פולחן יהודי: בלי לעלוב, בלי להיעלב

כדורגל, תיאטרון וטקס
המונחים "טקס", "פולחן" ולפעמים גם "ריטואל" מתערבבים לעיתים זה בזה, ולא תמיד קל לרוקן מהם את העמדה השיפוטית – המעליבה והמתנשאת או הנעלבת. אם לא נרצה לשקוע בפלפולים אקדמיים יתר על המידה, אפשר להסתפק בהגדרה של הטקס כאירוע שיש לו חוקי משחק מסוימים, התקפים בתוך גבולות הזמן והמקום שמוגדרים לו. מן הבחינה הזו, הטקס דומה לסוג של משחק או הצגת תיאטרון.
מאחורי הקלעים של התיאטרון מותר לשחקן לצאת מן הדמות, ומחוץ לקווים של משחק הכדורגל מותר לשחקנים לתפוס את הכדור ביד. כך גם לאחר שהמסך ירד או נשרקה שריקת הסיום. גם בטקס הדתי הדבר דומה: בזמן ובמקום שמתרחש הטקס יש כללים מסוימים של התנהגות. יש רגעים מסוימים בבית הכנסת שבהם אסור למתפללים לנוע ממקומם. בטקסים רבים, היחיד שמותר לו לפצות פה ולהשמיע קול הוא מנחה הטקס – אבי המשפחה, החזן, הרב. בין נטילת הידיים לבין הברכה על הלחם, משתררת על שולחן השבת היהודי דממה של המתנה. כשיש רק כיור אחד וסועדים רבים, עשויה הפרוצדורה להימשך דקות ארוכות.

ביעור חמץ, ירושלים. ברור שאין זה חלק מהפרקטיקה של ניקוי הבית לפסח. זהו אירוע טקסי, שמעביר את הבית מהמעמד ה"חמץ" למעמד ה"כשר" | צילום : איתמר גרינברג

אך הטקס איננו רק משחק. הוא אמור להיות אירוע עשיר בסמלים, אשר מרכזים בתוכם משמעות תרבותית ודתית עצומה עבור משתתפיו. עם זאת, האורתודוקס המודרני לא תמיד "מחובר" לטקסים העתיקים שבהם הוא משתתף. תוך כדי טקס משפחתי כמו קידוש של שבת, או טקס ציבורי יותר כמו טקס החופה, עשוי שר הטקס לעצור ולהסביר את שורשי המנהגים השונים, ובכך הוא הופך להיות מעין אנתרופולוג בתרבותו שלו, כפי שאני עצמי עושה כרגע, במובן מסוים. קשה לדמיין כיצד יכול אדם ליטול חלק בריטואל, כאשר בעת ובעונה אחת הוא גם צופה על עצמו מבחוץ. לשם דוגמה, דמיינו לעצמכם שופט כדורגל שעוצר את המשחק ומסביר לקהל ולשחקנים את מקורותיו העתיקים של חוק הנבדל.
ברוב הטקסים המשפחתיים שבהם השתתפתי, היתה הדממה רחוקה מלהיחשב דומיית קודש. לפעמים נראה כי האורתודוקס המודרני מודע היטב להשוואה בין טקס למשחק. כולם שומרים על הכללים, אך לא מתוך חרדה מטפיזית – אלא דווקא מתוך איזשהו שעשוע: אמנם אסור לדבר, אך מותר לזמזם ולסמן בידיים. וכך, במשפחות רבות הפכו הרגעים הקסומים שבין נטילת הידיים לברכת "המוציא לחם" למין משחק משפחתי משעשע, שבו הילדים וההורים מזמזמים בלי הרף או מבצעים תרגילי פנטומימה מסובכים ומבודחים, כדי לסמן "תעבירו לי את המלח", "איפה המגבת?" או "שים לב, השרוול שלך זוחל לכיוון צלוחית הטחינה".

