ציד המכשפות הגדול

הפחד הגדול מפני המכשפות תקף את האוכלוסייה בכל רחבי אירופה המערבית והמרכזית, באזורים קתוליים ופרוטסטנטיים כאחד, משוודיה בצפון עד איטליה בדרום, מאנגליה במערב ועד פולין במזרח. לא היתה שכבה באוכלוסייה שהיתה מחוסנת מפניו: איכרים, בעלי מלאכה, נזירים, שופטים, משכילים נאורים, גברים ונשים, ילדים וזקנים – כולם היו חשופים לחרדה העמוקה מפני כוחות הרשע ולאפשרות שיואשמו בכישוף ויעלו על המוקד.

מה גרם לאימה הקולקטיבית הזאת? כיצד הגיעה לממדים המפלצתיים הללו? האם מדובר בפסיכו-פתולוגיה קיבוצית? מדוע היו הקורבנות ברובם נשים (כ- 80 אחוז מן המוצאים להורג)? האם נבדלו האזורים השונים בהיקף ובתכנים של עלילות הכישוף? כיצד ומדוע שככה הרוח הרעה ונעלמה כמעט כליל בסוף המאה ה-17? אלה הן השאלות המרכזיות המעסיקות את ההיסטוריונים הרבים החוקרים את הפרשה. רבים מסתמכים עליה לצורך השוואות עם רדיפות המוניות בתקופות אחרות ובמקומות אחרים: התפרצויות אנטישמיות ועלילות דם, משפטי ראווה במוסקבה הסטליניסטית, רדיפות הנחשדים בקומוניזם בתקופות מקארתי בארצות הברית – כל אלה ומקרים רבים אחרים כונו בהשאלה "ציד מכשפות", וקווי הדמיון אינם מעטים.

"הכישוף" של גויה

האמונה שקיימים בני אדם בעלי כוחות על-טבעיים, שבאמצעותם הם יכולים להיטיב (לרפא, לחולל נסים) או להזיק (להרוג בני אדם ובעלי חיים, לגרום מומים, או לפגוע ביבולים), היתה קיימת בכל התרבויות ובכל הזמנים. ואולם, הכנסייה הקתולית בימי הביניים, לפחות החל מן המאה התשיעית, ניסתה לרסן ולהגביל את האמונה במאגיה שחורה ואת ההאשמות במעשי כישוף. העמדה הרשמית של הכנסייה הגדירה את האמונה בכישוף כשריד הדתות הפגאניות ולפיכך סטייה מן הנצרות הטהורה. יתכן שעמדה זו נבעה מחששותיה של הכנסייה מפני תחרות עם גורמים אחרים על תפקיד המתווך עם העולם העל-טבעי. מכל מקום, האשמות בכישוף היו מעטות באופן יחסי עד למאה ה-15, ונקשרו בדרך כלל ברדיפות נגד תנועות המינות למיניהן. נוסף על כך, במערכות המשפט של ימי הביניים היה נהוג עקרון ה-TALION , אשר לפיו יחול העונש על המאשים אם לא הצליח להוכיח את ההאשמה. עיקרון זה נועד למנוע האשמות שווא, ובלי ספק הרתיע את הבריות מלהעליל על שכניהן אשמת כישוף, שהיא מטבעה קשה מאוד להוכחה.

ב-1487 יצא לאור בדפוס ספר שעל עמוד השער שלו נכתב כי "הכפירה בקיומן של מכשפות היא הגרוע שבמעשי הכפירה". כלומר, היפוך מוחלט מן העמדה הרשמית שנקטה עד אז הכנסייה הקתולית. ספר זה MALLEUSS MALEFICARUM ) "פטיש המכשפות") נכתב בידי שני נזירים דומיניקנים, שמילאו תפקיד של אינקוויזיטורים החוקרים גילויי מינות בגרמניה. שני הנזירים הללו דרשו והשיגו מן האפיפיור דאז, אינוצנטיוס השמיני, הצהרה רשמית (בולה) הקובעת שיש לבער את נגע הכישוף מקרב העולם הנוצרי. היתה זו הירייה הרועמת שפתחה את עונת הציד, וכמה גורמים ונסיבות חברו יחד כדי להעניק לה את ממדיה האיומים.

