיירות, וב־1974 כשנפלו הקולונלים גדל מספר התיירים עוד. היוזמה היתה רבה, רבה מדי. עיירות נופש צצו לאורך החופים כמו פטריות אחרי הגשם: סידרי (Sidari), רודה (Roda), קלאמי (Kalami) ורבות אחרות. כולן דומות זו לזו – רחוב אחד המוביל אל החוף, עמוס בחנויות מזכרות, מסעדות ושאר שירותים לתיירים, וסביב הרחוב בתי מלון מכל הסוגים ובכל המחירים. בחורף אלה עיירות רפאים, ובעלי העסקים בורחים אל היבשת או מסתגרים בבתים. בקיץ מוצאים התושבים המקומיים שלווה רק בחופים מרוחקים, שאליהם אפשר להגיע בסירה בלבד.

מטע זיתים בצפון־מערב האי. "הגבעה והעמקים שמסביבה היו מכוסים שמיכת פלומה רכה של עצי זית, שהבריקו בנצנוץ דמוי דג כאשר נגעה הרוח בעלים", כתב דארל

הרים וגבעות: מהות הקסם
הדרך הטובה ביותר להגיע לשלווה ולנחלה בקורפו היא להתרחק מהמולת התיירים לכפרים הקטנים, שפזורים בין הגבעות המקסימות שבאי. תיאורו של דארל את הווילה הראשונה שבה גרה משפחתו באי נותן מושג־מה על מהות הקסם: "הגבעה והעמקים שמסביבה היו מכוסים שמיכת פלומה רכה של עצי זית, שהבריקו בנצנוץ דמוי דג כאשר נגעה הרוח בעלים, ובאמצע המדרון, שמורה בין עצי ברוש דקים וגבוהים". בכפרים הקטנים שבגבעות, בין חורשות הזיתים, אפשר למצוא גם היום דירות להשכרה, דומות לזו ששכרה משפחת דארל בשנות השלושים – לא הקומפלקסים בצבעי צהוב או ורוד עם בריכת שחייה, שבהם גרים תיירים ורדרדים שבאו מאנגליה הקרה בחבילות תיור מאורגנות, אלא בתים פשוטים שמשכירים תושבים מקומיים.

הווילה הירוקה שלנו שכנה בקצה הצפוני של האי. לפנות ערב, לאחר שהשתתק רעש האופנועים, המכוניות והג'יפים, ישבנו על המרפסת והקשבנו לצרצרים. ולפני שירד הלילה צפינו בשקיעה. ישבנו על מצוק דראסטיס, בפינה הצפון־מזרחית של האי, מטעי הזיתים שבגבנו שינו את צבעם, השמש נבלעה לאיטה בים וצבעה הכל אדום. בבוקר המחרת, לפני שהחלה שוב ההמולה, האזנו לציוץ הציפורים.

בשקט הזה, הרגשתי לרגע כמו ג'ראלד דארל שכתב: "לאט לאט שבה אותנו האי בקסמיו, שדבקו בנו בעדינות, כאבקת פרחים. במהלכו של כל יום שרתה מין שלווה שמחוץ לזמן, עד שהיית מתאווה שלא יסתיים לעולם. אולם מעטה הלילה האפל היה נושר שוב, ויום חדש היה מצפה לנו, צבעוני ומבריק כקודמיו, כמו ציור של ילד, וכמוהו – תלוש במקצת מן המציאות".

פסגת הפנדוקראטור: נזיר ואנטנה
הגבעות וההרים מזכירים לעיתים את תיאוריו של דארל: "שורת גבעות קטנות שזקפו בלוריות סבוכות מעל חורשות הזיתים שבסביבה. על הגבעות צמחו קבוצות גדולות של הדסים ירוקים ושיחי אברש גבוהים, ופה ושם הזדקרו עצי ברוש… לא עבר זמן רב עד שגיליתי, שהגבעות האלה היו שייכות בעצם לצבים". אנחנו אמנם לא פגשנו הרבה צבים, אבל צמחייה ירוקה סבבה אותנו בכל מקום, ושלווה שמימית מצאנו גם מצאנו במנזר שעל פסגת הפנדוקראטור (Pantokrator), ההר הגבוה של קורפו. אפשר לעמוד כאן, 906 מטרים מעל פני הים, ולהשקיף על חופי אלבניה; ביום בהיר אפשר לראות את איטליה.

במנזר חי תמיד נזיר אחד. כשהגענו לפה פגשנו את הנזיר המקומי הקשיש, אבוקימוס. ארבעה עשורים הוא חי על ההר לבדו, מנהל את המנזר והכנסייה. בחצר המנזר מתנשאת אנטנה ענקית, ברזל כתום. "הוא התנגד שייבנו אותה", סיפר ניקולאס, חברו מהכפר שבא לביקור. "אז מה, מישהו בכלל שאל אותו? בנו, וזהו". לפני כמה שנים הביא ניקולאס לנזיר מכשיר רדיו. טלוויזיה הוא סירב לקבל. פעם, היה נוהג לרדת לכפר ולהצטייד במצרכי מזון, אך בשנים האחרונות מביאים הכל אליו. הטיפוס על ההר כבר קשה לו, ועוד מעט יפרוש לפנסיה. "יש לו הרבה כסף", מספר ניקולאס, "החיים על ההר איפשרו לו לחסוך הרבה מהמשכורת שקיבל מהוותיקן. אמרתי לו: לך, טייל בעולם, תבלה, תבזבז את הכסף שלך. אבל זה לא מעניין אותו, טוב לו כאן. הצעתי לו שייסע לרומא. הוא אומר שאין לו מה לחפש שם".

ואולי למי שחי בפסגת ההר המשקיף בכל לילה על האי – "שכולו רצועות וטלאים של שחור וכסף, באור הירח… שמים אפלים ורכים כעורה של חפרפרת, שהכוכבים פיזרו עליו טל רך" – באמת אין מה לחפש מחוץ לקורפו.