צפון קליפורניה: רגליים במים, ראש בעננים

ברוכים הבאים אל "החוף האבוד", צפון מדינת קליפורניה, ארצות הברית. רצועת חוף זאת היא האחרונה שמופתה באופן מדעי בארצות הברית, וכל זה בזכות טופוגרפיה יוצאת דופן. מחוז הַמבּוֹלט (Humboldt), שבו ישבו בעבר שבטי הסינקִיוּאוֹן והמאטול האינדיאניים, הוא הנקודה המערבית ביותר בארצות הברית (למעט אלסקה והוואי), והוא משתרע בין שני מפרצים – זה הידוע של סן פרנסיסקו, וזה המוכר פחות של יוּריקה (Eureka). בין השניים, על מעין חצי אי הפורץ אל תוך האוקיינוס השקט, השתמרו פנינים נדירות של טבע וטבע אנושי, שעקב צירוף נסיבות מיוחד לא נפגעו מפלאי הטכנולוגיה, מפגעי הציוויליזציה או מחנק של תיירות ממוסחרת.

כך שרדו להם עצים מעצים שונים – החל בעצי הסקויה הנאה הענקיים וכלה במין אברש יפהפה המשיל במהלך חייו את קליפתו האפרפרה ומתהדר בגזע בגוני כתום מבריק, דמוי שעווה. כך גם המשיכו להתקיים באיזור פומות, דובים, איילים, שׂכווים, עיטמים לבני ראש, רקונים ועוד נציגים גאים של הטבע האמריקאי שהלך ונעלם במקומות אחרים. גם לאורך קו החוף, בים, נמשכו לאיזור החוף האבוד בעלי חיים: הלוטרות, שכמה מסלעי הענק שימשו אותן לשיזוף ולגידול צאצאים; הלוויתנים, שהעזו להתקרב ליבשה עם גוריהם בלי לחשוש מקטל המוני; ודגי הסלמון, ששחו והטילו את ביציהם במעלה נהר המאטול – "הנהר המטהר את עצמו" בשפת האינדיאנים; כלומר, מימיו צלולים תמיד והוא אידיאלי עבור דגי הסלמון.

בידודו של האיזור ואופיו המיוחד משכו אליו עם השנים גם תושבים בלתי שגרתיים, והיום משמש החוף האבוד מעין עיר מקלט של פליטי שנות השישים. וכך, במהלך המסע הרגלי במקום, פגשנו גם היפים מזדקנים, מעצבת כובעים מצליחה, מגדלי מריחואנה מקצועיים ואפילו קהילה יהודית מיוחדת, שמשלבת יהדות, טבע, יוגה והילינג בהרמוניה מלאה.

פסגת המלך ונהר משוגע
במשך שנים רבות היה החוף האבוד חף מאנשים לבנים. הראשונים שפגשו ילידי האיזור, האינדיאנים בני שבטי הסינקיואון והמאטול, היו כנראה סינים או יפאנים שסירות הדיג הרעועות שלהם נסחפו בזרמי האוקיינוס השקט והגיעו לחופים הסלעיים של צפון קליפורניה. בקרב השבטים המקומיים עברו מדור לדור אגדות על אנשים משונים בעלי עור צהוב, שהגיעו בדרך הים ואומצו על ידם; כנראה, מאות רבות לפני שקולומבוס עגן בקריבים.

האירופאים הראשונים הגיעו לקליפורניה רק ב־1542, וחלפו שנים רבות עד שהשתקעו בחוף האבוד. חואן רודריגס קאברילו הפורטוגלי הוא, כפי הנראה, האדם הלבן הראשון שהפליג במימי מפרץ הַמבּוֹלט, ואחד האורחים המפורסמים שהגיע לחופים אלה הוא סר פרנסיס דרייק, הפיראט המלכותי של אליזבת הראשונה. במרדף אחר ספינות אויב ספרדיות הפליג דרייק עד לחוף, דרומית למדינת אורגון של היום, הציב במקום דגל אנגלי ואף נתן למקום שם – אלביון החדשה. אבל הספרדים לא התרשמו מהמעשה; הם המשיכו לחפש נמל בטוח לספינותיהם, וגילו לבסוף את מפרץ המבולט, צפונית לחוף האבוד.

