הנחיתה בהוואנה, בירתה של קובה, זורקת אותך בשניות לתקופה אחרת. מצד אחד, ארכיטקטורה קולוניאליסטית ודרמטית, שרידי הכיבוש הספרדי ארוך השנים, ומהצד השני, המכוניות האמריקאיות משנות ה-60 של המאה העשרים, שרידי ההשפעה האמריקאית מתחילת אותה מאה. כל אלה יוצרים את הרושם הויזואלי הראשוני. צבעים עזים, קונטרסטיים ותוססים, ונרמוז כבר עכשיו שקצת מטעים באשר למה שעומד מאחוריהם.
לקריאה נוספת:
מדריך מסע אחר לקובה
צילום גיאוגרפי
רטרו ברחובות הוואנה | צילום: רפי קורן
לא הרבה אחרי שהצבעוניות מכה בך, מתחילים להיראות גם הסדקים, תרתי משמע. ככל שאתה מתרחק מהאזורים של מוסדות המדינה, המלונות הגדולים ובנייני עסקים, הקונטרסט הוא כבר לא רק בצבע.
שיטוט ברחובות הצדדיים של הוואנה, בהם בתי מגורים רבים, מגלה הזנחה קשה בתחזוקת המבנים בני מאות השנים. יפים ופוטוגניים ככל שיהיו כלפי חוץ ולצלמים כמונו, קשה להתעלם מכך שחלקם מטים לנפול, וחלקם מתפוררים וסדוקים. מפעם לפעם כבר אפשר לראות גם הריסות של בית שקרס. דרך פתחי הבתים, שרובם ככולם פשוט פתוחים אל הרחוב, אפשר לראות את המרצפות המצוירות, ריהוט בן עשרות שנים, יפה בדרכו המתפוררת, וטלוויזיות מיושנות.
הבתים מתפוררים. החיים מתנהלים ברחוב. הוואנה | צילום: רפי קורן
מראה נוסף מאוד אופייני ומפתיע בחזיתות הבתים הוא ריבוי של סורגים בכל פתחי הבתים, ולא רק בחלונות, שנראה שהוספו בשנים ה"פחות בטוחות" של שלטון בטיסטה, מאבקי השלטון וההפיכות הצבאיות שחוותה המדינה. האנשים העומדים בתוך בתיהם, מאחורי הסורגים, כשפניהם אל הרחוב, יוצרים תמונה חזקה וסמלית.
"מאחורי הסורגים". מראה טיפוסי בהוואנה | צילים: אורית גוטרבוים-פרטוק
מחוברים. רשת ווי פיי יש רק בנקודות מוגדרות ברחבי הוואנה | צילום: רפי קורן
הפתעות בכל פינת רחוב
מזג האוויר החם והלח, הבטלה והעדר התעסוקה (על כך בהמשך), והצפיפות בבתים הקטנים והלא ממוזגים, מוציאה את האנשים אל הרחובות, לעיתים כדי להתקבץ בפינת רחוב בה יש חיבור WIFI איטי. אושר גדול לנו הצלמים, למפגשים אותנטיים ובלתי אמצעיים, אבל מציאות שמעידה על אבטלה, חוסר תמריץ לעבוד, וכתוצאה מכך – על דלות ותנאי חיים בסיסיים ביותר.
השיטוט ברחובות הוואנה הוא בטוח ומזמן הפתעות בכל פינת רחוב. ילדים משחקים כדורגל וגולות, משפחות שלמות היושבות על המדרכה או על מדרגות בפתח הבית, ברגליים משוכלות קדימה אל הכביש, גברים עסוקים במשחק דומינו סוער, סבב אחר סבב. בהיעדר רשת אינטרנטית זמינה או תקשורת מפותחת אחרת, חיי החברה והרחוב נראים כמו משהו שאנחנו כבר שכחנו.
משחקי דומינו אינסופיים בחצרות הבתים, הוואנה | צילום: רפי קורן
ילד באחד הרחובות הפנימיים סמוך למאלקון. הוואנה | צילום: אורית גוטרבוים-פרטוק
והאנשים? חייכנים, מסבירי פנים, שמחים למפגש, נכונים להצטלם, כאילו רוצים לספר את סיפורם לעולם, ולפגוש אותנו, נציגי "העולם האחר", שהם יודעים שהוא כל כך קרוב, אבל להם הוא כל כך רחוק, ואינו בר השגה בעתיד הנראה לעין.
רוח הסוציאליזם
כבר תיארנו את הדלות ששוררת ברחובות ובבתים. מצב העסקים אינו שונה. מרבית העסקים בקובה הולאמו במהלך שנות ה-60. גם חלק גדול מהמלונות שייכים למדינה, ונהגי המוניות מספרים כי מרבית הכנסתם מועברת למדינה. מצב דומה קיים גם בענפי החקלאות. בסיור ברחובות ניתן לראות עסקים פרטיים קטנים, שפועלים בהיקף מצומצם ומאוד מקומי, ועדיין, מראה של בעל עסק יושב מנומנם או משועמם בפתח חנותו, אינו מראה חריג.
סלון יופי ביתי בהוואנה. סידור גבות באמצעות תער | צילום: אורית גוטרבוים-פרטוק
מנוחה נכונה. המתנה ללקוח. הוואנה. | צילום: אורית גוטרבוים-פרטוק
אחד המראות שהיה קשה לנו להסתגל אליהם, בעיקר לבאים מתרבות השפע המערבית, הוא מראה החנויות הריקות. ריקות כל כך שאפילו קשה להבין מה נמכר בהן. תופעה אופיינית היא חנות שמוכרת רק מצרך מזון אחר, או כמה בודדים. למשל, חנות שמוכרת רק חסה או רק בשר (עוף וחזיר בלבד, יש איסור על מכירת בקר) או פירות.
איטליז. היום אין, תבוא מחר. הוואנה | צילום: רפי קורן
תופעה נוספת שעדיין קיימת בקובה, שריד לשלטון הקומוניסטי ולרוח הסוציאליזם, היא הקצבת מזון בתלושים. לכל משפחה מוקצבים תלושי מזון, לפי מספר הנפשות וגילן. לדוגמה, חלב "מגיע" רק לילדים מתחת לגיל 7. כך, פגשנו במספר מקומות חנויות שבהן מחולק מזון בסיסי כמו אורז, קפה, סוכר, אבקת חלב ולחם, כנגד תלושים. מראה שונה, ודי מטלטל לצופה מן הצד.
תלושי מזון. חנות בויניאלס | צילום: אורית גוטרבוים-פרטוק
מצד שני, וכחלק ממדיניות ההקצבה, לא רואים רעב ברחובות. הדלות והתנאים הבסיסיים ניכרים לעין, אבל לא ניכר רעב. הילדים הקטנים ברחוב, במיוחד במקומות המתוירים יותר (למשל בטרינידד), ירדפו אחריך בקריאות "קרמלו קרמלו" (סוכריה), ויקבלו מידך בשמחה כל מה שרק תוציא מהתיק, מקרקר ועד חטיף אנרגיה או צעצוע קטן, אבל לא מתוך רעב קשה, ויותר מתוך חוסר במוצרי מותרות, מעבר לבסיס המוכר להם. גם המבוגרים ידעו לקבל בשמחה כמעט ילדותית כל תשורה סמלית שהיתה לנו עבורם – סכין גילוח, צעצוע קטן לילד, חטיף או גלויה של ירושלים (שאגב, סחטה בכל פעם תגובות רגשיות חזקות, וכמה פעמים אף הביאה להוצאת ספר תנ"ך משום מקום, תוך פתיחת עמוד שבו מוזכר שמו של האל).
תנועה אופיינית בכביש, פינאר דל ריו | צילום: רפי קורן
הקצב זורם בעורקים
קובה ידועה ומתגאה בכך שכבר בשנות הששים לא היה בה ולו אנאלפבית אחד. החינוך והבריאות הם בחינם, וברמה גבוהה. מחזה של ילדים צועדים לבית הספר, וממנו, בתלבושת אחידה, בריאים, נקיים ומסודרים הוא מחזה רגיל בכל הערים שביקרנו בהם.
אני רואה אותה חוזרת מהגימנסיה. תלמידות בהוואנה | צילום: אורית גוטרבוים-פרטוק
ומול הילדים: האוכלוסייה הוותיקה, שנדמה שכבר מבינה לאן לקחה אותה המהפכה, ומה ההפסד שבצידה. תנאים בסיסיים אכן קיימים, אבל התקווה לעתיד אחר ושופע יותר אבדה, ועתיד טוב יותר ומפותח יותר לילדיהם או לנכדיהם אינו נראה לעין.
מועדון ריקודים לגיל הזהב. סינפואגוס | צילום: רפי קורן
אבל הם, המבוגרים, עדיין יודעים לשמוח ולחיות. קצב הסלסה, הרומבה והצ'ה-צ'ה עוד זורם בעורקיהם, וכשרואים את הקובנים הוותיקים רוקדים, מבינים באמת את סוד קיסמה של המדינה הזאת. שילוב ייחודי של אינדיאנים, ספרדים ואפריקאים, ושל תרבויות שמחות ושורשיות, שמחוברות למוסיקה. אנשים שהמוסיקה מניעה אותם, בקצב של החיים, ללא קשר לנסיבותיהם.
