צפון קנדה עם ילדים – אורחים בארץ הדובים

מאה מטר מתחת לפסגת "מסרק המלאכים" (Angels‘ Comb) התיישבה רעייתי סוזן ואמרה שהיא מחכה לנו כאן. את החלק האחרון של דרכי לפסגה עשיתי כשאני מנסה, ללא הצלחה, להאט את סלע בן ה־12 ואמוץ בן השמונה,

משפחת אראל בדרך לפסגה. "רוב התאונות בטיפוס הרים התרחשות בדרך למטה, ואנחנו איבדנו בירידה את המגף של דילן. הוא לא כל כך היה מרוצה מן האבידה, ורק קבוצה של עיזי הרים, שרעתה הרחק מאיתנו, הצליחה להסיח את דעתו מן העניין"

שהתחרו ביניהם. את דילן בן השנתיים וחצי נשאתי על הגב, עטוף היטב. מדי פעם ביקשתי ממנו להזיז את הידיים ואת הרגליים. הוא לא סבל מקור, להיפך, הוא היה מרוצה להפליא ממה שקורה. מה כבר יכול להיות רע בטרמפ לפסגתו של הר על הגב של אבא?
את הטיפוס לפסגה התחלנו בשתיים בצהריים, מצוידים ומוכנים לכל מזג אוויר. השמים כבר הספיקו להתכסות חלקית בעננים. בתחילה פילסנו את דרכנו בין שיחים נמוכים. בגובה של מאתיים מטר נעלמו השיחים, ועל מדרון ההר נותרו רק הסלעים והעשבים.
שעה של טיפוס אטי הביאה אותנו לקו הרכס. משבי רוח חזקים הכו בנו מדי פעם, וקבוצות עננים שחורים התקדמו מההרים במערב. פסגת ההר נראתה עדיין רחוקה משציפיתי. בשלוש השעות הבאות המשכנו לטפס לאורך הרכס. לעתים נהיה קו הרכס צר מאוד, והסלעים יצרו כרבולת על גבו. מדי פעם הוא נפתח למדרון רחב, שאִפשר לנו לטפס בזיגזגים ארוכים כדי להקל על התלילות.
בשלב הזה כבר היו כולם עטופים במיטב בגדיהם. על גב הרכס החשוף הכתה בנו הרוח בחוזקה ומדי פעם הביאה עימה קצת גשם. לאחר מנוחה ארוכה,

מוסתרים מן הרוח בידי סלע גדול, יצאנו לקטע הטיפוס האחרון. מדרון רחב ותלול התרומם כמאתיים מטרים מעלינו אל קבוצת סלעים קטנה, ועשרים מטר משם ניצבה הפסגה. בשבע בערב עמדנו עליה. ההרים חצו את הארץ בקו ישר, חוצצים בין היערות שמדרום לטונדרה שמצפון. פסגה אחר פסגה אחר פסגה, עד לקו האופק, וביניהן קבוצות עננים שחורים וקרני שמש מרצדות על פני הארץ.
אלוהים עדי שלא המרצתי את ילדַי לטפס על ההר הזה. הם רצו להגיע לפסגה יותר ממני, כי משהו בארץ בראשית שמסביב נגע בהם. על פסגת ההר הזה, הראשונה שעמדתי עליה עם שלושת ילדי (אחד מהם ישן), הסתיימו הספקות שהיו לי לגבי הטיול המשפחתי שלנו לאיזור הארקטי המערבי בקנדה.

מידע נוסף:

• קנדה – מדריך מסע אחר – כתבות מסלולים ומידע
• הפארקים הסודיים של קנדה
• קנדה עם ילדים
• הרוקיס הקנדיים

דובי באוהל

בתחילת אוגוסט 2000, יצאנו, סוזן רעייתי, אני ושלושת בנינו, אמוץ, סלע ודילן, לסקגוויי (Skagway) שבאלסקה. לאיזור הזה שעל חופי האוקיינוס השקט הגיעו ב־1898 שמונים אלף מחפשי זהב, שיצאו למסע מיוסר של 560 קילומטרים אל דוסון  (Dawson), בלב שדות הזהב של נהר היוקון
(Yukon). רק מחציתם הצליחו לסיים את המסע. כיום ניתן לעשות את הדרך הזו, "דרך הזהב", ביום אחד. מזרחית לדוסון נתקלנו בצומת קטן בכביש

