ינגונה (נכתב YAQONA אך מבוטא YANGONA), הוא שמו הפיג'יאני של "משקה הים הדרומי", המקובל במרבית איי האוקיינוס השקט, ובעיקר באזורים נרחבים של מלנזיה ופולינזיה. ברחבי האיזור הוא ידוע יותר בשמו קאווה (KAVA), אך הוא נושא שמות מקומיים שונים בכל אחת מקבוצות האיים. בקבוצת איי פיג'י הגיעו המשקה, והצמח שממנו הוא מיוצר, לדרגת חשיבות חברתית, תרבותית וכלכלית יותר מבכל קבוצה אחרת. להשפעת שתיית הינגונה על החברה הפיג'יאנית יש היבטים שונים. המשקה ומאפייני שתייתו הם מוקד חיי החברה באיים. תרבות הינגונה מתבססת מטבעה על פעילות משותפת של חבורת גברים המתכנסת לצורך האירוע. הפעילות סביב המשקה מוכרת כבעלת חשיבות עליונה בשבירת מחסומים חברתיים, וכמנגנון המאפשר התגברות ומציאת פתרון למאבקים בין אנשים ובין קבוצות חברתיות בקהילה הפיג'יאנית. שתייה חברתית המשקה מיוצר מזנים ספציפיים של משפחת הפלפל. כדי להכינו כותשים את שורשי צמח הינגונה לחומר אבקתי, וזה נמהל במים. דרגת הריכוז של המשקה נקבעת על ידי היחס בין כמות המים לכמות החומר ששימש להכנתו. השפעתו הנרקוטית משתנה בהתאם לריכוזו, ובכמויות מוגבלות הוא נעדר השפעה פיזית. בריכוז גבוה, ובכמויות גדולות, עשוי השותה להגיע לרמת שכרות נמוכה. בהשפעתו הוא דומה יותר לבירה עדינה מאשר לוויסקי. קשה לתאר את טעמו הייחודי והמוזר, אך השותה אותו לראשונה עלול לחוש בחילה. שתייה עקבית ומתמדת משך תקופה ארוכה עלולה לגרום להשפעות לא נעימות לעיניים ולעור (גלגל העין מצהיב ועור הידיים מתייבש). תופעות אלה תיעלמנה לאחר כמה שבועות של הינזרות משתייה.
כל כללי הטקס עם סיום ההכנה מכריז הבוחש ש"המשקה מוכן ומזומן", ומוחא חמש מחיאות כף. מיד לאחר מכן מוזג המגיש, היושב מול הבוחש, את הינגונה. סדר ההגשה נקבע על פי סדר חשיבות הנוכחים, כאשר המנהיג המכובד ביותר זוכה למשקה הראשון. בדרך כלל, מוגש המשקה לשותה בספל העשוי מחצי קליפתו היבשה של אגוז קוקוס. מקובל שכל המסובים משתמשים באותו ספל קוקוס לשתייה. לאורח זר מציעים ספל נפרד. ההגשה נמשכת על פי סדר החשיבות של הנוכחים. אורחים, וביחוד זרים, יהיו בין הראשונים לקבל את המשקה. השותה מוחא מחיאת כף אחת לפני שקיבל את המשקה, ומחיאת כף כאשר סיים לגמוע אותו. הגמיעה היא אחידה וללא הפסקה. אם נושאת השתייה אופי של אירוע טקסי או רשמי, יתלוו אל סיומה ביטויים המציינים שהשתייה התרחשה והספל ריק. תוך כדי השתייה, יושב המגיש כשרגליו מקופלות תחתיו (ישיבה מזרחית) ומוחא שלוש מחיאות כף. כל אחד מן הנוכחים לוגם בין מחצית הספל לספל מלא, ולאחר שכל המסובים סיימו סיבוב שתייה, תיערך הפסקה שנמשכת כרבע שעה. ההפסקה מוקדשת לשיחות חולין, לעישון, ללעיסת טבק ולסיפור סיפורים. כך נמשכת שרשרת סיבובי שתייה והפסקות לסירוגין עד שמתרוקן הטנואה. ערב שתייה מורכב בדרך כלל מסבבי הכנה אחדים, ולאחר שהסתיים האחרון שבהם תתפזר החבורה. לפני הסיום מכריזים על סיום השתייה, והבוחש, המגיש ומשתתף נוסף מוחאים כף.