חפש את המטמון ותרנגול כפרות
דוגמה שממחישה היטב את העניין היא טקס בדיקת החמץ, המתרחש אחת לשנה, בערב שקודם לליל הסדר. באותו רגע הבית כבר נקי לחלוטין מחמץ, אבל טקס הוא טקס – אבי המשפחה יקפיד לומר "מצווה", ולכן פוצחים בבדיקה החגיגית. כדי שחיפוש החמץ לא יסתיים בלא כלום, וכדי שהברכה לא תיאמר לבטלה, נוהגים לקחת מראש עשרה נתחים של לחם, לעטוף אותם היטב כמו סוכריות ולהחביא אותם בפינות שונות בבית. את עשר דגימות החמץ מחביאים הילדים, ואב המשפחה אמור למצוא אותם כשהוא חמוש בנר דולק ובנוצה.
לאחר הברכה יוצאים כולם בשיירה אחרי האב, הנר והנוצה, למה שנראה יותר מכל כמו משחק "חפש את המטמון". גם בטקס הזה אסור לדבר, אבל זה רק מגביר את המתח – ימצא או לא ימצא. במשפחות שיש בהן ילדים קטנים ואבא שיודע לשחק, מתקבל אירוע משפחתי מלא עליצות. לא פעם מכבה המשפחה את אור החשמל בבית, סתם כך, כדי להוסיף לאווירה. במהלך החיפוש מעמיד האב פנים שקשה לו למצוא את החמץ, או שהוא "מתקשה" להבין את הרמזים הברורים שמזומזמים אליו. בכל פעם שנמצאת אחת ה"סוכריות", שמחתם של הילדים אינה יודעת גבול.
במקרה הזה, ברור שהטקס איננו חלק מן הפרקטיקה של ניקוי הבית לפסח. בית מנקים עם חומרי ניקוי, שואב אבק והרבה שעות עבודה מפרכות, לא עם נר ונוצה. "בדיקת החמץ" היא אירוע טקסי, שמעביר את הבית מן המעמד ה"חמץ" למעמד ה"כשר". אם תרצו, זהו

"תשליך", ראש השנה, רמת-גן. כמעט בכל קהילה יש כאלה ששופכים "ממש" את החטאים למים. הללו עשויים גם להאמין שהדגים יאכלו את חטאיהם ושלום על ישראל צילום : משה שי

משחק לשם משחק, וגם אם המוטיבציה הפורמלית לבצע אותו היא שמירה על המסורת, לא פחות ממנה קיים שם מימד של שעשוע.
במנהגים כמו טקס הכפרות שלפני יום כיפור קצת קשה לדבר על שעשוע. אבל כל מי שעבר בילדותו את החוויה, יסכים לכל הפחות כי זהו אירוע חזק. עם זאת אני, וכן רוב חברי הדתיים, איננו סבורים כי בשעה שהתרנגול מסובב סביב ראשינו, מתרוקן ספר העוונות שלנו אל תוך התיקייה של העוף האומלל. כמו במקרה החמץ, גם כאן מודעים רוב האורתודוקסים המודרניים לעובדה שחשבון נפש הוא עבודה קשה, ושאת מצפונם, כמו את הבית לקראת הפסח, הם צריכים לנקות באמצעים קצת פחות תיאטרליים.
הדתיים המודרניים הם בריות פוסט־פרוידיאניות, והם חושבים על הנפש במונחים ששייכים לגמרי לעידן שבו אנחנו חיים. והטקס? את הטקס עושים כדי לשמור על המסורת. אם תרצו, היום אנחנו מבצעים את הטקס כמחווה לזכר אבותינו, אשר האמינו שגינוני הטקס אכן מושכים בחוטיו הנסתרים של משהו מהותי שמתרחש.

