עיר הזהב – פראג

הגולם מפראג
ימי שלטונו של רודולף השני היו גם ימי תור הזהב של יהודי פראג. בתקופתו חי גם המהר"ל (רבי יהודה ליוא בן בצלאל). המהר"ל, שהיה מקובל גדול, הקדים את החסידות בפופולריזציה שעשה לקבלה. יש הטוענים כי אלכימיה היתה העניין המשותף, שחיבר בין הקיסר למהר"ל. גם אם אלכימיה לא היתה דווקא נושא שיחתם, כשנפגשו השניים ב-1592, וודאי שוחחו על נושאי חוכמת הנסתר והקבלה, שהעסיקו את שניהם.
מיליוני התיירים הלא יהודים, שפוקדים מדי שנה את קברו של המהר"ל, לא מכירים אותו בשל גדלותו בתורה, אלא בגלל האגדה המייחסת לו את יצירת הגולם. מהבוץ שליד המולדובה, מספרת האגדה, כייר המהר"ל, עם שלושה מתלמידיו, צורת אדם. כששם המהר"ל בפיו של הגולם פיסת נייר, ובה רשום השם המפורש, הפך זה ליצור חי, שמילא אחר כל פקודותיו והגן על יהודי פראג. כמו כל ברואי אלוהים, היה הגולם זוכה למנוחה בשבתות. בכל ערב שבת היה הרב מסלק את פיסת הנייר, והגולם היה רובץ ללא תנועה עד מוצאי שבת.
בערב שבת אחד שכח המהר"ל להוציא את הפתק מפי הגולם. בעודו מתפלל בבית הכנסת הישן-חדש, אלט-נוי (ALTNEU) שול, החל הגולם משתולל ברחבי הרובע היהודי והורס כל מה שניצב בדרכו. הבשורה על התפרעות הגולם הגיעה במהרה אל בית הכנסת, והרב יצא לרחוב והתייצב מולו. במאמץ אחרון הושיט את ידו אל פיו של הגולם, והוציא את פיסת הנייר מפיו. הגולם קרס והפך לגוש חומר חסר חיים.
לאחר שהחלטתי להישאר בפראג, באותו בוקר בכיכר העיר, מצאתי דירה ברובע היהודי, קרוב מאוד לבית הכנסת הישן-חדש. בערב שבת, באלט-נוי שול המרשים, היה מי שדאג לספר לי בסוד, לטובתי האישית כנראה, שהגולם שוכן שם עד היום. מולו, בבית שמשמש כמרכז הקהילה היהודית, מתנוסס שעון שבו מחליפות אותיות עבריות את הספרות. השעון, כך הסבירה לי בעלת הבית שלי, מכושף עדיין על-ידי הגולם, ולכן הולך הפוך. "שעון באותיות עבריות חייב ללכת הפוך", אמרתי לה, ובעלת הבית נחרדה פתאום מהמחשבה שגם אני כותבת הפוך, שגם אני יהודיה, ומי יודע איזו קרבה לגולם יש לי.

מורשת יהודית
היהודים מילאו תפקיד מרכזי בתולדותיה של פראג. יש עדויות היסטוריות על חיי היהודים בעיר מאז המאה ה-11, אך סיפורים רבים טוענים, כי היהודים נמצאו במקום עוד קודם לכן. האלט-נוי שול, שנבנה ב-1270, הוא לא רק בית הכנסת העתיק ביותר באירופה, אלא גם אחד הבניינים הגותיים העתיקים של פראג. יש אגדות רבות על בית הכנסת הזה, ביניהן אגדות על כך שהוא בלתי ניתן להריסה.
במרחק קטן מבית הכנסת נמצא בית הקברות היהודי העתיק של פראג. קשה להגזים ברושם שמעורר בית הקברות הזה wשהפך כבר לאחד מסימני ההיכר של העיר. הכניסה אליו היא כמו כניסה למציאות של סרט אקספרסיוניסטי גרמני משנות ה-20: על שטח קטן מאוד, בעשר שכבות (רובן קבורות מתחת לאדמה), עומדות 12,000 מצבות אבן מכל הסוגים. חלק מהמצבות בנויות במבנה של אוהל מפואר (כמו זה של המהר"ל), וזוכות להתעכבות ארוכה של המבקרים במקום, אחרות ניצבות בזוויות בלתי אפשריות, חלק אחר מעוטר בעיטורי כוהנים ולוויים, וכולן מכוסות בכתב עברי, שנראה כאילו נחקק באבן רק אתמול.
במורד הרחוב היתה מסעדה שנקראה על שם הגולם (U GOLEMA), עם ציורי מפלצות חביבים על הקירות. חוץ ממסעדת הגולם, לא היו באותם הימים שום שרידים לרוחו של הגולם בפראג או לרוחה של הקהילה היהודית. אחרי מלחמת העולם השנייה נותרה בפראג רק קהילה יהודית קטנה (הנאצים אפילו הקימו מוזיאון, שבו ריכזו יצירות אמנות וקדושה של העם שנכחד, מוזיאון שקיים עד היום בבניין הסמוך לבית הקברות העתיק של הרובע היהודי).
הקהילה הידלדלה עוד יותר בזמן השלטון הקומוניסטי, שבמהלכו יכולה היתה הודאה ביהדותך לגרום לבעיות. הורים יהודים רבים בחרו לשמור את יהדותם בסוד מפני ילדיהם. כך גלתה מאוזי, עיתונאית בגילי איתה התיידדתי כמה ימים לאחר שהגעתי לפראג, רק זמן קצר לאחר "מהפכת הקטיפה" של נובמבר 1989, כי היא בעצם יהודיה. במהלך החודשים בהם התגוררתי בפראג נתקלתי בצעירים רבים שהתברר להם פתאום כי הם יהודים, והם לא ידעו מה בדיוק לעשות עם המידע החדש. מרכז הקהילה רק התחיל לפעול, ספרים על יהדות לא היו, ודור ההורים לא יכול היה לספק תשובות לשאלות רבות. אחרי כמעט אלף שנים של חיים יהודיים תוססים בפראג, מצאו את עצמם היהודים ה"מחודשים" במצב מוזר.
כיום, כמעט שש שנים אחרי המהפכה, השתנה המצב מהקצה אל הקצה: במידה רבה היהדות היום אופנתית בפראג. כך גם הגולם, שהפך למוצר פופולרי המככב על טי שירטס ובשמות בתי הקפה – דמות המייצגת בסוריאליזם שלה את פראג היהודית, המסתורית והרוחנית. הרובע היהודי, בית הקברות המסתורי שלו, בית הכנסת העתיק, המהר"ל וסיפורי הגולם, הפכו עבור 50 מיליון התיירים, שפקדו את פראג בשנה שעברה, למוקד הביקור. פראג היתה לעיר שמטפחת ומוכרת כיום את שרידי אווירת המסתורין היהודית, שעוד נותרו בה.

חזרת הבן האובד
תהליך דומה להתעוררות הגולם מתרדמתו, עבר בשנים האחרונות על עוד בן אובד של פראג: פרנץ קפקא. כשהגעתי לפראג, היה גילוי קסמה המסתורי של העיר כרוך עבורי באופן הדוק, כמו עבור כל זר אחר שהגיע לפראג, בקפקא. הסמטאות נראו לי קפקאיות, הסיטואציות המוזרות, שנוצרו במעבר החד בין המציאות הקומוניסטית לדמוקרטית, נראו כלקוחות ממוחו הקודח של קפקא. הגילויים, שהיו צצים מדי יום על ארבעים שנות "אבסורדיסטן", כמו שהחלו מכנים אז את שנות הקומוניזם – הארמון בראש הגבעה, שסימל עבור אנשי פראג עד אותם ימים את תמצית הרוע; הבירוקרטיה, שנותרה עדיין קומוניסטית במהותה; הגבול הדק בין סיוט לבין אופוריה; הגישה האסורה לקברו של קפקא – הכל נראה כאילו נחזה ונכתב מראש, על פרטי פרטיו בידי קפקא עצמו.
כשהתחלתי להתעמק בפראג של קפקא לצורך מאמר שכתבתי, גיליתי לתדהמתי כי עולם האסוציאציות הזה משותף אולי לזרים ולאנשי פראג המבוגרים, אבל לא לבני הדור שהתחנך בימי הקומוניזם. הספרים, המתארים את המציאות הקפקאית, שהקדימו במעט את התממשותה, היו אסורים במשך עשרות שנות הקומוניזם בעירו של קפקא עצמו. סיפוריו של דוקטור מילוש פויאר (עורך הוצאת כתבי המחתרת בזמן הקומוניזם, שהוציא לאור את ספריו של קפקא) על המאמצים לשכפול עותקים בודדים של יצירות אלה באמצעים ביתיים, ועל העונשים, שהוטלו על מי שנתפס במלאכה, נשמעו קפקאיים במיוחד. זמן קצר אחרי שנפגשנו, התבשר פויאר על מינויו כשגריר השלטון הצ'כוסלובקי החדש בישראל, וסיפוריו נראו שייכים למציאות אחרת אפילו יותר.