במאה ה־18 הגיעו לכאן הרוסים. הם נאחזו בנקודות שונות בחוף המערבי של אמריקה הצפונית – בין אלסקה (שהיתה אז בבעלותם) לאיזור סן־פרנסיסקו. הרוסים סחרו בפרוות של לוטרות והקימו עם האמריקאים חברת פרוות ששגשגה במאה ה־19. איזור מפרץ המבולט והחוף האבוד היה מאז ומתמיד בית אהוב על הלוטרות; אבל נציג החברה דיווח ב־1806 שאי־אפשר לעגון באיזור הסלעי והרדוד, ולמעט ספינתו – שנחלצה רק בקושי מהחוף הלא־ידידותי – חלפו על החוף האבוד עוד 50 שנות חופש מכלי שיט.

בשנת 1849 הוביל חוקר ממדינת מיזורי, ד"ר ג'וסאיה גרג (Gregg), משלחת של שבעה אנשים וכמה פרדות, שהיתה אמורה לגלות מסלולים יבשתיים חדשים אל האוקיינוס השקט. הוא יצא לדרך מאחד המחנות של כורי הזהב מצפון לסן־פרנסיסקו והגיע למקום שעליו דיווח במלים אלה: "קשיים וסבל. לפנינו השתרעו, עד לאופק, הרים גבוהים וטרשיים, עמקים עמוקים וקניונים קשים, שכעת מלאים במים לאחר הגשמים הכבדים שירדו באחרונה". החוקר המליץ להניח לחוף ולחפש מסלולים חלופיים. וכך עבר עוד זמן־מה עד שגילו כי "פסגת המלך" (King’s Peak) היא הנקודה הגבוהה ביותר ברצועת החוף, קילומטרים ספורים מחוף הים; צירוף לא שגרתי.

קשה להאמין, אבל בתקופה שחיפושי הזהב הביאו גלים של מהגרים לסן־פרנסיסקו הקרובה, אחרי שארצות־הברית לקחה לידיה מידי הספרדים את הנתח הזה של מכסיקו, איש עדיין לא מיפה את החוף האבוד. ד"ר גרג ומשלחתו אמנם סיירו באיזור והצליחו לעבור מרחק של כשלושה קילומטרים ביום, אבל התנאים הלא־נוחים והצורך לתעד את תנאי השטח עיכבו את ההתקדמות, הצידה כמעט אזלה ואנשי המשלחת החלו לרעוב. סופו של המסע היה בקרע בין החוקר לאנשיו, במרד ובניסיון לרצוח אותו. בסופו של דבר הושגה פשרה: את נהר המריבה הם כינו "נהר משוגע" (Mad River), ומיהרו לחזור לציוויליזציה של סן פרנסיסקו.

נפט בסלעים ומריחואנה בשדות
למרות הקשיים, מרגע שהתגלה המפרץ הצפוני, מפרץ המבולט, התחילו מתיישבים לחפש מסלול יבשתי אליו, בין ההרים ויערות הסקויה הנאה, עצי הענק, קרוביהם של עצי הסקויה הגדולים בעולם. ב־1850 מצאה משלחת ראשונה את הדרך למפרץ, ומאז ועד תחילת המאה ה־20 התפתח מחוז המבולט. החקלאות שגשגה, המתיישבים הגיעו והיערות החלו להיכרת; כמובן, כדי לפנות שטח וכדי למכור את הגזעים. כריתת העצים הביאה גם להיעלמם של דגי הסלמון, השוחים במעלה הנהרות שמימיהם צלולים. השטת הגזעים בנהר העכירה אותו, והדגים התמעטו. רק בשנים האחרונות מצליחים להביא להצללת מימיו ולהחזרת הדגה.

אחד היישובים הראשונים, השוכן היום בין שני הפארקים המרכזיים – קינגס ריינג' (King’s Range) וסינקִיוּאוֹן (Sinkyone) – הוא שלטר קוֹב (Cove Shelter); במקורו כפר דייגים, והיום המרכז התיירותי של האיזור. העיסוק הצדדי של ראשוני המתיישבים היה סילוקם של האינדיאנים – מי בחרב ומי בגירוש (אגב, השרידים המעטים של בני הסינקיואון והמאטול עומדים היום בראש העמותות האחראיות לשימור האיזור).

אחר כך בא תורם של מחפשי הנפט: הנפט שהכזיב הוא אחד מפלאי הטבע של החוף האבוד. ב־1859 הופיעה כתבה בעיתון "המבולט טיימס", שתיארה "שמן סלעים" המפכה בשני מעיינות ליד כף מנדסינו. עד מהרה החלו להציף את האיזור מחפשי נפט, והקידוחים הגיעו לשיאם ב־1865, עת התמלאה החבית הראשונה מאחת הבארות. התנחלות הקודחים הפכה למאהל, שהתפתח לעיירונת, שזכתה לשם פטרוליה (Petrolia), וכולם ראו הרבה דולרים בעיני רוחם. עד מהרה החלו להימכר מניות של חברת מחפשי הנפט בחוף האבוד, וכולם, למעט האינדיאנים וחיות הבר, חגגו.

למזלו של החוף האבוד, התפוקה לא הצדיקה את עצמה מבחינה כלכלית, והזכר היחיד שנותר מהנפט הוא בשם העיירה, המונה כ־60 תושבים, רובם היפים המשמרים את ניחוחות שנות השישים, ובמקביל משמרים את הסביבה. שני ברים, בית אחד המוכרז כ־Bed & Breakfast, תרנגולות בחצר ומעט מאוד סממנים של ציוויליזציה מודרנית. ומריחואנה בשדות, כמובן. בשנים האחרונות, הגידול המרכזי של מרבית חקלאי החוף האבוד הוא מריחואנה, וזה כמעט רשמי. קליפורניה הפכה את הגראס לסם כמעט חוקי. מותר להשתמש בו לצרכים רפואיים, וההגדרה נמתחת לכל כיוון אפשרי.

ברוס, בן האיזור ששב מווייטנאם, ראה עולם, הפך למורה בקולג' וחזר הביתה, הוא אחד המעטים שאינם מגדלים מריחואנה. הוא אינו רוצה לאבד את רשיון ההוראה שלו ומסתפק בעסקי תיירות, שמכניסים פחות. לדבריו, "הכל בזכות הסיקסטיז: אז צמחו ההיפים, אז גבר השימוש בסמים ואז התעוררה תודעת השימור של הטבע". ברגע שהוחלט להחזיר עטרה ליושנה, אי־אפשר היה עוד לכרות עצים; גם כדי לשמר את היערות וגם על מנת לשמור על צלילותם של מי הנהר. אסור היה לצוד או להרעיל חיות טרף, ולכן התמעטו השטחים שבהם כדאי לרעות עדרים. מצד שני, המתיישבים החדשים הבינו בסמים, ומאוחר יותר שיגרו משלחות לדרום־מזרח אסיה והשתלמו בגידול זנים שונים של גראס, שמתאימים לתנאי האקלים המקומיים. "בדיוק כפי שאנשי עמק נאפה למדו כל מה שאפשר על גידול גפני יין בצרפת", מבהיר ברוס. התושבים, שמצאו בחוף האבוד עיר מקלט מהעולם שזנח את ימי ה"עשו אהבה – לא מלחמה", מסרבים להיפרד מרוחן של שנות השישים: הם לובשים אותם בגדים, עוטים אותן תסרוקות (שהלבינו והידללו משהו) ומתייחסים באותה חגיגיות לטקסי העישון.

חול שחור ופולחן המים
בגלל תנאי המעבר הקשים לאורכו של האיזור הקסום הזה, נעלם לו כביש מספר 1 המפורסם, ויש להרחיק ממנו מזרחה לדרך המלך ולשוב מערבה בדרכי חתחתים, כדי להגיע למחוזות הסודיים כמעט של קליפורניה. בדרך חולפים על פני בית אקראי, פה ושם על אם הדרך, ולפעמים רק ציון לאותם בתים – מקבצים ציוריים של תיבות דואר של שישה בתים מבודדים. הנסיעה מהבית לתיבת הדואר נמשכת לפעמים חצי שעה. בבתים האלה משתמשים במקרים רבים באנרגיה סולרית – שילוב של תנאים מבודדים ואידיאולוגיה ירוקה. לא בכל בית יש טלוויזיה, ולא משום טיבם המשובח של הסרטים בקולנוע המקומי; אין קולנוע מקומי. פה יש בית קברות לאוטובוסים, ושם אפרים ירוקים שבהם רועים עדרי בקר, כבשים ואיילים; פה צמדי תרנגולי הודו בר, ושם בית קפה נידח שעל שלטו נכתב, בשפה המשתמעת לשתי פנים, Pot: רשמית, ספל קפה, למעשה – מריחואנה. "הכי טובה באיזור", מכריזים הבעלים.

