פיות רעות: פולקלור אירי

איור של שדון יורד בארובה. בפולקלור, הפיות, אותן ישויות על טבעיות בעלות כוחות מופלאים, חולשות על גורלות בני האדם איור: Brian Froud

במחזה עוין: ארץ ישימון של סלעים עירומים, קרועים בחריצים עמוקים ומחוררים במיני תצורות בלתי מובנות, ככתב של שפה עתיקה.

זהו הבארן (Burren), תופעה מיוחדת במינה בחלק לח ומוריק זה של העולם, מדבר דמוי פני הירח של סלע קירח, ספוגי. הגיאולוגים מספרים כי הבארן מלא בפרוזדורים ובלשכות של סלע, בנחלים ובחללים תת קרקעיים, שמעולם לא דרכה בהם רגל אדם ולעולם לא תדרוך. נופי הבארן, על מבוכיו, צמחייתו המשונה וענני הגשם התמידיים שלו, הם מולדתן של הפיות ומקומן הטבעי, כך לפחות מאמינים רבים מתושבי מערב אירלנד.

על אחת הגבעות, מצפון לעיירה ליסדונווָרנה
(Lisdoonvarna), פרוש מעגל של סלעים קדמונים. שון ספילסי, היסטוריון של המחוזות קלייר ולימריק (Limerick), מצביע על גומחה קטנה הפעורה בצידו של אחד הסלעים. "לשם אסור להתקרב", הוא מתרה, "זו כניסה למקום שבו חיות הפיות. הכניסה אסורה לחלוטין לאנשים שחיים כאן. יש אינספור סיפורים לגבי אסונות שעוררו הפיות על מי שהעז להטריד את שלוותן. אני לא הייתי מתקרב".

מעגל האבנים המסתורי, כמו אתרים פליאוליתיים רבים ברחבי הבארן וביתר אירלנד, הוקם לפני בואם של השבטים הקלטיים לאי. "כאשר באו הקלטים", מספר שון את הגרסה העממית, "הם פגשו במקימי המעגלים. 'טואטה דה דאנאן' היה שמם, ילדיה של האלה דאנה. בין שני העמים ניטשה מלחמה, שבסופה הגיעו לפשרה: הקלטים יקבלו את כל מה שעל פני הארץ, והטואטה – את מה שמתחתיה. שם הם חיים עד היום. הטואטה דה דאנאן הם עם של אנשים קטנים. קרקע הבארן אמורה להיות מלאה באותם אנשים קטנים כשם שפניה מלאים בשרידיהם, והמקומיים נוהגים בהם כבוד וזהירות רבה".

בחורות נעלמות וילדים חטופים
זר המגיע למחוזות המערב באירלנד מוזהר: אל תהיה מופתע, נאמר לו, אם דברים

בימי קדם יוחסו מקרי מוות לא מוסברים לחיציהם המורעלים של האלפים. המילה האנגלית העכשווית לשבץ, Stroke, באה במקור מהביטוי Elf Stroke, כלומר "התקף שיתוק שנגרם על ידי האלף" | איור: Brian Froud

מוזרים יקרו לך. מעטים התיירים ששבים ללא סיפור או שניים המעוררים תימהון. פגשתי מישהו שנשבע לי שהוא ראה שם פעם בחורה יפה ברחוב. הוא הסיר ממנה את מבטו רק לרגע, וכשהביט שוב – היא נעלמה. אחרים שמעו לחשושים בלילה בשדה פתוח וריק או פגשו בעלי חיים שהתנהגו בצורה לא אופיינית לחיות בר, ואף הובילו את ההלך למקומות מפתיעים, כמו באגדות העתיקות.

את כל שלל ההתרחשויות המוזרות תולים האירים ב"אנשים הקטנים", דמויות עתיקות יומין, שהאמונה בהן היתה מקובלת גם במזרח האי ובבריטניה, עד שאלה הפכו למקומות מתועשים ומאוכלסים מכדי לשאת מסתורין שכזה, והאמונות, או אולי הפיות עצמן, נמלטו מערבה.
וכך, בעוד שבמערב אירלנד פורחות הפיות וחיות באושר עד עצם היום הזה, ברחבי בריטניה הפכה דמותן לדלה, עד שכל שנותר ממנה הוא אותו יצור מפזז בעל כנפי שפירית, המקיים משאלות בעזרת שרביט.