פראג בימיו של קפקא היתה עיר של שילובים קונטרסטיים בין תרבות צ'כית, גרמנית ויהודית, שילובים שיצרו תרבות וספרות יחודיות. הנסיונות להגדיר את הספרות של קפקא, רילקה, ורפל או האשק, חוזרים תמיד לתיאור סוג של מסתורין. פרנץ ורפל אמר על העיר "לפראג אין כל מציאותיות". פול קורנפלד קרא לה "בית משוגעים מטפיסי".
בביקורים חוזרים בכיכר העיר הישנה של פראג, התחלתי אט אט לראות פנים חדשות של פרדוקס המציאות הקפקאית: מעבר ליופי הלא מציאותי, באותן סמטאות ממש, מצוי גם עולמו המסויט של קפקא. קפקא עצמו עמד פעם, הסתכל בכיכר העיר הישנה ואמר לידידו פרידריך תיברגר, עימו למד עברית: "כאן היה בית הספר התיכון שלי; האוניברסיטה – שם; המשרד שלי – מעט שמאלה". הוא צייר מעגל באצבעו, ואמר: "העיגול הצר הזה מכיל את כל עולמי".
פראג היא הרבה מעבר לקוריוז ביוגרפי ביצירתו של קפקא, המנוצל כיום בידי יזמים תיירותיים כדי לפרסם את העיר. במהלך חייו בפראג, היה יחסו אליה נעוץ בסבך רגשי עמוק, שניתן אולי להבינו רק לאחר ששוהים בעיר זמן מה. היה זה יחס דו-משמעי: הוא אהב את פראג ושנא אותה, ראה אותה כבית וככלא, כסמל לרצון להינתק ולהשתחרר ממה שמושך אותך אליו בעוצמה החזקה ביותר. "פראג", כתב פעם קפקא לידידו אוסקר פולאק, "לא נותנת מנוח. לאף אחד מאיתנו. האמא הקטנה הזו תופסת בציפורניה. היינו צריכים לשרוף אותה משני קצוותיה, מווישהראד (VYSEHRAD) ומהראדצ'אני (HRADCANY), ואז אולי אפשר יהיה להימלט".
אחרי כמעט חמישים שנות העדרות מפראג, מצוי היום קפקא בכל פינה של העיר. בתי קפה נושאים את שמו, וגלויות, טי שירטס ומזכרות, הנושאים את דיוקנו, נמכרים בכל מקום. את ספריו ניתן היום להשיג, בכמה שפות, בכל רחבי העיר. כל תייר, שמגיע לפראג, עובר דרך הבתים השונים בהם התגורר במהלך חייו: מארמון קינסקי, שבחלקו העליון למד ובחלקו התחתון נמצאה חנותו של אביו, דרך בית משרדי הביטוח בהם עבד ועד לקברו, המצוי בבית הקברות היהודי החדש. אגודת פרנץ קפקא, שקמה ב-1990, מנסה לא רק לשמר את רוחו של קפקא בפראג, אלא גם את אותה רוח שבגללה הפכה פראג למרכז אינטלקטואלי חשוב כל כך בימיו.

החיאת הלב החולה
ביסוד הניסיון לחדש את האווירה התרבותית שייחדה את פראג, עומד געגוע ל"צנטרל אירופאיות" של פעם. הסוריאליסט הצרפתי, אנדרה ברטון, קרא לפראג "הבירה הסודית של אירופה". גיאוגרפית, היתה פראג תמיד ליבה של אירופה. היום מדברים צ'כים על הלב הזה, כעל מי שסבל מהתקף לב במשך ארבעים שנה. הניסיון להמשיך מאותה נקודה בה הופרעה מסורתה התרבותית, אולי נראה לא מציאותי, אבל פראג הרי חזקה בדיוק בזה. החיאת הלב החלה, אחרי הכל, במהפכת הקטיפה, שבראשה עמדו מחזאים, סופרים, שחקנים ואמנים.