גויה: התייש הגדול (או מכשפות השבת)

הגורם הראשון היה תקשורת ההמונים. תחילתה של רדיפת המכשפות ההמונית סמוכה להמצאת הדפוס (ב-1456 הופיעה הביבלייה המודפסת הראשונה בבית הדפוס של יוהאן גונטנברג במיינץ). הבולה האפיפיורית, "פטיש המכשפות", ובמהרה עשרות חיבורים נוספים מאותו סוג, הפיצו בכל רחבי אירופה במאות ואלפי עותקים את בשורת קיומם של אנשים שכרתו ברית עם השטן ומסוגלים לפיכך לחולל מעשי כשפים איומים ונוראים. החיבורים הללו, מעין אנציקלופדיות לענייני מכשפות, תיארו את כוחותיהם של אויבי האל, את סימני ההיכר שלפיהם ניתן לזהותם, את דרכי החקירה שנועדו לסחוט מהם הודאה, ואת הסכנות שצפויות מהם לחברה הנוצרית הטובה. העובדה שקיימת זהות כמעט מוחלטת בהאשמות, בהודאות ובתיאורי מעלליהן של המכשפות בכל רחבי אירופה, שימשה לבני התקופה הוכחה ניצחת שאכן מדובר בקשר אמיתי של משרתי השטן. לנו ברור כמובן שהאחידות נובעת מן העובדה שכל רודפי המכשפות וכל המאמינים בקיומן קראו בדיוק את אותם ספרים ואת אותם ספרי הדרכה לחוקרים. בימינו אנו מודעים היטב לסכנות שבתקשורת המונים המסוגלת להפיץ במהירות רבה ידיעות מהימנות וכוזבות כאחת, ולשכנע אנשים בכל רחבי תבל באמיתות המידע המופיע בדפוס או מעל גלי האתר ומסכי הטלוויזיה. במאה ה-15 לא נעשתה כל הבחנה זהירה כזו.

באותה עת התרחשו במערכות המשפט באירופה שינויים מפליגים. עקרון ה-TALION נעלם בהדרגה, ולא היה עוד סכר בפני האשמות שווא. נוסף על כך, החלתו של החוק הרומי ברוב ארצות אירופה אפשרה שימוש בשיטת העינויים לגביית הודאות גם במערכת השיפוט האזרחי (בימי הביניים רק בתי הדין של הכנסייה היו רשאים להשתמש בעינויים במקרים של חשד למינות מסוכנת). העינויים הפכו את התופעה לכדור שלג אדיר: לא זו בלבד שהנאשם הודה בכל האשמות שיוחסו לו, אלא בלחץ העינויים אף נקב בשמות רבים של שותפים לפשע שאותם פגש, כביכול, במפגשים השטניים הליליים. כל אלה ששמם הוזכר הועמדו אף הם לדין, נחקרו ועונו, הודו והוסיפו לרשימת השמות, וחוזר חלילה. באנגליה, שבה לא הוחל החוק הרומי ולא ניתנה גושפנקה לשיטת העינויים, היה מספר ההוצאות להורג בעוון כישוף קטן באופן יחסי לארצות אחרות.

נוסף על אלה, נוצקו תכנים חדשים למיתוסים עתיקי יומין. למשל, למכשפות ייחסו מעתה את היכולת לעוף בלילות. ברוב התיאורים הודה הנאשם כי השד, בא כוחו של השטן, העניק לו משחת קסמים שאותה מורחים על חפץ מסוים בדרך כלל קילשון, מקל של מטאטא, ולעתים עז או חזיר – ואותו חפץ יכול לשמש ככלי תעופה. יכולת הטיסה מאפשרת למכשפות לעבור מרחקים גדולים ולערוך כינוסים המוניים. בכינוסים הללו סוגדים לשטן, מנאצים את ישו ואת כל קדושי הנצרות, מחללים עצמים קדושים, עורכים אורגיות פרועות שבהן משתתפים שדים ושדות, זוללים וסובאים, ולעתים אף אוכלים בשר תינוקות. מפגשים שטניים אלו כונו "שבת המשכפות" או "הסינגוגה של המכשפות" – ביטויים שנועדו לקשר בין משרתי השטן האלה לבין אויבי הנצרות המסורתיים – היהודים.

