ערי מתים, מערות קבורה, קטקומבות, כנסיית גולגולות… אלה הן חלק מאותן אטרקציות ברחבי העולם שאנחנו, או לפחות חלקנו, אוהבים לבקר בהן. יש משהו במפגש הישיר הזה עם מה שאפשר לכנות "התוצר הסופי" של הגוף שלנו, שמעורר בנו רתיעה ופחד עמום מהסוף הבלתי נמנע, אבל גם, אולי, קצת הקלה, שהרי אלה הן עובדות החיים וגם אנחנו, בסופו של דבר, עדיין כאן. זו פחות או יותר התחושה שהייתה לי בעקבות בקור שערכתי לא מכבר במערת הקבורה פונטנלה (Fontanelle) בנאפולי שבדרום איטליה. הסיפור מאחורי פונטנלה, כך נדמה, חריג ויוצא דופן, לפחות בגלל ההתרחשויות המוזרות שהיו נהוגות במקום עד מחצית המאה העשרים. היסטוריה של אסונות
במאה הזאת תסבול נאפולי לא רק מהתקוממויות שדוכאו באכזריות, אלא גם מתקופות של רעב קשה, כמה רעידות אדמה, ולפחות חמש התפרצויות קשות של הווזוב, הר הגעש המפורסם שמצוי בסמוך לה. הראשונה בהם בשנת 1631 היתה קטלנית במיוחד וזרם הלבה שנפלט מההר קבר כפרים רבים והרג כ-3000 בני אדם. עד לסוף המאה יהיו עוד ארבע התפרצויות וולקניות שיגרמו גם הן למספר גדול של אבידות. אולם את המכה הקטלנית מכולן הביאו המגיפות. המגיפה הגדולה באוגוסט אותה השנה גבתה המגיפה את חייהם של כ-150,000 בני אדם, כמחציתה של אוכלוסיית העיר. כאשר בכל משפחה יש מת או שניים, ולעיתים גם יותר, נקל להבין את אווירת החרדה והבהלה ששררה אז בעיר. המוני המתים הובאו למקומות הקבורה, ונקברו, על פי רוב, בחופזה, בצורה אנונימית וללא כל טקסי אשכבה. באשר למקום הקבורה, הפתרון שמצאו הספרדים, אדוני העיר, היו החללים הגדולים של מערת פונטנלה המצויה בפרברים המערביים של נאפולי' cאזור Rione Sanità, בשיפוליה של גבעה גדולה המכונה Capodimonte. המערות הללו המשתרעות על פי הערכות על שטח כולל של כ-30,000 מ"ר הינן שילוב של מכרות טוף שנכרו במהלך בנייתה של נאפולי ופרבריה לאורך השנים, יחד עם חללים ומערות טבעיות וניקבות שנוצרו עוד בתקופת היוונים והרומאים. עם פרוץ המגיפה, החליטו, כאמור, שלטונות העיר לנצל את מערת פונטנלה לקבורה המונית, ומרבית השרידים המצויים בה כיום – כ-40,000 פריטים משוייכים למגיפה של 1656. אלא שאלה רק הערכות וישנם אלה המדברים על כך שבשכבה עמוקה יותר במערה טמונים שרידי עצמות וגולגולות של מאות אלפי מתים. אפשר להבין את ההערכות הללו מאחר ומערת פונטנלה תמשיך לשמש כעיר מתים עוד כמאתיים שנה אחר, תקופה במהלכה ימשיכו להתרגש על העיר מגיפות ופורענויות שונות.
שיטפון ברחובות השלטונות ניסו לעצור את המגיפה בכל מיני אמצאים שונים ומשונים, לרבות הגבלת התנועה לעיר, אלא שהאמצעים הללו, כמו גם מצבו של הידע הרפואי במאה ה-17, לא הותיר להם כל סיכוי. ברחבי אירופה כולה נהגו הערים מוכות המגיפה לשכור שירותיהם של מרפאים שכונו: רופאי המגיפה. אלה התמחו כביכול ברפואת חולי הדבר ומגיפות אחרות. מיותר לציין שהשירותים הללו לא ממש הועילו וגם נסתיימו לא פעם בהדבקת המרפא עצמו. אגב חלק מהמרפאים חבשו מסיכות דמויי ראש ציפור. המסיכות הללו הכילו שורה של תמציות וחומרים ארומטים שהיו אמורים להגן על חובש המסיכה מפני נשימת האויר המזוהם שהיה לדעתם הגורם למגיפה.
תרבות מורבידית העניינים התגלגלו במהירות עד שהפכו לסוג של אובססיה ופולחן. אנשים החלו להגיע למערות על מנת לבקר את הגוגולות ולטפל בהן תוך שהם נושאים תפילות לזכרם. הטיפול כלל לא פעם רחצה וניקוי וגם הבאת פרחים, תמונות ותשורות שונות. היו גם אלה שאימצו את המתים האנונימים תוך שהם נותנים להם שמות משלהם, ואף מתייעצים עימם בחלומות. ההתיעצות הזאת כללה מידי פעם גם פניות מרגשות והגשת בקשות, לעיתים בפתקי נייר שהיו נתחבים לארובות העיניים בגוגולת המת.
גולגלות של תקווה אלא שעם סיום המלחמה, ב1945, הפולחן התחדש ביתר שאת. המערות הפכו, בין היתר, למקום משכנן של אגודות שונות שעסקו בעיסוקים שונים ומשונים כגון מגיה שחורה. היחסים עם המתים, כך נדמה, הלכו והתהדקו. גולגלות מאומצות הונחו אחר כבוד בקופסאות עץ מיוחדות, ויוחסו להן שורה של יכולות וכוחות מאגיים, כולל האפשרות לחזות את העתיד, לרבות מספרי מזל בהגרלות, וכד'. מתי העבר הפכו לסוג של מושיעים ונותני תקווה לקבוצה גדולה של מאמינים. מערכת היחסים המשונה הזאת עם הנפוליטנים המתים הופסקה בשנת 1969 על ידי הקרדינל של נפולי (Ursi) שהורה על סגירת המערה. במקום החלו אז מאמצי שיחזור של היסודות והמבנים, מאמצים שהתחדשו לפני כ-15 שנה ונועדו להכשיר ולפתוח את האתר למבקרים. אפשר וכדאי לבקר. הכניסה למערה חופשית ופתוחה בכל ימי השבוע, בין השעות 10:00 ל-17:00. באתר מסבירים שהכניסה חינמית, אבל ממליצים לקחת מדריך בן המקום כי אחרת – "תראו במקום רק גולגולות ועצמות". ____ הבלוג של עמי בן בסט: abenba121.com |
.jpg)
.jpg)