באירוע רשמי, הכרוך בביקורו של קצין המחוז או מנהיג כלשהו בכפר, מלווים שלבי ההכנה בהכרזות ברורות על סיומו של כל שלב, ובאמירת מספר חרוזי שירה בשעת ההגשה. המגיש לבוש בבגד מסורתי, מחצית גופו העליונה חשופה ומרוחה בשמן קוקוס, ושרשרות עלים עוטפות את צווארו, את פרקי ידיו ואת קרסוליו. ההגשה מלווה בתנועות ריקוד קצרות ועדינות של המגיש, ומחיאות כף של כל הנוכחים מלוות את גמיעת המשקה. אורח המגיע לכפר, בייחוד אם הוא מתכוון לשהות בו, אמור להגיש כמנחה את שורשי צמח הינגונה למנהיג הכפר. מנהג זה נקרא סבוסבו (SEVUSEVU). בזמן הגשת המנחה מוצג האורח בפני המנהיג על ידי אחד מתושבי הכפר, וניתנת לו הזדמנות להסביר את מטרת ביקורו. אם, למשל, הגיע למקום כדי לערוך מחקר, עליו לקבל את הסכמת המנהיג, ובמקרים מסוימים אף את הסכמת מנהיג מכובד יותר בהיררכיה המסורתית, שמושבו עשוי להיות בכפר סמוך אחר. מידת ההקפדה על המסורת משתנה מאיזור לאיזור, ומכתיבה את מערכת הקשרים שבין הכפרים ואת השלבים שיש לעבור כדי להגיע אל כפר היעד. שורש הינגונה כמטבע עובר לסוחר צמח הינגונה משתלב אף הוא במחזור השדות, ובשנה הראשונה גדל יחד עם גידול שורש מסורתי, מקובל מאוד באיי האוקיינוס השקט, הנקרא בפיג'י דאלו (DALO), ומוכר יותר בשם טארו (TARO). עליו של צמח זה מצילים על הינגונה בשנת הגידול הראשונה. בשנות הגידול הבאות גדל הינגונה באופן עצמאי. זהו שיח לא גבוה, שמערכת שורשיו ענפה, והוא מתאים לאקלים לח ולקרקע מפותחת ומנוקזת היטב. אקלים וקרקע מסוג זה אפשר למצוא בפיג'י על מדרונות ההרים באזורים המזרחיים של האיים הגדולים, ובאיים ההרריים ממקור וולקני כמו טבאוני (TAVEUNI), קורו (KORO) וקנדבו (KANDAVU). הצמח מגיע לפרקו בין שלוש לשבע שנים לאחר שתילתו, בהתאם לתנאי הקרקע ולאקלים ששררו בעת גידולו. באי קנדבו, לדוגמה, כיוון שהגידול הוא מרכיב חשוב בהכנסה הכספית של משק הבית, עוקרים הכפריים רק אותה כמות של שיחי ינגונה הדרושה להם כדי לממן את מחייתם, ומשאירים בקרקע את כל שאר השיחים. זוהי שיטת חסכון מקומית, שכן בכל שנה נוספת שהצמח נותר בקרקע מתארכים שורשיו ומתעבים. שורשי הינגונה משמשים באי קנדבו כמטבע עובר לסוחר. עבור מוצרים הנרכשים בחנות הכפר משלמים הכפריים במקרים רבים בשורשי ינגונה, ששוויים הכספי נקבע על פי משקלם. אשראי שניתן על ידי בעל החנות לתושבי הכפר מוחזר בשווה ערך של שורשי ינגונה נקיים ויבשים. כשבעל החנות יוצא לעיר הבירה סובה (SUVA) כדי לרכוש מוצרים עבור חנותו, הוא נושא עמו כמות גדולה של שורשי ינגונה ארוזה בחבילות מגוללות. בעיר הוא מוכר את סחורתו על פי הסכם מוקדם, או לאלה המציעים לו את המחיר הגבוה ביותר. דגם זה של קשרים מסחריים מאפיין את מרבית כפריי קנדבו.