ייחוס כוח המעוף למכשפות אפשר להציגן כחברות באחווה בינלאומית גדולה, החותרת תחת אושיות החברה הנוצרית המהוגנת. התעמולה נגד המכשפות נטעה אפוא בלב המאמינים פחד איום ונורא – לא רק מפני השכנה הזקנה, שעלולה לתת עין רעה ברכושך, אלא מפני מזימה עולמית בהנהגת השטן, שנועדה לחבל ולהרוס את עולמו של אלוהים.

דמותו של השטן זכתה במאה ה-16 לתחייה ולשגשוג בעיקר בגלל מלחמות הדת שפרצו באירופה בעקבות הרפורמציה. מלחמות אזרחים, מלחמות שחרור של עמים שרצו לפרוק עולה של "עריצות" דתית, מלחמות בין מדינות קתוליות ופורטסטנטיות, ורדיפות של כתות ומיעוטים דתיים, חוללו באירופה המערבית והמרכזית קנאות דתית ושפיכות דמים שלא נודעו דוגמתן בעבר. בתעמולה שליוותה את מלחמות הדת השתמש כל צד בדימויי השטן, האנטיכריסטוס ומלאכי החבלה, כדי להעמיק את הדמוניזציה של האויב. אין פלא אפוא שרק מתי מעט הטילו ספק בקיומו של השטן וביכולתו לגייס לשורותיו גברים ונשים המוכנים, תמורת בצע כסף או טובות הנאה אחרות, למכור לו את נשמתם.

אלמנט נוסף שיש להביא בחשבון בהסבר התופעה הוא שבאותה תקופה כבר גורשו היהודים מרוב חלקיה של אירופה המערבית: מאנגליה ומצרפת גורשו היהודים בסוף המאה ה-13 וראשית המאה ה-14, מספרד בסוף המאה ה-15, ובמדינות השונות של הקיסרות הגרמנית היתה סדרה של גירוש קהילות יהודיות מאמצע המאה ה-15 ואילך. בהיעדרו של "השעיר לעזאזל" המסורתי, חיפשו הבריות קורבן אחר להשליך עליו את האחריות לפורענויות הפוקדות אותן.
ומדוע דווקא נשים? במסגרת המחקרים ההיסטוריים הפמיניסטיים המשגשגים בימינו נכתבו על שאלה זו מאמרים אינספור. אין ספק שתפיסות אריסטוטליות ונוצריות מסוימות היו אנטי-נשיות מיסודן. האישה הוגדרה על פי תפיסות אלה כפתיה, קלת דעת, תאוותנית, מרשעת ופגומה במהותה. משום כך היא נחשבה מטרה נוחה וקלה לפיתויי השטן; הנשים, ככלות הכול, כולן בנותיה של חווה שנפלה ברשתו של הנחש והדיחה את אדם. יתר על כן, אחוז ניכר מן הנשים שהואשמו בכישוף היו נשים זקנות, עריריות (רווקות או אלמנות) ועניות – במילים אחרות, הקבוצה חסרת המגן והחלשה ביותר בחברה. נשים שעסקו במקצוע המיילדות היו חשופות במיוחד לאשמת הכישוף, שכן באותה תקופה תמותת התינוקות והנשים בזמן הלידה היתה גבוהה מאוד, ובהיעדר ידע רפואי הולם, מה פשוט יותר מלהאשים את המיילדת בכוונות זדון ובשירות לשטן?

