זהו סיפורו של בצל חום אחד, שבתוכו מסתתר פרח ומאחוריו מסתתר סיפור מוזר על ארץ טרופת דעת. הכל מתחיל במסע: במחצית המאה ה־16 נחשפה אירופה המערבית לצבעוני, פרח אקזוטי שהגיע מתורכיה. שועי קונסטנטינופול אהבו את מראהו הייחודי ואת טווח גוניו המפתיע של הפרח, והוא אף עיטר גנים מטופחים רבים, אבל איש בתורכיה לא יצא מדעתו בשל חזותו המלבבת.
משהו משונה מאוד קרה כאשר התחילו הבצלים לצמוח בערוגות של אספני קוריוזים בגרמניה, בצרפת ובהולנד: הפרחים שִלהבו את הדמיון במידה כזאת, שבסוף המאה ה־16 כבר התנהל מסחר בינלאומי קדחתני בבצלים. ההיצע לא הדביק את הביקוש, מזיקים פגעו בגבעולים הרכים ומזג האוויר הצפוני הקודר לא תמיד היטיב עימם. דווקא בשל נדירותם היחסית, היו הצבעונים לשעשוע מועדף של עשירים. באנגליה של ראשית המאה ה־17, גנו של אציל חייב היה להכיל לפחות צבעוני אחד, כדי שייחשב ראוי להערכה של אצילים אחרים.
כולם רצו צבעונים נדירים במיוחד: כהים מאוד או כאלה שמשחקי הגוון הדרמטיים שלהם היו סוחטים אנחות התפעלות של הגבירות. המחירים היו בהתאם. ב־1610 אפשר היה להעניק לאביה של כלה ממשפחה בעלת אמצעים באנגליה בצל אחד של זן נדיר, ולצאת ידי חובת נדוניה. בצל יחיד של "טוליפ בראסרי" נמכר בצרפת תמורת מבשלת שיכר משגשגת, על כל הציוד, המלאי והמוניטין שלה. אבל הטירוף האמיתי התרחש מעברה השני של תעלת למאנש, ודווקא בקרב הבורגנות ההולנדית החסכנית, המהוגנת וכבדת הראש.
גננים ובוטנאים חובבים חברו לעשירים משועממים ויצרו תופעה שלא היה לה כל תקדים בתרבות ההולנדית. הם הכליאו מינים שונים של צבעונים וקיבלו תוצאות מרהיבות יותר ויותר, אבל גם בצלים חלושים, שבריריים וגחמניים. מגנים של רוזנים עברו הבצלים אל שוקי הממון באמסטרדם, בליידן ובהאג. ההולנדים קוראים לכך עד היום בשם "Tulpenwoede", שגעון הצבעונים, ונזכרים בחיוך בשנים 1633־1637, אז היה הטירוף בשיאו.
סופרים בני התקופה תיעדו את הטירוף, וגננים וציירים הנציחו את הזנים השונים בתמונות, שכללו גם מחירים. כך אנו יודעים שתמורת בצל אחד מזן "המשנה למלך" שילם סוחר ממולח בהארלם, בראשית 1636, ברשימת הפריטים הבאה: שני אסמי חיטה, אסם מלא שעורה, ארבעה שוורים מפוטמים, שמונה חזירים שמנים, תריסר כבשים, שני נאדות יין משובח, שתי חביות חמאה, חצי טון חריצי גבינה, מיטה ומצעים, חליפת בגדים וגביע כסף, ובסך הכל – 2,500 גילדר הולנדיים. וזה לא היה הזן היקר ביותר. באותה שנה נפתחו בבורסות של אמסטרדם, ליידן וערים אחרות לשכות מיוחדות למסחר בבצלים, צווים מלכותיים הסדירו את הלכות החליפין ונוטריונים מונו כדי לפקח על כשרות המסחר.
הבהלה לבצל, המחירים ההולכים ומאמירים ואווירת האופוריה הכלכלית סחפו לתוך הטירוף הספקולטיבי גם את בני המעמד הבינוני. ידועים לנו סיפורים אודות אנשים שמכרו את בתיהם ומשכנו את אדמותיהם תמורת בצל, או אפילו פחות מזה – תמורת הבטחה של גנן, שהנה, עוד מעט, הוא מצליח לייצר צבעוני מזן חדש, מרהיב מכל קודמיו, נדיר ויקר לתפארת.
שלוש שנים חלפו בטרם התחילו ההולנדים לתהות עד מתי יאמירו המחירים, או במלים אחרות – מתי תבוא הנפילה. השמועות נפוצו מבורסה לבורסה, הסוחרים התחילו לרעוד מפחד, הקימו ועדי פעולה ודרשו התערבות ממלכתית לייצוב המחירים. משזו לא באה, צבאו על בתי המשפט ותבעו אכיפה של חוזים שהופרו בידי קונים. בתי המשפט נטלו את תפקיד המבוגר האחראי בארץ משוגעת, ופסקו כי אין להכריח את הקונים לשלם, משום שמדובר בחוזים של הימור, ואת אלה אין בית משפט רציני יכול לאכוף.
כמו בכל טירוף ספקולטיבי המוכר לנו מן העידן שלנו, הצטיינו השנים ההן באגדות על מתעשרים ובסיפורי זוועה על מתאבדים. בתווך, כך נראה, נותרו בכל זאת שניים־שלושה אנשים שקולים למדי, שפשוט חיבבו את מראה הפרח. אם הוא מוכר לכולנו היום כסמלה הלאומי של הולנד, הרי זה אות שלפעמים, למרות הכל, התבונה מנצחת.
את מסעו של הבצל החום מגני קונסטנטינופול לבורסות של אמסטרדם תיעדו רבים. הדיווח הציני והמרושע ביותר הוא גם זה שאני אוהבת במיוחד, בספר "Extraordinary Popular Delusions of Crowds", מעטו של משפטן בריטי שקול, שנד להבלותם של בני האדם מתחת לפאתו המפודרת. שמו צ'רלס מקיי, ובשנת 1841, כשספרו ראה אור, עדיין אפשר היה לקנות באנגליה בצל מוצלח במיוחד במחיר שנת עבודה של עורך דין. |