המימד הפגאני ותמימות המאמינים
שני מקרים קיצוניים במיוחד בטבלת הטקסים היהודיים הם ה"תשליך" של ראש השנה ותפילת קידוש לבנה. בצהרי החג הראשון של ראש השנה עומדים יהודים על שפת הים, גדת נחל או מקווה מים אחר, ומזכירים את דבר הפסוק "ותשליך במצולות ים כל חטאתם".
כמעט בכל קהילה יש כמה שגם הופכים את כיסי המכנסיים כדי לשפוך "ממש" את החטאים אל המים. הללו עשויים גם להאמין שהדגים יאכלו את חטאיהם ושלום על ישראל.
פעם בחודש יוצאים לקדש את הלבנה, בזמן שהיא הולכת ומתמלאת. האירוע מתרחש לרוב בחצר בית הכנסת, והמתפללים מביטים אל הירח ונושאים תפילה קצרה. בקטע שהוא לטעמי היפה ביותר במעמד, מקפץ המתפלל כמה קפיצות סמליות על רגליו, פניו לירח, ואומר: "כשם שאני מרקד כנגדך, ואיני יכול לנגוע בך, כך לא יוכלו כל אויבי לנגוע בי לעולם" (או בנוסח הספרדי, המסורבל מעט: "כך אם ירקדו אחרים כנגדנו להזיקנו, לא יוכלו ליגע בנו ולא יעשו בנו שום רושם").
שני האירועים הללו – ה"תשליך" וקידוש הלבנה – דורשים מן המשתתף בהם מידה של תמימות, שחברי הקהילה מתקשים לפעמים למצוא אותה בעצמם. אבל לא רק תמימות יש שם. יותר ויותר אנשים, בעיקר הצעירים, מתקשים להתמודד עם המימד הפגאני, או לפחות מראית העין הפגאנית, של קידוש הלבנה או ה"תשליך". רבים מהם מושכים את רגליהם מן המעמדים הללו. הם עושים זאת במודע, גם אם לא במופגן. "אנחנו לא מתפללים אל הירח, אלא לאל שברא אותו", יטענו השמרנים. "אנחנו מביטים בירח בזמן הברכה, כפי שאנחנו מביטים בפרוסת הלחם, בגביע היין או בנרות חנוכה בעת שמברכים עליהם". כך או כך, הטקסים הללו הולכים ומאבדים פופולריות.

זאבות בתולות ומעי התנשמת
בשנים האחרונות השתתפתי כמה פעמים בהפקות תיאטרון מן הסוג שכבר מכונה "תיאתר", לאמור תיאטרון באתר. הרעיון הוא להקים לתחייה, לעיני קהל המבקרים, אתר היסטורי כלשהו – חפירה ארכיאולוגית או עיר עתיקה – באמצעות שחקנים הלבושים, מתנהגים ודוברים ברוח התקופה. אחת מאותן הפקות התרחשה בקצרין העתיקה.
שימשתי שם בתפקיד רופא אליל נודד. לבוש טוניקה צבעונית וכאפייה מפוספסת לראשי, עמדתי תחת עץ אלון עתיק וניסיתי לשדל את משפחות המטיילים שהגיעו אל האתר לקנות ממיטב המרקחות והרפואות היהודיות של תקופת המשנה. באמתחתי היו תרופות וסגולות נגד עקרות וכאבי שיניים, נשירת שיער וטירוף דעת, ובפי התגלגלה לשונו של שרלטן חסר מנוחה מן המאה השמינית.
הרעיון היה ליצור תמונה כמו־אותנטית של התקופה וגם לשעשע. איש, כמובן, לא ביקש לקנות בקבוקון ובו שיני בינה של זאבות בתולות שרויו

קידוש לבנה, שערי חסד, ירושלים. על הקיר נוסח התפילה באותיות של קידוש לבנה – אותיות גדולות, שקל לראותן בחושך | צילום : יואב לף

ת במיץ מרה של תחש בן שנתו; אבל זו היתה ההזדמנות שלי לתת את הקטע האמיתי – סיפורים ורכילויות – כולם עיבודים לקטעים מתוך ספרות חז"ל.
יום אחד קרה מקרה מוזר. סיימתי לספר לאחת הקבוצות מעשייה מופלאה, ונתתי להם מחיר אחרון עבור צלוחית של מעי תנשמות – סגולה נגד עצירות. הקבוצה קמה והתכוננה לעבור אל התחנה הבאה במסלול. כרגיל, היו שם כמה סקרנים וכמה נודניקים, כמה ילדים מפוחדים וכמה שכל העסק די שעשע אותם. אבל לאחר שכל הקבוצה קמה והלכה, ניגש אלי אדם מבוגר, הביט בי בעיניים מלאות כאב וביקש ממני לברך אותו.
חשבתי שזו בדיחה, אך ככל שניסיתי להסביר לו כי מדובר בסוג של הצגה, משחק, הוא רק הלך והתחזק בדעתו. "תן לי ברכה", הוא התחנן, נישק את ידי ומנה בפני כמה וכמה מתלאותיהן של בתו הרווקה ואשתו החולה.
מה יכולתי לעשות? הבטתי ימינה ושמאלה, הנחתי זוג ידיים על ראשו ובירכתי אותו. הוא הודה לי מכל לב, ואני הבנתי שכבר אינני מבין דבר. ועוד דבר הבנתי: שאלמלא החינוך הספקני שספגתי, מי יודע כמה מנדטים בכנסת הייתי שווה היום.