המתעד הבולט ביותר של עולם הפיות האירי היה המשורר והמחזאי וויליאם באטלר ייטס, שנולד וחי בדבלין (Dublin) הבירה, אך משפחתו באה ממחוז סלייגו (Sligo) שבצפון מערב האי, שם הוא גם בילה את חופשות הקיץ של ילדותו.
מעל לבירת המחוז, הקרויה גם היא סלייגו, מתנשאת גבעה רמה, ועליה גל אבנים הנראה למרחוק. אתר פרהיסטורי זה, הקרוי נוקנארי (Knocknarea), ידוע בקרב האירים כקברה של המלכה הקלטית המיתולוגית מייב. אמונות רבות נקשרו בו

מלכת הפיות הרעות. הלילה הוא ממלכתה של המלכה, השולטת על האפלולית ועל החשכה. הכחול האופייני לה נחשב לצבע מיסטי, שמציין אצולה (דם כחול) ורגשות עמוקים ( מצב רוח עגמומי, ובאנגלית "בלוּ") | איור: Brian Froud

ובאגמים שמסביב לו. אלה ידועים כמקום מגוריהם של פיות ושל לפריקונים
(Leprechauns, ראו מסגרת בעמ' 105), אותם שדונים קטנים הלבושים בירוק או בלבוש עור וידועים בנטייתם לשכרות. בידי הלפריקונים, כך לפי האגדה, מופקד אוצרם של הוויקינגים, שננטש בעת שאלה עזבו את אירלנד לפני מאות שנים.

בשנות העשרה של המאה ה־20 הגיע ייטס לסלייגו, כדי לחקור את נושא הפיות כפי שהוא בא לידי ביטוי בסיפורי העם של תושבי המקום ובחייהם. הוא הצטרף לקבוצת "השחר המוזהב", שתרה אחר פתרונות מיסטיים לאובדן דרכו של האדם המודרני, ופעל בתנועה הלאומית האירית. ייטס, שהתנגד לנסיונות להפוך את הכנסייה הקתולית למרכז חייו של "האירי החדש", ביקש להוכיח במחקרו את חיוניותן של הדתות הקלטיות העתיקות באי. האמונה בפיות היתה עבורו שריד מבורך של פולחן הטבע הפגאני.

חיפוש זה הביא אותו אל פתחו של עולם מצמרר, חלקו מציאות וחלקו הזיה, שאותו תיאר בספרו "דמדומים קלטיים". ייטס, אגב, סירב להסתייג מהאמונה בפיות. הוא כותב בדיפלומטיות כי הוא נוטה להאמין, משום שניתן לו להאמין.
יותר מכל שקד ייטס על תיאור האמונה על אודות גניבת הילדים על ידי הפיות. על פי אמונה זו, בכל לילה חולף להק של פיות ברחבי אירלנד. הן נוקשות בחלון, הילד מצמיד אליו את אפו ורואה חיזיון קסום: הפיות, בדמות נערות מתוקות, מפליאות שם בזמרה על עולם שאין בו דאגה. כל רצונו הוא לצאת מהמיטה ולהצטרף אליהן בצאתן אל היערות שעליהם הן מזמרות.

זרועות לבנות וארוכות נשלחות מבעד לחלון לאסוף את הפעוט, ובמקומו מושמת בין

הבנשי, מלכת הפיות האירית ופיית המוות. ידועה בשל יללותיה הפולחות את החשכה ומבשרות על מותו של אדם. בסקוטלנד היא כובסת את בגדי הקבורה של העומדים למות | איור: Brian Froud

הכסיות דמות זהה, אך חסרת אנושיות של ממש. הילד נלקח אל עולמן של הפיות ולעולם לא ישוב עוד לחיק בני האדם. חוקרים שונים סבורים כי אמונה זו צמחה מתוך הקושי של הורים להתמודד עם ילדים שנולדו עם מומים. ייטס אף תיאר אמהות שהתנכרו לילדיהן, מתוך אמונה כי אין זה ילדן האמיתי. מצד שני הוא תיאר את הקסם המופלא הטמון באפשרות שכזאת, לברוח אל הפרא מתוך חברה דתית וסגורה, מתוך ארץ ענייה ואומללה, מתחת לשמים קודרים תמיד, להיעלם, להשתגע.

יללתה של הבנשי
על חידת קיומם או אי קיומם של יצורים אלה יורד ערב אירי צונן. מאמינים בפיות וכופרים כאחד עושים את דרכם אל הפאב, ללגימת בירה והאזנה למנגינות ולשירים המוכרים. על ספסלי העץ, באווירה החמימה, ייעלם כל זכר לחרדות העתיקות ולתעלומה שבהן, שעה שבחוץ, ברחוב הריק, אולי תישמע יללתה של הבנשי
(Banshee), הדמות הנשית ורבת ההתגלמויות, המודיעה באנקות על דבר מותו של אדם.

צליל יבבתה שונה ממחוז למחוז, אך אין לטעות בה. היא משמשת קול לפיות, מחברת בין קיומן ובין אוזנם אחוזת הצמרמורת של בני האדם, לבל ישכחו, לבל יאבדו את האמונה וכתוצאה מכך ינתקו כל קשר עם פן זה של העולם, או עם פן זה של האדם. אולי הלילה ישמעו אותה רבים, שעה שתטפס במעלה גבעת נוקנארי או תחלוף על פני ערבת הבארן, בטרם תיבלע שוב באדמתה המסתורית של אירלנד.