האבסורד המר שלפני המהפכה, התחלף במהירות הבזק באבסורד אופטימי, כשחבורת ה"פורום האזרחי" ובראשה וואצלב האבל, קיבלה לידיה את השלטון. ארמון פראג, שמזכיר את "הטירה" של קפקא, שינה את אופיו במהירות. האבל הזמין את ידידו, במאי הקולנוע הצ'כי מילוש פורמן, שעזב את פראג לאחר ה"אביב של 68'", לדאוג לעיצוב מחודש של מדי השומרים בארמון הנשיאות. כשעבר האבל לגור במסדרונות, האינסוף של אותו ארמון, סמל הרוע במשך כל כך הרבה שנים, קיבל מידידיו,. שרצו להקל עליו את התנועה במסדרונות קורקינט. תוך כדי הליכה בשטח הארמון העתיק והרציני הזה, חשבתי לא פעם איזו מין גרסה חדשה היה קפקא יכול לכתוב ל"הטירה", עם נשיא על קורקינט.
עם תחיית אווירת התרבות של מרכז אירופה והופעת בתי הקפה, בהם התרכזו אמנים ואנשי רוח, שהפכו בבת אחת גם לאנשי שלטון, הגיעו לפראג יותר ויותר אמריקאים צעירים. הם הגיעו בהמוניהם, מייד לאחר מהפיכת הקטיפה, כדי לעזור לצ'כים: ללמד אנגלית, לתת עצות של כלכלת שוק וגם לפתוח עסקים ולגרוף רווחים.
עבור צעירים אמריקאים הפכה פראג של שנות ה-90, תוך זמן קצר, למה שפריס היתה לדור הסבים שלהם בשנות ה-20. האווירה האירופית, בתי הקפה, ערבי השירה, כל אלה הפכו למה שמכונה כיום "הגדה השמאלית של שנות ה-90'". האמריקאים עזרו בהוצאת עיתונים באנגלית, חיו עם הרבה סגנון ובזול בבנייני הבארוק המוזנחים מעט, והרגישו מאוד בוהמיינים, כמו שיכלו להרגיש רק בפראג, בירת בוהמיה, שפתחה את שעריה בפניהם.

שאלה של מחיר
היום, לצד בתי קפה, שהיו או הינם גם מוסדות תרבותיים, כמו "קפה סלאביה" שבו נהג האבל לשבת, או "קפה ארקו" שבו נהג קפקא לשבת, יש יותר ויותר "מק'דונלד'ס" ו"קנטקי פרייד צ'יקן". אחרי חמש שנים של היפתחות מואצת, במיוחד למערב, הגיעה כיום פראג לנקודה שבה עולים גם ספקות לגבי המחיר: מה יגרום הפיתוח לאופיה המיוחד ויופיה הנדיר של העיר?
בין 18 פרויקטים ענקיים של בנייה, הנמצאים בשלבים שונים של הקמה במרכזה ההיסטורי של פראג, נמצא אחד שממקד אליו את עיקר תשומת הלב והמחלוקת. הפרויקט הייחודי מכונה על-ידי תושבי פראג "ג'ינג'ר ופרד". אלה שני בנייני משרדים, האמורים לקום על גדות המולדובה: מגדל אחד עומד ישר והשני – נשען עליו, במעין תנוחת ריקוד.
המתנגדים לפרויקט רואים בבניין האולטרה-מודרני, היומרני הזה, פגיעה בסגנון הארכיטקטוני המיוחד של ליבה ההיסטורי של פראג. אבל אקסטרווגנטיות אפיינה את פראג מאז ומתמיד: גם לפני כ-300 שנים, כשנבנתה כנסיית סנט ניקולאס, היא ספגה מטר של ביקורת. כיום נחשבת הכנסייה לאחד מאתריה החשובים של העיר.
למרות כל המחלוקות ושינויי הסגנון מצליחה פראג, כבר אלף שנה להדהים את מבקריה בארכיטקטורה שלה. לפי מורשת העבר שלה, לא נראה שיש סיבה לחשש בתחום זה גם בעתיד. מדובר כנראה בנוסחה של יופי, שפראג מצליחה, למרות הכל, לשמור לעצמה בסוד: איזון אלכימי עדין וסמוי, שהופך אותה לעיר של זהב.