ילדה, תרנגולת וכלב. חיי כפר באיזור החקלאי. פאתי ויניאלס | צילום: אורית גוטרבוים-פרטוק
מפעל סיגרים כמשל
ואם דיברנו על מוסיקה, שעדיין נשמעת ומורגשת ברחובות ובבתים (אם כי לא כמו שרפי זכר מהביקור הקודם שלו), אי אפשר לדבר על קובה ולא לכתוב על הסיגרים של קובה.
בהאוונה, המדריכה המקומית שלנו, כמובן מטעם הממשלה ומפוקחת היטב על התכנים והמקומות שהיא מביאה אותנו אליהם, ניסתה לקחת אותנו ל"בית חרושת לסיגרים", או לפחות משהו שהתיימר להיות כזה. בתוך דקות ספורות הבנו שמדובר בתפאורה של השלטון, מעין תצוגה לתיירים, שאין לה שום קשר למציאות: פועלים שיושבים מאחורי שולחנות וכיסאות עץ מסודרים, בשורות ובתנאי עבודה סבירים ותקינים.
הסברנו לה שאנחנו רוצים לראות את הדבר האמיתי. ואכן, באיזור החקלאי של קובה, ויניאלס, הזדמנה לנו פגישה עם אלפונסו, מגדל טבק מקומי, שאירח אותנו בחווה שלו, הכניס אותנו אל צריף ייבוש עלי הטבק, והסביר לנו על תהליך הגידול, התלייה, הייבוש, ועד לגלגול עלי הסיגר לסיגר.
אלפונסו, בן 77, מגדל טבק מגיל צעיר. ויניאלס
"אצבעות סיגר" . אלפונסו מדגים גלגול סיגר | צילום: אורית גוטרבוים-פרטוק
מההסבר שלו למדנו, שכמו בתעשיית הקפה, הוא מחויב למכור 90% מהסחורה שלו לממשלה, בתעריף שנקבע על ידי הממשלה, מה שלא משאיר לו רווח גדול, וגם לא מאפשר מרווח לסחר עצמאי חופשי. אין תמריץ ליוזמה פרטית, כבר אמרנו?
ההפתעה האמיתית הגיעה כשעצרנו לקנות מים בעיירה לא מתוירת, מאניקה-אגווה, בדרכנו מטרינידד לוראדרו. הישוב הבתולי, שלא מורגל בעצירות של זרים, גירה את היצר, וכמובן שהעצירה התארכה לצילומי פורטרטים סביבתיים. רפי שוטט ונכנס לרחוב צדדי יותר, והופתע כשמצא את עצמו באמצע "בית חרושת" אמיתי לסיגרים, שהמרחק בינו לבין מה שניסו להציג לנו ככזה, היה מרחק שמיים וארץ. עשרות נשים יושבות בתנאים לא תנאים, בסככת ענק לא ממוזגת, וקושרות חבילות עלי טבק, כאשר מפקחים עליהן במספר זוגות עיניים, שלא יורידו קצב, או איכות.
לא הצגה לתיירים. פועלות במפעל טבק במאניקה-אגווה | צילום: רפי קורן
פועלת מיישרת עלי טבק לייצור סיגרים.במאניקה-אגווה | צילום: אורית גוטרבוים-פרטוק
באופן מוזר ומפתיע, לא גורשנו משם, והורשינו להישאר ולצלם, מזמנים קצת חיוכים ושבירת שגרה לפועלות, שהרגישו מעניינות וחשובות לחצי השעה שהיינו במקום. רפי, דובר ספרדית, שמע אחת אומרת לשנייה: "הלוואי שאחד מהם ייקח אותנו מפה". אמירה שהשתלבה בדיוק עם תחושותינו מכל הטיול, של איבוד תקווה לשינוי, והשלמה פאסיבית עם מציאות לא פשוטה.
מחכה, לא ברור למה או למי. טרינידד | צילום: רפי קורן
משאל עם – כן לסוציאליזם, כן למהפכה, כן למשפחה, כן לקובה | צילום: רפי קורן
בכיכר העיר של אותה עיירה מאניקה-אגווה, אורית צילמה תמונה סמלית, שמספרת את כל סיפורה של קובה של היום. המהפכה ברקע, עודנה נוכחת ומורגשת בכל פינה, והתושבים עומדים להם במקום, ללא תקווה, ללא אפשרות להביט הצידה, עם עיניים מכוסות, בהשאלה, ויכולים להמשיך רק לכיוון אחד. קדימה, אבל לא אל הקדמה.
הולכים קדימה אבל לא אל הקדמה. כיכר בעיירה מאניקה-אגווה | צילום: אורית גוטרבוים-פרטוק
___
הכתבה נכתבה בעקבות מסע צילום לקובה, בהדרכת יגאל סלבין ורפי קורן מחברת זומינג, שמתמחה בסדנאות צילום בארץ ובעולם.