בחוף האבוד שלושה פארקים מרכזיים: קינגס ריינג', סינקיואון והמבולט. את מרבית השטחים הפראיים אפשר לעבור ברגל בלבד, ובמיעוטם חרושות דרכים המתאימות – לא בכל ימות השנה – למעבר רכב 4X4. המסלולים מפותלים, עוברים על פני חופים שחלקם מסולעים וקשים למעבר, ובהם נחלים שחצייתם קשה (רטובה וקרה מאוד), עליות ומורדות, פיתולים אינסופיים והיתקעויות לא נעימות בחוף שנעלם בשעות הגאות פעמיים ביום (פירוט המסלולים ראו ב"מורה נבוכים").

כאן מקפידים מאוד על ידידותיות לטבע. את כלי האוכל יש לרחוץ אך ורק בסבון ידידותי לסביבה, המתפרק בלי לזהם את מי הנחלים, וכאשר גומרים להשתמש בנייר טואלט בחיק הטבע, יש להעלותו באש (ורק אם מזג האוויר אינו מאפשר זאת, מותר לקבור באדמה – שבע אמות בערך).

חלקים נרחבים מהחוף מכוסים במה שמכונה "חול שחור". למעשה, אלה אבנים שחורות קטנטנות, תוצאה של רעידת האדמה הקשה שאירעה בחוף המערבי של ארצות־הברית ב־1906. אלה סלעים שנפלו אל החוף, נשחקו והתפוררו. בכלל, האיזור דינמי מבחינה גיאולוגית. לא רק שפוקדות אותו רעידות אדמה תכופות (קלות מאוד, בדרך כלל), גם ההרים ממשיכים לצמוח. אמנם, קצב הצמיחה הוא סנטימטרים מועטים באלף שנה, ובכל זאת – הטבע כאן בתנועה מתמדת. גם כמות המשקעים באיזור שוברת את כל שיאי קליפורניה. בשנה האחרונה, עקב תופעת האל־ניניו שהאריכה את החורף והרטיבה את מערב ארצות־הברית, זכה החוף האבוד למשנה דינמיות, והמטיילים מצווים לנהוג ביתר זהירות בשל סכנת מפולות והצפות. עובדה זו הפכה את החוף האבוד למבוקש אף יותר בקרב ההרפתקנים.

החוף זרוע גזעי עצים שהתגלגלו מן ההרים, אשר הרוח, המים והמלח יצרו מהם גן פסלים ידידותי לשחפים. הרוח צפונית־מערבית, ומלווה אותנו במשב איתן. ההתבוססות בחול השחור נעימה בהתחלה, אבל לאחר הקילומטר הראשון התחלנו לחפש רמזים לשביל על הגבעות שממזרח. כל טיפוס, ואפילו זחילה על מדרון תלול, עדיפים על שפת הים.

התחלנו לדרג נחלים ופלגים: אלה שאפשר לחצותם בדילוג קליל, אלה שהדילוג על פניהם כרוך במפגן אקרובטי ואלה שצריך לעבור למענם את הפולחן המלא: לחלוץ את הנעליים, לפשוט את המכנסיים, לנעול את הנעליים המיועדות להרטבה, לחצות במים עד גובה הברכיים ולהתעלם מהקור המקפיא ומעוצמת הזרימה, ואז, בתום החצייה – להתייבש, לחלוץ, לסלק מכפות הרגליים את החצץ, ללבוש, לנעול, לתלות, להביט לאחור אל הפלג המסכן ולא להבין מדוע היינו צריכים, למען הקילוחון הזה, לעבור טקס ארוך כל כך, וקר.