הדלתא של נהר המקנזי. 26 אלף קילומטרים רבועים של תעלות, זרועות, פיצולים וסיבובים אינסופיים

ובשלט בודד שמצביע צפונה: "כביש מהיר דמפסטר
(Dempster), הים הצפוני – 920 קילומטרים". פנינו לדרך העפר, והתנועה, שהיתה קודם דלילה, נפסקה כמעט כליל. במהלך שעתיים לא נתקלנו ביותר משתי מכוניות.
אחרי שבעים קילומטרים עצרנו לחניית לילה בצד נחל קטן, למרגלות הרי טומבסטוֹן
(Tombstone). אחד מגלגלי המכונית פונצ'ר, ועד שסוזן ואני גמרנו להחליף אותו, כבר הועמדו שני האוהלים ובערה מדורה. בבית הילדים מעולם לא הראו נכונות כזו לבצע מטלות. היה יפה מסביב, ויותר מזה, היתה תחושה שאנחנו לבד בעולם, ומסביבנו רק היער, המים הזורמים וההרים.
אבל לא היינו לבד. הדובים, אם כי עדיין לא ראינו אותם, הותירו אותנו מתוחים. העובדה שאנחנו אורחים בארץ הדובים (ראו "מסע אחר" 10) השפיעה רבות על החיים לאורך הדרך, בעיקר בחניות הלילה. צריך היה לבדוק שאין עקבות טריות באיזור המחנה, לבחור מקום שלא יימצא במקרה על ציר התנועה של בעלי חיים ולדאוג להפרדה מוחלטת של כל המזון וכלי האוכל מאיזור הלינה.
סוזן ואני זכינו בעבר לביקור של דוב באוהל, וזכרון פרצופו מביט עלינו ממרחק של מטר חרות בנו לנצח. כיוון שריח אוכל עלול למשוך דובים אל האוהלים, היינו חייבים לגמול את דילן מן הבקבוק שלפני השינה. דילן קיבל את הגזירה בגבורה, גם אם לא לגמרי הבין למה אני לא רוצה שיבוא דובי לאוהל.

הים הצפוני יכול להמתין
תשע בערב, אור מלא, ואנחנו דוהרים צפונה, לאורך דרך שנמשכת עד לקצה העולם. צבעי סתיו ראשונים כבר מכתימים את הטונדרה. במקומות נמוכים,

מוגנים מהרוח, עומדות קבוצות עצים בודדות. אני נוהג, מביט בארץ שמסביב, עדיין מחובר לחוויית הטיפוס, אבל במושב האחורי כבר חזרו לחיי חולין: אוכלים, רבים ושרים בקולי קולות.
קצת אחרי חצות הגענו למקום בשם איגל פליינז (Eagle Plains), הנמצא בקילומטר ה־369 של כביש דמפסטר. במקום יש תחנת דלק, חנות קטנה למזכרות ולמצרכי מזון בסיסיים ומלון דרכים קטן. רוח קרה נשבה, וממערב נראו ברקים רחוקים, שהעידו על סערה חדשה בדרך אלינו. כבר עשרה ימים שאנחנו חיים באוהלים, מבשלים על גזיות ונזהרים מדובים. מקלחת חמה, מיטה וחדר סגור קרצו לכולנו.
המקלחת ענתה על הציפיות, השינה פחות. הטיולים של הילדים לבית השימוש העירו אותנו כל פעם מחדש. התגלגלנו חסרי מנוחה, עד שבשש בבוקר,

מיואשים מן הנסיונות להירדם שוב, פתחנו טלוויזיה. בשלב הזה איבדנו את הילדים. הם נצמדו למסך, מורעבים מחסך בן עשרה ימים. מבחינתם, הים הצפוני יכול היה להמתין.
אחרי ארוחת הבוקר הלכתי לתקן את הגלגל המפונצ'ר; בצהריים הצלחנו לגרור את הילדים מהטלוויזיה, ובמזג אוויר סוער יצאנו שוב לדרך. חצי שעה של נסיעה הביאה אותנו לחניון קטן ובו שלט גדול, שעליו כתוב "חוג הקוטב הצפוני, קו רוחב 66.33". בקו הרוחב הזה יש יממה בשנה שבה השמש לא שוקעת ויממה שבה היא לא זורחת.
כשהלכנו לישון, השמש עוד היתה גבוה בשמים. זה לא הפריע לאיש מאיתנו לשקוע בשינה עמוקה. חלום שהופיע בו דוב ולחץ בשלפוחית השתן הוציאו אותי מהאוהל כעבור כמה שעות. בחוץ מצאתי את אמוץ, עומד חצי ישן, משתין מפתח האוהל שלו היישר לפתח האוהל שלנו.

מאה המבורגרים בעשרים שעות

יום אחרון על הדמפסטר. שלט גדול לצד הדרך הודיע לנו שאנחנו עוזבים את טריטוריית יוקון ונכנסים לטריטוריות הצפון־מערביות, ושעלינו להזיז את השעון שעה קדימה. חצינו את הרי ריצ'רדסון (Richardson) ונסענו לאורך גב הרכס. מכל הכיוונים שיכולנו לראות הקיפה אותנו ארץ פראית. שדות הציד של שבטי הקוטצ'ין (Kutchin) האינדיאנים נותרו כשהיו, בלתי מפותחים, בלתי סלולים, רחוקים מטווח פגיעתו של האדם הלבן.
קצת לפני עשר בלילה עצרנו את המכונית ברחוב הראשי של אינוּּויק
(Inuvik). היום הארוך במכונית היה קשה לכולנו. נכנסנו לבר קטן, שהבטיח קציצות קריבו (caribou, שמו הצפון אמריקאי של אייל הצפון) עם צ'יפס,

גרי ואריק, המדריכים האסקימואים, דגים את ארוחת הערב

ואכלנו ארוחת ערב מאוחרת בחברתם של כמה מקומיים, שהעדיפו להתרכז בבירה. איש מן האנשים שישבו בבר ושתו לא נראה מופתע למראה שלושה ילדים שנכנסים לכפר בקצה העולם כדי להזמין קציצות קריבו.
סלילת הדרכים חוללה מהפכה של ממש בכפרי האיזור. האפשרות לקפוץ למכונית ולנסוע לדרום היא כמעט דמיונית באיזור הארקטי, ופתאום זה קרה. כשגוברים הלחץ והמחנק, קורה שמישהו נכנס למכונית, נוסע עשרים שעות רצופות לסניף מקדונלדס הקרוב בווייטהורס
(Whitehorse) וחוזר עם מאה המבורגרים לכל המשפחה.
בלילה ירד שלג, וקמנו לעולם לבן. בסך הכל 18 באוגוסט, ובקו הרוחב 68 מעלות צפון כבר סוף הקיץ. בצהריים יצרתי קשר עם בוב היט, טייס שפגשתי באנטארקטיקה, המתגורר כיום באינוּויק. בוב קיבל אותנו בשמחה בביתו והגיש לנו דג שמך ארקטי ובשר של קריבו, שאותם קיבל מחברים אסקימואים.
למחרת בצהריים נסענו לגדות המקנזי (Mackenzie), למזח קטן שאליו קשור מטוסו של בוב. המראנו לכיוון צפון־מזרח וצפינו ב־26 אלף קילומטרים רבועים של תעלות, זרועות, פיצולים וסיבובים אינסופיים. זהו המבוך הגדול והמסובך ביותר שראיתי בחיי. בתוך המטוס ההתרגשות הלכה ושככה. בהתחלה כולנו הסתכלנו מהחלונות על הארץ, 300 מטרים מתחתינו. בשלב מסוים איבדו דילן ואמוץ עניין בנוף והתחילו לקפוץ במושב האחורי, מה שקצת הלחיץ את בוב. כמעט שעה לקח לנו לחצות את הדלתא ולהגיע לים הפתוח. ים בוֹפוֹרְט
(Beaufort), כפי שנקרא חלק זה של הים הצפוני, עדיין היה מכוסה ברובו בקרח מהחורף האחרון. לוחות הקרח אמנם היו מנותצים וסדוקים, אבל הזרמים והרוחות קיבצו את חלקי הפזל הזה יחדיו והפכו את הים מתחתינו לבלתי עביר.
עשינו שני סיבובים נמוכים מעל האי הרשל (Herschel), שנמצא כ־15 קילומטרים צפונית ליבשת, וראינו זוג דובי גריזלי תולשים תותי בר בערוץ נחל קטן בשיפולי האי. כשהתקרבנו אליהם, הם נעמדו על רגליהם האחוריות ורחרחו באוויר. את עדר כבשי המושק, שמנה 17 פרטים, מצאנו בקצה המערבי של האי. לשֵמע המטוס המתקרב נעמדו כל הבוגרים במעגל, כשקרניהם מופנות כלפי חוץ, והצעירים במרכז. כך מתגונן העדר מפני טורפים באשר הם.

לילה של חלומות אסקימואיים

בטרמינל המתין לנו רוג'ר גרוּּבֵן. במשך עשר שנים היה גרוּּבן מנהיג שבטי האסקימואים באיזור הארקטי המערבי וניהל מטעמם את המשא ומתן עם הממשלה הפדרלית של קנדה על הזכויות שיקבלו המקומיים על אדמתם ועל אוצרותיה. כיום הוא מארגן סיורים לתיירים, והוא גם הבעלים של כמה משאיות שמספקות מים לתושבי הכפר ולחברות שנמצאות במקום.
רוג'ר גר בבית עץ גדול הצופה למפרץ. הילדים שמחו על הטלוויזיה, אני שמחתי שלא צריך להכין ארוחת ערב, ורוג'ר שמח לדבר. למחרת בבוקר ירדנו עשרים

"במהלך השעה וחצי הראשונות של השיט הסירה התפתלנו בסבך של תעלות ומפרצים סגורים, חשופים לרוח, אבל מוגנים מן הים. לבסוף נגמרו כל המעברים המוגנים והגענו אל הים הפתוח, ואז עברה עלינו שעה לא נעימה של גלים גבוהים ורסס רטוב וקר"

מטרים מהבית אל הים, חלצנו נעליים וטבלנו יחפים במימיו הקפואים של הים הצפוני. בצהריים הגיעו לביתו של רוג'ר גרי ואריק, שני אסקימואים בשנות העשרים לחייהם, מדריכינו לחמשת הימים הקרובים.
בסביבות ארבע הרוח שככה, והוחלט שהגיע הזמן לזוז. העמסנו על הסירה שקי שינה, בגדים חמים, אוכל וציוד בישול למכביר. אריק וגרי הסתפקו בבגדים שלגופם, בארגז תחמושת ובשני רובים. בשעה וחצי הראשונות התפתלנו בסבך של תעלות ומפרצים סגורים, חשופים לרוח אבל מוגנים מהים.
הנסיעה היתה נעימה, וכשישבנו עם הגב אל הרוח, הצלחנו גם לנשנש וגם להסתכל על הארץ השטוחה לחלוטין, לבד מגבעות אדמה קפואות שנקראות פינגו (Pingo). בסוף נגמרו המעברים המוגנים והגענו אל הים הפתוח. עברה עלינו שעה לא נעימה שבמהלכה חווינו גלים גבוהים ורסס קר, וכולנו נשמנו לרווחה כשאריק הכניס את הסירה אל תוך המפרץ המוגן שאליו היו מועדות פנינו.
לאחר מסע כזה כל בית על היבשה מתקבל בברכה, ואנחנו אכן נמלטנו בשמחה מן הים, הרוח והגשם אל תוך אחת משתי בקתות עץ קטנות שעמדו על החוף. אריק, מיומן להפליא, הדליק אש בתנור, פתח את החלונות והרתיח מים על הכירה. היבשה הפיחה בכולנו אנרגיה, ולמרות מזג האוויר הסוער התרוצצנו כולנו בחוץ בהתרגשות גדולה. אריק וגרי לא הפסידו אף דקה, ולפני שפנינו לארוחת הערב הם עוד הספיקו לפרוש את רשת הדיג.
היה חם ונעים בבקתה, כשאכלנו בארוחת הערב בשר קריבו מעושן, שוויני, אשתו של רוג'ר, ארזה בשבילנו לדרך, שתינו תה והתארגנו לשינה. גרי ואריק ארגנו לעצמם את הבקתה הצמודה, ואנחנו התפרשנו בחדר: הילדים על המיטה הזוגית, סוזן ואני על מצע שהונח על הרצפה, עשוי מפרוות קריבו. היתה דממה סביב, הרוח נרגעה, ורק שכשוך המים נשמע מבחוץ. השמש שלחה קרניים נמוכות דרך החלון אל הקיר שממול, כשאט אט צללתי ללילה ארוך של חלומות אסקימואיים.