בכל ארץ וארץ נוספו לאמונות, לפחדים ולטירוף גוונים וסממנים מיוחדים. באנגליה, למשל, היה מקובל לחשוב שהשדים, המתווכים בין השטן למכשפה, לובשים צורה של חיה קטנה ושעירה, היונקת מפטמה מיוחדת בגופה של המכשפה. אהבה מופרזת לחתול או שומה נסתרת על הגוף היו עלולות להפליל את האישה, גם אם היתה טובה וחסודה לכל דבר. תופעה מיוחדת לצרפת היתה האופנה להפנות אצבע מאשימה כלפי כל השוכנות במנזר נשים זה או אחר. המקרה המפורסם ביותר אירע ב-LOUDUN ב-1634, מקרה שזכה במאה ה-20 להמחזה ולגרסה קולנועית ("השדים" בבימויו של קן ראסל, 1971). בכל הפרשות הללו הוצא להורג כומר שהואשם בהחדרת שדים לגופן של הנזירות; הנשים עצמן נתפסו אז להיסטריה קבוצתית והאמינו שהדיבוק השטני אחז גם בהן.

הספרות והקולנוע המודרניים הם שהפכו את משפט המכשפות בסאלם שבמסצ'וסטס, ב-1692, למפורסם שבכל הפרשיות הללו. ואולם, במושבות האנגליות בצפון אמריקה היו באופן יחסי מעט מאוד עלילות כישוף. באותה התפרצות בסאלם הוצאו להורג 19 בני אדם, ובכל ניו אינגלנד במשך התקופה כולה רק כ- 30 איש ואישה נפלו קורבן לטירוף.

מתי חזרה אירופה לשפיותה? בסוף המאה ה-17 וראשית המאה ה-18 החלו נשמעים ברמה יותר ויותר קולות ספקניים, ובהדרגה פסקה כליל רדיפת המכשפות. הוגי הדעות של תנועת ההשכלה במאה ה-18 הגדירו את ציד המכשפות כתופעה של בערות, שריד אחרון של "חשכת ימי הביניים" (והתעלמו מן העובדה שהטירוף פרץ דווקא בשעה שבני אירופה עצמם האמינו שעידן "ימי הביניים" הסתיים). יש הקושרים את הפסקת משפטי הכישוף עם הביקורת החריפה שהחלה נשמעת נגד שיטת העינויים כדרך להשגת הודאה; יש הרואים בכך חלק מן הדעיכה של הקנאות הדתית וקצן של מלחמות הדת (שלום וסטפאליה ב-1648, שסיים את מלחמת שלושים השנה, מסמל את סוף עידן המלחמות האירופיות שהיו מונעות על ידי אידאולוגיה דתית). ואולם דומני שההסבר העיקרי נעוץ בניצחונה של המהפכה המדעית. עם השתרשותן של הפיסיקה של ניוטון והפילוסופיות של פרנסיס בייקון ודקארט, נעשתה תפיסת עולמם של המשכילים יותר ויותר מדעית במובן המודרני של המילה. העולם הצטייר להם מעתה כמנגנון משוכלל, הפועל על פי חוקים קבועים, הניתנים לניסוח מתמטי. אלוהים, בעיני אותם אנשים, היה ל"שען הגדול" שיצר את המנגנון והניח אותו לנפשו. כך התרוקן העולם משדים ורוחות; נעלם הצורך לחפש הסברים בכוחות על-טבעיים ובמזימות השטן.

ציד המכשפות הגדול היה מכלתחילה מעשה ידיהם של משכילים ומשכילים למחצה. נזירים ותיאולוגים היו הראשונים שהגו במוחם הקודח את המזימה של השטן ושליחיו; סופרים, מו"לים ואנשי רוח נתנו לה פרסום ומוניטין מכובדים; שופטים, עורכי דין ובורגנים שומרי חוק שיתפו פעולה ויצרו את המנגנונים והכלים לרדיפות. האמונות הטפלות של פשוטי העם היו רק חומר לבעירה. לפיכך, כאשר המשכילים והשכבות הגבוהות של החברה, שנתפסו למדע החדש, חדלו להאמין בשטן, חדלו גם הרדיפות והמשפטים. אש המוקד, שעליו הוציאו את נשמתם בייסורים איומים עשרות אלפי בני אדם, כבתה.