אנה גיסלן רגילה לכך שבני שיחה תוקעים מבט עמוק וממוקד בעיניה. לפעמים המבט החודר הזה קצת לא נעים, אבל מי שנועץ בה מבטים כאלה עושה זאת לרוב מתוך מאמץ לעקוב אחר מה שנאמר. לא זו בלבד שהסיפור שהיא מגוללת מורכב, אלא שהוא מתרחש בחלקו באזור שבין הקרנית לרשתית.
גיסלן, מדענית שוודית, בילתה במשך כמה חודשים עם קהילה של בני המוֹקֶן בפארק הלאומי בשבקבוצת האיים מו קו סורין (Mu Ko Surin) שבתאילנד. היא באה לכאן כדי לחקור את יכולת הראייה היוצאת דופן שלהם. המוקן, המכונים גם "צועני הים", הם נוודים למחצה. עורם כהה ובשׁערם השחור שזורות קווצות בלונדיניות־אדמוניות. הם מונים בסך הכל כ־2,500 נפש וחיים בקהילות קטנות של עשרות עד מאות בני אדם ברחבי קבוצת האיים מרגי (Mergui) שבמיאנמר (בורמה) – הכוללת כ־800 איים לאורך 400 קילומטרים בים אנדמן – וכן בכמה איים קטנים במערב תאילנד.
המוקן, הידועים ביכולת הראייה הייחודית שלהם מתחת לפני המים, התפרסמו לאחרונה גם כבעלי כישרון "לראות את הנולד", לפחות בכל הקשור לצונאמי שפגע בדרום מזרח אסיה לפני כחצי שנה. הגלים האדירים, שהרגו מאות אלפי בני אדם והותירו מיליונים חסרי בית, לא השיגו את בני המוקן, וכמעט כולם, כך התברר, ניצלו הודות ל"מערכת התרעה" מסורתית המבוססת על חוכמה שנמסרה בעל פה מדור לדור, מכיוון שלמוקן אין שפה כתובה. ד"ר נארומון הינשיראנאן, אנתרופולוג ואחד המומחים היחידים בעולם שדוברים את שפת המוקן, סיפר לרשת סי.בי.אס שכמה בני מוקן מאחד האיים בתאילנד תיארו לו את שהתרחש. "המים נסוגו מהר מאוד", סיפר, "ואז הגיע גל אחד קטן. כך הם זיהו שמשהו יוצא דופן קורה. יש להם אגדה שעוברת מדור לדור, המספרת על שבעה גלים". על פי אותה האגדה, "הגל שאוכל אנשים", המכונה בפי המוקן "לאבּוּן", מגיע בגלל הרוחות הזועמות של אבות אבותיהם. לפני שהגל שוטף, הים נסוג לאחור. אחר כך המים מציפים את האדמה, הורסים כל מה שנקרה בדרכם ומנקים אותה.
ברצועות חוף שבהן חיים המוקן נאספו עדויות שונות שמהן התברר כי למראה המים הנסוגים, זמן קצר לפני שהגיעו הגלים העצומים, נזכרו זקני הקהילה בהזהרה שהזהירו אותם אבותיהם – כאשר הים נעלם לפתע, הוא ישוב עד מהרה בעוצמה נוראית – והאיצו בבני הקהילה לנוס אל קרקע גבוהה יותר. כך היה גם בסורין, שם ניצלו כל מאתיים בני המוקן החיים באיים. האנתרופולוג ז'אק איוונוף, המומחה מספר אחת בעולם לבני המוקן, החוקר אותם זה למעלה מעשרים שנה ולעתים אף חי במחיצתם, סיפר כי שמע גם עדויות מפי מוקן שהיו בים באיי מרגי בעת שהצונאמי הכה, וניצלו מכיוון שהזדרזו להפליג לעומק הים.בלי גבולות, בלי מדינה
המוקן הם ממוצא אוסטרונזי, וככל הנראה נדדו מדרום סין לפני כ־4,000 שנה, עד שהגיעו לאזור איי מרגי בסוף המאה ה־17. הם מבלים את רוב חודשי השנה בים, על גבי סירות הנקראות "קבאנג", שאותן הם בונים מגזעי עצים. תהליך הבנייה אורך לפחות ארבעה חודשים, והידע מועבר מאב לבן. הסירה, המכוסה בגג עשוי עלים, אינה רק כלי תחבורה אלא היא גם בית לכל דבר, ועליה המוקן מפליגים, מבשלים, אוכלים, ישנים ומגדלים את ילדיהם.
בנוסף לקבאנג משתמשים המוקן גם בסירות קאנו, שגם אותן הם בונים מגזעי עצים. בקאנו יוצאים המוקן לחפש מזון – דגים, רכיכות ומלפפוני ים. הם משתמשים ברשתות ובחניתות ארוכות ונוהגים לתור אחר שללם במעמקי הים במשך שעות. ריאותיהם, כך נדמה, נושמות את המים. הם מפחדים רק מכרישים, וכשאלה מופיעים, המוקן מכים במשוטיהם על פני המים לאות אזהרה.