סוכר ותיירים סובה, בירת פיג'י, נמצאת צפונית-מזרחית לסידני באוסטרליה, במרחק של 3,215 קילומטרים (כארבע שעות טיסה). שטחם היבשתי של 300 האיים, שרק כ-100 מביניהם מיושבים, כ-18,000 קילומטרים רבועים, בעוד ששטח המדינה, כולל שטח המים הטריטוריאליים, מגיע ל-194 אלף קילומטרים רבועים. רוב איי פיג'י הם ממקור וולקני, מלבד חלק מאיי קבוצת לאו (LAU) המזרחית, שהם תוצאה של התרוממות של סלע משקע ממקור אלמוגי מקרקע הים. הרקע הוולקני והאקלים הטרופי הלח ומרובה המשקעים תרמו ליצירת נוף הררי, שבאיים הגדולים חורצים אותו נהרות אחדים, ובאיים הקטנים יותר נחלים. בין הרכסים ישנם גם שטחי מישור מוגבלים. כמות המשקעים הגבוהה (2,500-1,500 מילימטר לשנה), משפיעה של מגוון הצמחייה הרחב. אוכלוסיית פיג'י מונה כ-890 אלף נפש (נכון לשנת 2012); כ-49 אחוזים הם הודים, 46 אחוזים הם פיג'יאנים מלנזים, והשאר הם סינים, אירופים וילידי קבוצות איים אחרים באוקיינוס השקט. האי הגדול ביותר הוא ויטי לבו (VITI LEVU), ומתגוררים בו כשלושה רבעים מהאוכלוסייה. בבירה סובה חיים כ-140 אלף נפש. האיים יושבו כנראה לראשונה לפני כ-3,500 שנה בעקבות גלי הגירה, שמקורם עשרות אלפי שנים קודם לכן באסיה, ודרך הגשר היבשתי של אינדונזיה המשיכו בכיוון מזרח אל גינאה החדשה ואיי שלמה. לאחר אלפי שנים חצו המתיישבים את מימי האוקיינוס, ונחתו בחופי פיג'י. בשנת 1643 הגיע לאיי פיג'י הספן ההולנדי אבל טסמן, שהיה האירופי הראשון שנחת בחופים הלא נודעים הללו. בשנת 1774 גילה החוקר האנגלי ג'יימס קוק איים נוספים בקבוצה. מאה שנה לאחר מכן הפכה פיג'י, על פי המלצתו של ראש הממשלה האנגלי דאז, בנימין ד'יזראלי, למושבה בריטית. השלטון הקולוניאלי הבריטי קבע שהסוכר ישמש כגידול מסחרי עיקרי, וכיוון שהילידים נמצאו בלתי מתאימים לעבודה הקשה בשדות הסוכר, הוחלט לייבא כוח עבודה מהודו. בגמר חוזה העבודה הקשוח, ניתנה לעובדים ההודיים אפשרות בחירה בין שיבה להודו לבין השתקעות בפיג'י. אלה שהעדיפו להישאר הם אבותיה של הקהילה ההודית הגדולה באיים. בשנת 1970 קיבלה פיג'י את עצמאותה, והפכה למדינה בעלת משטר פרלמנטרי במסגרת חבר העמים הבריטי. כלכלת האיים מתבססת בעיקר על המגזר החקלאי ועל תיירות. קנה הסוכר משמש עדיין כגידול המסחרי העיקרי. בכפרי הילידים הגידולים העיקריים הם גידולי שורש מסורתיים, בהם שורש הינגונה, שתופס מקום חשוב בעיקר באיים הקטנים ממוצא וולקני כמו טבאוני, קנדבו וקורו. |
המבקר בכפרים שבאיי פיג'י שומע מדי יום, בשעות בין הערביים, קול כתישה חדגוני העולה מן הבתים. זהו צליל כתישתם של שורשי צמח הינגונה. בשעה זו יוצאים הגברים מבקתותיהם ומתכנסים בחבורות למפגש, שעיקרו לגימת המשקה המסורתי, המכונה גם קאווה פורסם 6.12.12 |
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 699
[name] => אוקייניה - אוסטרליה והפסיפיק
[slug] => australia
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 699
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 333
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 712
[name] => פיג'י
[slug] => fiji
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 712
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 699
[count] => 11
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )