צפון איטליה – מסע רגלי

מתח מתפוגג
באותו יום הסתפקנו בסיור קצר על נהר ולפּליין (VALPELLINE). שחינו במימי הנהר הקרים בכפר הקטן אויאס ומשהו מהמתח של המפגש עם הנוף הבלתי מוכר התפוגג. בקצה הכפר זיהינו שלט עץ קטן, המורה לכיוון שביל ההרים מספר 1 של האלפים האיטלקיים (VIA ALTA NO. 1), והתחלנו לצעוד. על גשר עץ קטן חצינו את נקיק הסלע העצום של בוטיאר (BOTHIER), שעומקו כ-60 מטרים ורוחבו חמישה ובקרקעיתו זרם אדיר של מים. אחרי קילומטר אחד החלטנו שדי לנו ליום הראשון. על מדרון העשב, מעברו המזרחי של בוטיאר, עצרנו ללינת לילה מתחת לגג עץ מרקיב ומט לנפול של רפת נטושה.
היום הבא היה קשה. על המפה הוא נראה סביר למדי, אלא שאנו, שלא היכרנו את האיזור, לא נתנו דעתנו על הפרשי הגבהים. מבטנדה, שגובהו 1,200 מטרים, טיפסנו אל מעבר וסונה, שגובהו 2,733 מטרים. כאן התפרשו מול עינינו שדות שלג ומדרום לנו הנוף הנהדר של גראן פרדיסו, שמורה מן היפות בשרשרת האלפים כולה.
מכאן ירדנו למישור פיסינה, שגובהו 2,500 מטרים וממנו המשכנו למעבר ההרים שאלבי CHALEBY)). משם נפרשה לעינינו הפנורמה המדהימה של מטרהורן, ברייטהורן ושדה הקרח העצום של רכס מונטה רוסה. משאלבי ציפתה לנו ירידה רצופה במדרונות סלע אל העמק המיוער של ברתלמי (BARTHELMY). משם טיפסנו עד למעבר צ'יאן שגובהו 2,734 ועל גדתו הדרומית של אגם צ'יאן, כשאנו מגששים בחשכה, מצאנו מציאה גדולה – צריף מחסה קטנטן, "ביבקו" באיטלקית, ובו אח ברזל קטן, מזרונים, שמיכות ומצרכי מזון שהותירו מטיילים אחרים שביקרו שם לפנינו. קבלת פנים חמה לאחר יום מפרך.

שדה לבן
הבוקר שלמחרת היה כחול ונפלא. עלינו בנתיב נוח אל אגם צ'יניאנה (CIGNANA). רחצה במי האגם הקרים כקרח הסירה את קורי השינה האחרונים מעינינו, ולאחריה טיפסנו אל מעבר צ'ינינה. לפנינו הזדקרה הקרן העצומה של מטרהורן ולרגליו העיירה צ'רוויניה (CERVINIA). הפגישה עם צ'רוויניה, עיירה מכוערת, שנבנתה תוך התעלמות צינית מיופיו של האיזור, היתה מאכזבת. מיהרנו לברוח משם מזרחה לעבר האגם הגדול (GRAN LAGO) הנהדר.
עשרה ימים טיפסנו וצעדנו ברכסי האלפים האיטלקיים עד שהגענו לעמק הקרחונים העצום של מקוניאגה – נקודת השיא בחלקו האלפיני של המסע. צעדנו בשביל מפרך מן הכפר סטאפה (STAFA), שבקרקעית עמק מקוניאגה לבקתת ההרים המבודדת אוג'ניה סלה.(EUGENIA SELLA) למחרת עם שחר טיפסנו באמצעות כבלי פלדה על קרח חלק אל מעבר ההרים יקיני (YACHINY), שעל פרשת המים האלפינית.
שלושה מטפסי הרים, שבילו איתנו את הלילה בבית ההרים אוג'יניה סלה והקדימו לצאת לפנינו, נראו מתרחקים מערבה במורד הקרחון הגדול, לעבר צרמאט (ZERMATT). הם הלכו וקטנו ככל שהתקדמו במורד השדה הלבן. הירידה מיקיני לעמק מקוניאגה ולכפר סטאפה היתה חוויה מיוחדת במינה. בין השאר צעדנו על גבי קרחון שתחתיתו חלולה ובנקרות ארוכות, בהם זורמים מי הפשרת שלגים.
לאחר בילוי בסטאפה עלינו על אוטובוס שירד מזרחה, לקניון העצום של מקוינאקה. האוטובוס נסע בכביש צר מעל הנקיק העצום של הנהר, ובכל רגע נדמה היה שאנחנו מתדרדרים לתהום. ירדנו בעיירה הקטנה באבנו (BAVENO), שלחוף אגם מג'ורה, וחילצנו את עצמותינו בשחייה באגם, לקראת השלב הבא של המסע – הרי הדולומיטים.