רק המונסונים דוחפים אותם לחזור ליבשה, בין השאר לסורין, שם הם בונים בקתות להגנה מפני הגשם והרוח. בבקתות הם מתגוררים במשך כמה חודשים, עד שהמונסון נעלם, ואז הם יוצאים בחזרה אל ביתם האמיתי – הים. במשך מאות בשנים הפליגו המוקן באין מפריע לאורך חופי ים אנדמן, בלי גבולות, בלי מדינה. מרחב ימי של אלפי קילומטרים רבועים עמד אז לרשותם, וחייהם היו מסע אחד ארוך. אבל מזמן שחולק הים בין מדינות, חיי הנוודות המסורתיים שלהם בסכנה. בכמה מקומות בתאילנד ובמיאנמר נעשים ניסיונות להעבירם ליישובי קבע, ובכמה איים בתאילנד אף משווקים אותם כאטרקציה לתיירים. מלבד זאת מוטלות עליהם מגבלות שונות הפוגעות במסורתם הייחודית.
מגרש המשחקים של שוניות האלמוגים
ההפלגה מנמל קורבורי (Khuraburi) אל סורין נמשכה כשעה וחצי בסירה מהירה. חופי האיים דומים לחופים רבים מספור בחלק זה של אסיה. מדרום לסורין שוכן חוף פטונג (Patong) שטוף השמש, המפורסם לא פחות מפטיה (Pattaya) בשל הנערות והילדות שאפשר לקנות בו בזול, ובשל הטרנסווסטיטים שלו והאירופים הנוהרים אליו ועושים בו ככל העולה על רוחם.
אבל בסורין אפשר לראות את תאילנד האחרת, היפה. הג'ונגל מגיע ממש עד קו המים, קופים חומקים במהירות בין אוהלי המבקרים, וכמה פקחים משגיחים על מקומות המחיה של הסרטנים הנזירים בפארק הלאומי שהוכרז כאן. מי שנוהג שלא כשורה – וגם בכך נבדל המקום מפטונג – נזרק מיד החוצה. למוקן בסורין, המונים בדוחק מאתיים איש, היה עד כה מזל, והם הורשו להישאר.
כדי להגיע לחוף שלהם צריך להפליג בסירה של פקחי הפארק. אמנם חוף הנוודים שוכן לא הרחק מהתחנה של הפקחים, אבל צריך להגיע אליו בדרך הים משום שגבעה בלתי עבירה חוצצת ביניהם. ברצועה של כמאתיים מטרים חול שהוקצתה להם חיים המוקן בכעשרים בקתות במבוק הניצבות על החוף, מרחפות על גבי כלונסאות גבוהים הגורמים להן להיראות כמו חרקים בעלי רגליים ענקיות. הבקתות הקדמיות ניצבות ממש בתוך המים. מאחור נשמעים רחשי היער. שולי השטח של המוקן מסומן באבנים. בצד שמאל עושים הגברים את צרכיהם, בצד ימין – הנשים, והילדים עושים את הצרכים בכל מקום.
הגענו אל החוף של המוקן בשעת בוקר מוקדמת. מהסירה שגלשה לצדנו אל עבר החוף ירדו גבר ואישה וטלטלו על החוף את הרשת שנשאו. זה היה השלל הראשון של אותו היום. מהבקתות הגיחו גברים ונשים. הנשים חלקו ביניהן את השלל. כל אישה לקחה לא יותר ממלוא החופן; הגברים לקחו עימם את הילדים, עלו על הסירות שעגנו בסמוך ויצאו אל הים. בעונת התיירות מספקים להם פקחי הפארק עבודות שונות – הם לוקחים את התיירים להפלגות מסביב לאי ואוספים את האשפה שהם מותירים. הילדים התיישבו שפופים בחרטומי הסירות, שאחת מהן גררה סירת קאנו עמוסת חניתות. כאשר הגיעו הסירות אל אחת משוניות האלמוגים זינקו הילדים למים. מזריחה עד שקיעה הם משתוללים ליד השוניות או במים הרדודים. האלמוגים הם מגרש המשחקים שלהם.
אישון בקוטר 1.96 מילימטרים
לפני כמה שנים, סיפרה לי גיסלן, החוקרת תהליכים פיזיולוגיים הקשורים בצלילה, שחתה עם ילדי המוקן בשוניות שמסביב לאיים. בסביבתם של יצורים אמפיביים דו־רגליים אלה, שיערה, תמצא תשובות לשאלות שהטרידו אותה. במהלך המחקר הבחינה פתאום שילדי המוקן נוהגים להשתעשע במשך שעות במשחק מסוים. הם היו צוללים אל קרקעית הים ושולים משם בדיוק מפתיע את מה שנראה לה תחילה כחלוקי אבן קטנים. גיסלן לא רצתה להיראות כפוית טובה ושמרה את האבנים שהביאו לה הילדים, ורק כשיצאו בחזרה אל החוף ראתה שאותן האבנים הקטנטנות לא היו אלא רכיכות זערוריות בצבע קרקעית הים.