כך זה נמשך. בשעות הראשונות פגשנו פה ושם מטיילים ליום אחד. מדי פעם פרקנו את הציוד, ועלינו במעלה ההר או הנקיק או הנחל לעבר איזה מפל, צמחייה או פסגונת. והמשכנו. עקפנו את האיזור המגודר, שבו מתבצעות חפירות ארכיאולוגיות לחיפוש שרידים של שבט המאטול, שבניו מעולם לא התיימרו לשלוט בטבע. אחרי כשלושה קילומטרים הגענו לבית קטן לא בערבה; בקתת עץ ושטח המוקף גדר ועליה שלט בצבעים זרחניים, מאוד זרים לסביבה: "הכניסה אסורה".
המשכנו לתחנה הבאה, המגדלור של פונטה גורדה (בספרדית, "נקודה שמנה"), שהוקם ב־1911, אחרי שכמה וכמה ספינות התנפצו על הסלעים בדרכן לחוף האבוד. חלק מחומרי הבנייה הגיעו לאתר בדרך הים, והשאר על גב פרדות וסוסים. המגדלור סיים את תפקידו ב־1951, ומשמש מאז, על חלונותיו ודלתותיו הפרוצים, לאירוח מטיילים מזדמנים וחיות בר.

צריף נטוש ואורח מפתיע
נפרדנו מהחול ועברנו לדילוגים על סלעים בגדלים שונים. יש לשים לב לשינויי הגאות והשפל – כי למעשה אין חוף של ממש, והסלעים ניצבים במים. זו נחלתם של אריות הים, המשתזפים על הגדולים שבסלעים ולפעמים משחקים עם גוריהם בקרחות חוף.

הגענו לספניש קריק (Spanish Creek) ולספניש רידג' (Spanish Ridge). זהו מסלול המטפס במעלה היבשה ובנחל הנושק לו לעיתים. כאן הארץ מכוסה עשב, מישורים וגבעות, שעליהם מדלגות איילות ורועות פרות. אין קל מלאבד את השביל המתפתל במעלה הגבעות. הוא צר מאוד, ובשל מיעוט המטיילים הוא מתכסה מדי פעם בצמחייה או סתם נמוג לכמה מטרים. בשל הטופוגרפיה הבלתי שגרתית, אנו צועדים חלק מהדרך בתוך עננים.

ופתאום מוביל הפיתול לעמק שיורד אל הנחל, ובדרך יש יער של עצי מחט שמזכיר את אגדות האחים גרים, ושוב מרחבים ירוקים שלא ברור מתי והיכן יסתיימו, והשביל מתפתל ומתרחק מהחוף האבוד, כלומר מקו המים. התחברנו למסלול היבשתי, שחוצה את פארק קינגס ריינג' מצפון לדרום. השביל נמתח בתוך יער גשם, בחלקו מותר לנהיגת כלי רכב 4X4, וכולו עליות, ירידות ופיתולים.

בחסות הגשם המתגבר גילינו בקתה נטושה על אם הדרך, בחזקת נס. מין צריף רעוע, נטוש. בקבוקי בירה ריקים, כלי עבודה חלודים, ובפנים שרידי תנור חימום, מיטה שמכילה יותר עובש ממזרון, חלון שבור ושפע קורי עכביש. אספנו זרדים והצתנו אש על משטח הברזל החלוד, טאטאנו את צואת העכברים, תלינו לייבוש את הנעליים הספוגות ופרשנו את שקי השינה.

לילה בהרים. כמה פסטורלי. ארוחת ערב מהבילה, אח מבוערת, גשם בחלונות, יער מסביב. נפלא להירדם כך, אחרי יומיים באוהל סיירים ספוג מים וצפוף. עד שהתעוררנו בפעם הראשונה, מהעשן. לוח הברזל החלוד שעליו בערה האש התפורר לחלוטין, ורצפת הצריף עלתה באש. בחוץ גשום, אבל אין במה לכבות את השריפה, למעט מי השתייה המעטים, מטליות שמכות בעוז בגיצים וכיבוי צופי מסורתי. הבקתה ספוגה עשן, אבל העולם החיצון ספוג מים, ולכן הלכנו לישון בחסות העשן. עד שהתעוררנו בפעם השנייה, מדפיקות בדלת. מי זה יכול להיות בשעה כזאת; שומר היערות? נהג ג'יפ שמחפש טלפון? מטיילים שמבקשים אכסניה? המקיש לא הזדהה, אז לא פתחנו את הדלת. למחרת, הבחנו בעקבות ובגללים של דוב.