ארץ אחרת
המסע בדולומיטים התחיל בבולצאנו, עיר מדהימה, שאחרי רבע שעה של שיטוט ברחובותיה נדמה למבקר שהוא נמצא בקונדיטוריה עצומה. הררי עוגות ועוגיות ושאר דברי מאפה מציצים אליך מכל חלון ראווה. מול כל השפע הזה נתקפתי סחרחורת מוזרה, ונזכרתי שמזה 12 ימים לא בא אל פי דבר מלבד לחם, גבינה צהובה ונקניק.
בגלל המפגש המדהים עם יופים של האלפים, חששנו להתאכזב ממפגש עם רכס הרים נוסף בצפון איטליה. עד מהרה התברר לנו שלמרות שהרי הדולומיטים קרובים גיאוגרפית להרי האלפים, הם כל-כך שונים עד שלעיתים נדמה היה לנו שעברנו לארץ אחרת.
רכס הרי הדולומיטים משתרע מדרום לאלפים, מאיזור בולצאנו במערב ועד לעיירת הקיט והסקי המפורסמת קורטינה ד'אמפצו ממזרח. זהו אינו קו רכס רצוף כמו רכס האלפים, אלא סדרה של גושי סלע בודדים, המתנשאים לגובה ניכר בין 3,000 ל-3,400 מטרים. בין גוש הרים אחד למשנהו מעברים רבים, בהם נסללו כבישים המאפשרים גישה לכל אחת מהפסגות.
מראה ההרים מרשים. המדרונות הם, בדרך כלל, קירות סלע זקופים, המתנשאים לגובה של מאות מטרים מעל מישורים או גבעות מתונות. הקירות מסתיימים בשיני סלע מחודדות, המהוות את שיאי ההרים. בעוד המישורים והגבעות, שלרגלי הדולומיטים, מכוסים יערות של עצי מחט ועצים אחרים, המצוקים ההרריים קרחים לחלוטין, והניגוד הזה הוא מקור יופיו הרב של האיזור.
הנוף המיוחד הזה נוצר בהדרגה. בעקבות רעשי אדמה התרוממו גושי סלע באיזור קווי השבירה. תוך כדי תהליך ההרמה נוצרו בהם סדקים אנכיים שיצרו את מה שנראה כפרוסות אדירות. הקרח שחדר לסדקים שייף, העמיק והרחיב אותם. תהליך העיצוב הקרחוני יצר מצבורים אדירים של פירורי סלע על המדרונות. שטחים נרחבים ברכס הדולומיטים מכוסים באפר וולקני ובבזלת, עליהם גדל ירק צפוף, והניגוד בינו לבין הצוקים הקרחים מושך את העין.
את המסע הרגלי בהרי הדולומיטים התחלנו בכפר ציורי בשם ויגו די פסה (VIGO DI FASSA), השוכן בצד הכביש ההררי, המוביל מבולצאנו לקורטינה ד'אמפצו. הכביש, העולה מבולצאנו לעבר ויגו די-פסה, עובר בנקיק סלעים שקירותיו מכוסים ביער. מראש הנקיק יוצא הכביש אל מעבר ההרים קוסטה לונגה COSTA) (LUNGA, וממנו הוא יורד בפיתולים אל העמק הירוק והנהדר של ויגו די פסה, המכותר מכל עבריו בצוקים.
מויגו די פסה טיפסנו אל בקתת הרים סנטנר, הסמוכה לפיסגת קטינצ'יו (CATINACCIO). לאחר לילה בבית ההרים ויולט, ברכס קטינצ'ו, טיפסנו בשביל צפונה אל מעבר ההרים פרינצ'יפה וממנו אל צ'ימה (פיסגה) לרסק, שגובהה 2,889 מטרים. מכאן אפשר לצפות במונומנטים ההרריים הראשיים של הדולומיטים: לטמר, מרמולדה, סלה גרופה, סאסו פיאטו, טופאנה. במערב רואים את בולצאנו ומצפון נפרסת שרשרת האלפים.