חיתולים באוקיינוס הקרח הצפוני

השעה היתה כבר 11:30 כשדילן החליט שהגיע הזמן להעיר את כולנו. בחוץ יום שמש נהדר, מהבקתה השנייה אין עדיין סימן חיים. הכנו פנקייקים לארוחת בוקר ויצאנו לסיבוב לאורך החוף. כשחזרנו, עלה עשן מארובת הבקתה של אריק וגרי ושניהם ישבו בחוץ, תופסים שמש עם כוס קפה ביד. השניים קיבלו את פני היום בקצב אסקימואי והשתדלו לזוז ולדבר מעט ככל האפשר.
סלע ואמוץ ביקעו גזעי עצים שהיו במקום, התרוצצו על החוף וזרקו אבנים למים. דילן היה עסוק בבחינה מדוקדקת של שני גזעי עצים גדולים שהיו מוטלים על החוף. סוזן ואני ישבנו בשקט על החוף, קוראים ומדי פעם מרימים את הראש כדי להביט מסביב.
לבסוף החליטו אריק וגרי לזוז והתארגנו להוצאת הרשת. גרי יצא עם הסירה כדי לשחרר את המשקולת שהחזיקה את הרשת, ואנחנו עם אריק התחלנו

דילן דג על היוקון. כשהילדים הגדולים עושים משהו, גם דילן רוצה. בקיץ עולים דגי סלומון 3,000 קילומטר במעלה נהר היוקון כדי להשריץ ולמות

למשוך. החגיגה היתה גדולה. 22 דגים במשקל שניים עד שלושה קילוגרמים נלכדו. אחדים מהם היו אכולים חלקית בידי שחפים ודגים ונזרקו לים; 16 הדגים השלמים נוקו ונתלו לייבוש בשמש וברוח.
עם התקדמות התהליך החלו להיאסף עשרות שחפים וחמסנים ארקטיים סביב השאריות שנזרקו לים. מולנו החלה מהומת אלוהים, כשהציפורים אינן יודעות כיצד להתמודד עם העושר הפתאומי. שחפים עזבו חתיכות שהחזיקו במקורם כדי להתקיף שחפים אחרים ולקחת את מזונם. דילן, מהופנט ומפוחד מהמהומה, נצמד לרגל של סלע לתצפית בטוחה.
מאוחר יותר יצאנו עם הסירה כדי לאסוף תותי בר ולסרוק את האיזור. מזג האוויר היה יפה והכל היה שליו. אריק זיהה שני קריבו מרחוק, אבל עד שהתקרבנו עם הסירה הם נעלמו. באחד המפרצים הקטנים עצרנו וירדנו אל החוף. אספנו תותים זהובים, עסיסיים ומתוקים. אריק וגרי המשיכו לאסוף הרבה אחרי שלנו נמאס. הם ארזו הכל בשקיות, בבית יקפיאו את השלל. בעשר בלילה, באור יום מלא, חזרנו לבקתות. ארוחת הערב התבססה על הדגים שדגנו ועל קינוח של תותים עם חלב.
בימים הבאים המשכנו לשוטט. גרי ואריק אספו תותים במשך שעות, דגו וייבשו דגים, אספו ביצי ציפורים מקִנים מוסתרים באדמה ומשכו מן הים גזעי עצים גדולים וחבית פלסטיק. לבם של החיים האסקימואיים נמצא במסעות הציד והאיסוף הללו.
בלילה האחרון שקעה השמש קרוב לחצות ונעלמה לשעה וחצי בלבד. המסע הגיע לסופו. מחר נחזור לכפר ונתחיל לרדת דרומה. בבקתה כולם ישנים. בזמן ארוחת הערב שמעתי את סלע ואמוץ מדברים על כדורגל, וכולנו כבר הרחנו את הבית. אני הייתי חצוי בין ההתרגשות לקראת התזוזה המתקרבת ובין העצב על העזיבה. בארץ יתחילו בשבוע הבא הלימודים בבית הספר, ואני יודע שבתוך ימים ספורים נישאב כולנו לשגרה והביקור בים הצפוני יישאר זיכרון רחוק.
מה נותר לכל אחד מילדי מן המסע, ומה נשאר אצל סוזן ואצלי? אני לא בטוח. אבל אני יודע שמשהו יישאר, ושהמסע הזה ייכנס לפנתיאון של הזיכרון המשפחתי הקולקטיבי וישכון שם לנצח. פעם, אספר יום אחד, נסעתי עם משפחתי ועם חבילת חיתולים לטיול באוקיינוס הקרח הצפוני.