כיצד הצליחו הילדים, תהתה אז גיסלן, להבחין בעין בלתי מזוינת בפרטים במה שלה עצמה נראה מבעד למשקפי השחייה כמשטח חולי אחיד וחיוור? וכך מצאה את הנושא לעבודת הדוקטורט שלה.
ייתכן שהאבולוציה דחפה אותנו ליבשה. אולי היינו יכולים להיות דגים לפני עידן ועידנים. אבל העין האנושית מותאמת לראייה באוויר בלבד. מתחת לפני המים משתנה השתברות האור בעין האנושית, ולאדם לא נותר אלא שליש מיכולת הראייה שלו. הוא רואה בבירור רק דברים מועטים, וודאי שאינו יכול להבחין ברכיכות זערוריות. אמנם לדגים יש עדשות כדוריות המפצות על אובדן כושר המיקוד של הקרנית מתחת למים, ולעופות מים מסוימים יש קרנית שטוחה יותר משל בני האדם המקטינה את מאמץ העדשה מתחת למים, ולכלבי ים יש מאחורי הקרנית שכבת אוויר דקה המשמשת להם מעין משקפי צלילה טבעיים, כך שלדידם, מבחינה אופטית, המים הם באמת אוויר, אבל למוקן אין דבר מכל אלה.
כדי לבדוק עד כמה מיטיבים ילדי המוקן לראות מתחת למים נדרשה לה קבוצת ביקורת. היא החליטה לגייס לשם כך ילדים של תיירים מאירופה, שאותם מצאה בחופי הנופש באיים הסמוכים. היא בדקה את חדות הראייה של הילדים מתחת למים באמצעות לוחות מיוחדים שעליהם סומנו לאורך ולרוחב פסים בעוביים שונים. הילדים התבקשו להשעין את ראשם מתחת למים על מתקן מיוחד, כמו זה המשמש בבדיקת עיניים אצל אופטומטריסט, להביט בלוחות ממרחק של חמישים סנטימטרים ולומר אם הקווים אנכיים או אופקיים. ילדי המוקן היטיבו לראות מתחת למים כמעט פי שלושה מהילדים האירופאים, והצליחו להבחין בכיוון הפסים גם כשעוביים היה מילימטר אחד בלבד. גיסלן שיערה כי ההבדל נעוץ ביכולתם לצמצם את גודל האישונים ולשנות את קימור העדשות של עיניהם מתחת לפני המים, המאפשרת להם לראות באופן חד וממוקד יותר. ואכן, בדיקות נוספות הראו כי מחוץ למים אין כל הבדל בין שתי הקבוצות.
גיסלן מדדה את קוטר האישונים של הילדים האירופאים ושל ילדי המוקן על החוף, ומצאה כי רוחבם היה 2.3 מילימטרים בממוצע, אבל כשמדדה את קוטר אישוניהם מתחת למים הופתעה לגלות תוצאה אחרת. "אצל ילדי המוקן", רכנה אלי גיסלן וחייכה כממתיקת סוד, "נמדדו 1.96 מילימטרים. אתה מבין, ערך כה נמוך נחשב עד כה לבלתי אפשרי".
קשה באימונים, קל במים
השאלה התבקשה אפוא: מדוע יש למוקן תכונה שנמנעה משאר בני האדם? האם האבולוציה שמה עליהם עין, תרתי משמע? או אולי זה היה להפך: האם הצליחו להוליך שולל את האבולוציה?
"כושר ההסתגלות להשפעות סביבתיות מסוימות עדיין מעורר תמיהה בעולם המדעי", אמרה לי גיסלן. "במשך זמן רב רווחה ההנחה כי המוח הבוגר אינו יכול להצמיח תאים עצביים נוספים, אבל מחקרים שנעשו בקרב נהגי מוניות לונדונים הראו כי חוש הכיוון, ההתמצאות בדרכים השונות, המפה הטבועה בזיכרונם – כל אלה מתפתחים עם השנים, כלומר המוח שלהם גדל. אותם המחקרים הראו כי גם מוח של מוזיקאים מתחדד מבחינת מיומנותם האמנותית".
גיסלן החליטה לבדוק אם הילדים האירופאים יכולים לשפר את ראייתם מתחת למים. במשך כחודש ביצעו הילדים סדרת תרגילים באמצעות הלוחות המיוחדים, וראייתם התת־מימית אכן הפכה חדה וממוקדת יותר. מכאן הסיקה גיסלן כי יכולתם המופלאה של בני המוקן לראות מתחת לפני המים אינה תולדה של גנטיקה אלא נרכשת במשך שנים של אימון.
"מתישהו", גילתה לי גיסלן, "אני רוצה לקנות סירת מפרש קטנה ולחצות את ים אנדמן, ואולי אקח איתי את בתי. הרי יש בני מוקן שנותרו נוודי ים אמיתיים, שאינם מכירים שום חוף", ברקו עיניה, "אולי יש להם אישונים קטנים בהרבה?"