מי קרח
מנקודת התצפית ירדנו לבית הרים ציורי בשם ברגמו, החולש על נקיק סלעים ובו פלג מים. מים זורמים הם תופעה נדירה בדולומיטים. בגלל אופיו הקרסטי של הסלע, המים אינם נותרים על פני הקרקע, אלא מחלחלים פנימה.
מכאן עלינו בעמק מיוער הנקרא בוקו ד'אורו (BOCO D'ORO) עד למצוק, ובו בקתת ההרים אלפי די טירס. מכאן ירדנו אל רכס וולקני נמוך יחסית, מכוסה בעשב, עד לבית ההרים זלינגר (ZALINGER) שלמרגלות הגוש הדולומיטי העצום של סאסו פיאטו.
בזלינגר פגשנו את סניור ססיל גבוצי בן ה-81, שכיהן במשך שנים רבות כדובר מפעלי פיאט בטורינו. סניור גבוצ'י כל-כך שמח לדבר אנגלית שמייד הפך לפטרון שלנו, וליווה אותנו בסיורנו במקום.
מזלינגר טיפסנו לפסגת סאסו פיאטו, שגובהה 2,955 מטרים. מי שכינה את הפסגה הזאת סאסו פיאטו, שפרושה "הסלע השטוח", בטח חמד לצון. שום דבר בנוף אינו שטוח, להיפך, הכל מחודד, משונן ומחורץ.
מסאסו פיאטו ירדנו לבקתת ההרים ויצ'נצה בקיר סלע זקוף שגובהו בין 400 ל-500 מטרים, שבתחתיתו דרדרת סלעים עצומה ומשופעת. כדי לרדת נעזרנו בכבלי פלדה המשתלשלים מיתדות שנקבעו במצוקים. מויצ'נצה עולה מזרחה שביל, המוביל בין פיסגת סאסו פיאטו לסאסו לונגו. רכבל מוביל אנשים מהמעבר למטה אל "מעבר הסלע" (PASSO SELLA), המפריד בין סאסו פיאטו לגוש ההררי שבמזרח, סלה גרופה (SELLA GROUPE). כאן, בפאסו סלה, עובר כביש הררי יפה מצפון לדרום ובצידו בית הרים ופונדק, בו בילינו ערב נהדר.
למחרת בבוקר טיפסנו אל הרכס הדולומיטי המכונה סלה גרופה, ובהמשך טיפסנו על מדרונות הסלעים הקרחים של הרכס, עד סמוך לפיסגת פיץ בואה (PITZ BOE). מכאן ירדנו אל מעבר פורדוי (PASSO PORDOI).

ירק ופרות
מפאסו פורדוי המשכנו מזרחה על גבי רכס וולקני ארוך. חצינו את מעבר קול די קוק (COL DI CUC), וירדנו אל האגם של פדאייה (FEDAIA), הנמצא בגובה 2,000 מטרים, לרגלי פסגת מרמולדה. משם עלינו אל פסגת מרמולדה, הגבוהה בהרי הדולומיטים.
שביל עולה מפדאייה עד לבקתת ההרים פיאקוני שלרגלי קרחון מרמולדה. משם מטפסים בנתיב קשה על גבי מדרון קרח עד לאוכף הנקרא פורק מרמולדה (FORC MARMOLADA) שגובהו 2,900 מטרים. מכאן יש לטפס על סלעים בעזרת יתדות מתכת, סולמות ברזל וכבלי פלדה כדי להגיע לחלקו העליון של הקרחון. אז צועדים כמה מאות מטרים על גבי הקרחון עצמו עד ההגעה לפסגה שגובהה 3,340 מטרים. על הפסגה שתינו קפה חם בבקתת ההרים פניה (PENIA).
סיימנו את היום בירידה אל עמק אומברטה, שמעברו השני של רכס מרמולדה. שם נמצאת בקתת ההרים פאליאר (FALIAR), ששימשה כמפקדה של יחידות איטלקיות במלחמת העולם הראשונה, במהלך הקרבות עם היחידות האוסטריות.
המסע המפרך ביותר בדולומיטים ציפה לנו למחרת. מפאליאר, בו ישנו בלילה, צעדנו עד למעבר ההרים פלצרגו (FALZAREGO), שלמרגלות רכס טופאנה. חצינו רכסים מכוסי ירק, בהם רעו עדרי פרות וכפרים זעירים יפים להפליא.
צעדנו ביערות עצומים עד לעמק קסידנו והגשם, שטיפטף עלינו ללא הרף, התיש בהדרגה את כוחותינו. המסע נמשך משבע בבוקר ועד עשר בלילה, אז הגענו למעבר ההרים פלצרגו. חדר נעים וארוחה חמה היו פיצוי נאות ליום קשה.
המסע ברכס טופאנה נמשך יומיים והסתיים בעיירה קורטינה ד'אמפצו. שם סיימנו את המסע. קורטינה ד'אמפצו היא עיירה יפהפייה ויקרה. מספר חלונות הראווה ובתי הקפה בה מפתיע ומסחרר לאחר בילוי תקופה בבקתות ההרים. לאחר שיטוט של שעתיים ברחובות כבר היינו בדרכנו לאגם קלאלסו (CALALSO), שבין קורטינה ד'אמפצ'ו וונציה.
בוונציה נשארתי יומיים. ולמרות שאיני חובב ערים נשביתי בקסמה הרומנטי. שם גם יכולתי להחזיר לעצמי חלק מעשרת הקילוגרמים שאיבדתי בהרים. רק בוונציה הבנתי עד כמה היה זה מסע מפרך.