געגועים לוודסטוק בבית הכנסת
בסיומם של שלושת ימי המסע הרגלי היינו רטובים לחלוטין. המתנה ממושכת בחניון של דרך המגדלור הגיעה לקיצה עם בואם של מייק המקומי וידידו פרד, השוקל להגר מסן־פרנסיסקו לפטרוליה. הצטרפנו בשמחה לנסיעה לכיוון הציוויליזציה – הבר־מסעדה של פטרוליה, שמתפקד גם כעין מוזיאון לתולדות החוף האבוד וסביבותיו. כאן אפשר למצוא היסטוריה מתועדת, ממוסגרת, מפוחלצת וחיה: ממניות של חברת הנפט הכושלת, דרך ראשי איילים שניצודו בימים שבהם ציד היה באופנה ועד לתושבי פטרוליה, שזה מקום הבילוי המרכזי שלהם: היפים מזדקנים וצעירים ובנים של המתיישבים הוותיקים.

מייק, למשל, הגיע לכאן לפני כעשור, עם אשתו השנייה ושלושת ילדיהם. הילדים לא ממש נפעמים מהטבע ומהמרחבים האינסופיים ומתגעגעים לחברים במרחק הליכה; אבל ההורים, בני 40 ומשהו, עם שיער ארוך וגעגועים לוודסטוק, מצאו כאן שלווה. אשתו של מייק מתפרנסת משיווק תרופות טבעיות באמצעות האינטרנט. אחרים מתפרנסים מחקלאות, שימור היער, הגנה על הטבע וכמובן – גידול מריחואנה.

נחנו מתלאות המסע בכמה נקודות ציוויליזציה בחוף האבוד, בדרכנו אל הקהילה היהודית. דרומית־מזרחית לפטרוליה נמצא היישוב הָאנִידְיוּ (Honeydew), שרוב תושביו הם היפים מזדקנים שנמלטו מסן־פרנסיסקו אחרי "קיץ האהבה" של 1969 ומצאו מרגוע בחיק הטבע האבוד. באפלו – כך היא מתעקשת לקרוא לעצמה – גברת בת 50 ומשהו, הגיעה לכיכר העיר עם היצירות החדשות שלה, כובעים מקש ורפיה. הגברת היא כובענית אמנותית, שמפסלת מגבעות לפי נושאים: כובע בצורת טירה מימי־הביניים, כובע בסגנון כרמן מירנדה ועוד ועוד. נשמע זרוק? לפני כמה שנים עיצבה באפלו את הכובעים לסרטו של קווין קוסטנר, "עולם המים".

המשכנו דרומה לשֶלטֶר קוֹב. כ־250 תושבים, צאצאי המתיישבים הלבנים הוותיקים ופנסיונרים בני כל הגילים, בעיקר מאיזור סן־פרנסיסקו, שחלקם מחזיקים במקום בתי קיץ וקופצים להתרגעות או לסופי שבוע. את הזמן בשלטר קוב מעבירים בדיג, במגרש הגולף, במתן שירות לתיירים ובעישון מריחואנה.

על הכביש הראשי שוכנת עיר המחוז, אם אפשר לקרוא כך לגרברוויל (Garberville), יישוב של ממש המתהדר ביותר מתחנת דלק אחת, בחנות כלבו, בכמה מוטלים ואפילו בבית קולנוע. לא הרחק משם נמצאת העיר השנייה בגודלה באיזור, רדוויי (Redway), ובה בית תפילה מקסים. הקהילה היהודית של איזור החוף האבוד – החיה במפוזר ובמספרים מצומצמים למדי בין יוריקה לגרברוויל – נפגשת כאן אחת לכמה שבועות, בבית כנסת שאינו מזכיר במאום את אחיו הקונוונציונליים; אפילו לא את זה של ההומוסקסואלים בסן־פרנסיסקו. בבית התפילה יש נרות בשלל צבעים וכלי נגינה בשלל סגנונות מזרחיים. כאן מחברים את היהדות לטבע. כך, למשל, בחלון תלוי מגן דוד המקושט בנוצות אינדיאניות, על ארון הקודש תלויה פרוכת מבד הודי, ובחדר התפילה פזורות כריות למבקשים להתייחד עם בוראם דווקא בישיבה על הקרקע. בחדר הסמוך ניתנים טיפולים אלטרנטיביים – מיוגה ועד הילינג – והכל הולך יחד, בהרמוניה מופלאה. אגב, החג המרכזי של יהודי החוף האבוד איננו פסח וגם לא חנוכה; כאן חוגגים במשנה מרץ את ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות.