פולחן השמש העתיק בדרום אמריקה

יצאתי לפרו, להרי האנדים הגבוהים ולעמק הקדוש שליד קוסקו (Cuzco), להשתתף בחגיגות השמש ולצפות בזריחת החמה ביום הקצר ביותר בשנה בחצי הכדור הדרומי. לוח השנה של האינקה התבסס על הירח והכוכבים, אולם השמש (Inti) היתה אחד האלים הראשיים בתרבות של בני האינקה. הם לא רק סגדו למחזוריות השמש, אלא ראו את עצמם ממש כבניה. פירוש השם אינקה בשפת הקצ'ואה הוא בני השמש, בני האור. לכן, לא מפתיע שחג השמש היה החג החשוב ביותר בתרבות האינקה ושכוהני הדת היו בדרך כלל גם אסטרונומים, שהשקיעו מאמץ רב ומחשבה מעמיקה כדי לחשב מתי בדיוק חלים היום הקצר ביותר בשנה, היום הארוך ביותר וימי השוויון.

השיטה הפשוטה ביותר לחישוב ימים אלה היא לקבוע מקל אנכי בקרקע, לעקוב מדי יום אחר קו הצל שהוא יוצר בזריחה, לסמן את קו הצל ברצף, ולפי השתנותו הרציפה של הקו לקבוע את הקצוות (היום הכי ארוך והיום הכי קצר) ואת נקודת האמצע (שני ימי השוויון). הקצה יוגדר כמקום שאליו חוזר הצל רק לאחר 365 יום. אחרי שמוצאים את הקצוות ואת נקודת האמצע, נותר רק ליצור מתקן שינציח אותם. זו יכולה להיות אבן עם שלושה סימונים, או כל מבנה אחר העוזר לקבע ולקשור את הצל.

באתרים החשובים של תרבות האינקה, בדרך כלל במקדשי השמש, אנו מוצאים אבנים שנועדו למטרה זו. הן מכונות אבני האינטיווטאנה (Intiwatana), "המקום שבו נקשרות קרני השמש". דוגמה טובה לכך אפשר לראות באתר פיסאק (Pisac), שבעמק הקדוש ליד קוסקו. ב־21 ביוני עליתי לפיסאק, לחזות בזריחה. הגעתי לאתר באור ראשון, שעת השקט, ציפורים רק התעוררו. בהרי האנדים הגבוהים עובר זמן רב מהרגע שבו השחר מפציע ועד שהשמש עולה מעל לאופק, אבל היה שווה להמתין. הקרניים הראשונות פגעו באבן האינטיווטאנה שבמקדש השמש, יוצרות צל מושלם עם החתכים והקווים שעל האבן. תמיד נעים להיווכח איך תיאוריה מתגשמת למציאות.

מקדש קנקו ליד קוסקו. ב-21 ביוני חודרת קרן שמש דרך סדק צר (בתמונה למעלה), ונוגעת בחלק העליון של אבן הגיר הענקית (בתמונה למטה). האבן הזאת היא אחת מאבני האינטיווטאנה – "המקום שבו נקשרות קרני השמש"

בני האינקה לא הסתפקו בשיטת מדידה זו, אלא השתמשו בטכניקות מורכבות יותר ובתנאי סביבתם הטבעית. מקדש הפוריות שבצ'וקיטו, ליד ימת טיטיקקה, נבנה כך שרק ביום הקצר ביותר בשנה יחדרו קרני השמש דרך שער המקדש, ובקרן דקה יפגעו בדיוק רב בפינה שממול.

ליד הכפר קופאקבנה, גם הוא סמוך לימת טיטיקקה, ניצבת אבן קדושה ולידה סלע מצוקי עם חור קטן. ב־21 ביוני, כאשר השמש עולה מעבר לאופק, חודרת קרן שמש דרך החור שבסלע ופוגעת באבן הקדושה. במורד העמק הקדוש, ליד הכפר אויינטטמבו, יוצרות הטרסות צורת פירמידה, שאם מסתכלים עליה ממבט על ביום הקצר בשנה, אפשר לראות איך השמש שעולה במזרח שולחת קרן המתלכדת עם קו הפאה של הפירמידה ופוגעת בקודקודה.

בני האינקה לא היו הראשונים בהרי האנדים שחישבו את ימי המפנה ואת ימי השוויון באמצעות שעונים אסטרונומיים, ויש לכך שתי דוגמאות ידועות. הראשונה שייכת לקווים של נסקה בחוף הדרומי של פרו. בדרך כלל, כשמזכירים קווים אלה, מדברים על צורות בעלי החיים שאי אפשר לראותם אלא מהאוויר, על אף שהן נבנו לפני 1,500 שנה. אבל, לפי חוקרים אחדים, קווים אלו שימשו גם שעונים אסטרונומיים: קרני השמש הזורחות בימי המפנה והשוויון מאירות ומתאחדות עם קווים אורכיים המצוירים בעמק נסקה.

דוגמה אחרת מגיעה מתרבות טיוונאקו, ששלטה ברמת האלטיפלנו של פרו ובוליביה, ומהאתר המרכזי שלה, הנמצא על חופה הדרומי של ימת טיטיקקה. שם עומדים שער השמש המפורסם ומקדש קלססאיה (Kalasasaya), שתוכנן כך שבימי השוויון נכנסות קרני השמש דרך שער המקדש ופוגעות באבן קדושה הנמצאת בפאה שממול. ביום הקצר בשנה חודרות קרני השמש למקדש דרך הפינה הצפון מזרחית, וביום הארוך – דרך הפינה הדרום מזרחית.

אבן אינטיווטאנה ליד הכפר קופאקבנה, משקיפה לימת טיטיקקה

הפומה המתעוררת והאומגה הקדושה
בספרו "הפומה המתעוררת" טוען חיימה אַרֶוואלו מֶרֶחילדו, חוקר של מורשת האינקה, שהעיר קוסקו עצמה, מרכז הפולחן הממלכתי של אל השמש אינטי, שימשה שעון אסטרונומי. בתקופת האינקה היתה בנויה קוסקו בצורת פומה, כאשר מקדש סקסאיהוומאן, הבנוי מעל לעיר, הוא ראש הפומה. מרחילדו מתאר בספרו כי ביום הקצר ביותר בשנה, פוגעות קרני השמש עם הזריחה בראש הפומה, כלומר במקדש, ואחר כך מתחילות להאיר את הזנב, חלקה התחתון של העיר קוסקו, ולאט לאט את כל שאר הגוף.

הדוגמה המרתקת ביותר שמצא מריחלדו לשעון אסטרונומי בתרבות האינקה נמצאת במקדש קנקו (Qenqo) שליד קוסקו, שם אפשר לראות ששעוני השמש הסתמכו לא רק על קווים ליניאריים, אלא גם על דמיון ומעוף. בעת הזריחה ביום הקצר ביותר בשנה, קרני השמש, הצל הנופל על אבן האינטיווטאנה וצורת האבן עצמה – כולם יחד יוצרים פנים של פומה עם עיניים מוארות. זמן קצר אחר כך, כאשר השמש ממשיכה לעלות במזרח, מתחלפת צורת הצל מפנים של פומה לפני אדם.

מקדש קנקו ליד קוסקו. בעת הזריחה ב-21 ביוני קרני האור, הצל הנופל על האבן וצורת האבן עצמה יוצרים פנים של פומה עם עיניים מוארות

לפי המסורת, בחג השמש מתעוררת הפומה והופכת לאדם־פומה (Pumaruna), זה ההולך בדרך הרוח, בדרך החניכה, זה המתעורר על ידי וירקוצ'ה (Viracocha), האל הבורא במיתולוגיה האינקאית. הפומה המתעוררת אינה קשורה רק לתצפית אסטרונומית, אלא גם למסורת ולמחשבה המקומיות, שכן מעבר למידע האסטרונומי שסיפקו אבני האינטיווטאנה היתה משמעות רבה למיקומן במרחב.

לפי אחת התיאוריות, במיתוס, בדת ובאסטרונומיה של תרבות האינקה היה רעיון ייחודי, שנקרא קווי סק (Sec) – מעין קווי אנרגיה ישרים שמוצאם ב"מרכז העולם", מקדש השמש של קוסקו, מקדש קוריקנצ'ה. לפי האמונה, לאורך קווי סק היו פזורים מקומות קדושים שכונו גוואקה (Guaca) – תוויי נוף שנודעה להם משמעות מיסטית ושמהם שפעו כוחות על טבעיים. אלו הם אבנים, סלעים, מעיינות, הרים, מערות או קברי אבות, שבאחדים מהם נהגו עוברי אורח להעלות מנחה לאלי המקום – עלי קוקה ובגדים – או להניח אבן.

בסביבות קוסקו היו כ־41 סקים, שקישרו בין 328 גוואקות. אבני האינטיווטאנה היו לא רק שעונים אסטרונומיים, אלא גם גוואקות. לכן, הן קשורות לא רק לימי השוויון והמפנה, אלא למארג כולל של אמונה הקשורה לקדושת הטבע.

קו חשוב היה הסק המרכזי, המתאר את מסעו של הבורא וירקוצ'ה. לפי המיתוס, וירקוצ'ה ברא את העולם בימת טיטיקקה, ואחר כך נע במרחבים, הפיץ את תורתו ועיצב את הנוף, עד שנעלם באוקיינוס השקט לאחר שהגיע למנטה שבאקוודור. כאשר אנו בודקים את האתרים המרכזיים והקדושים באנדים ואת אלה המוזכרים במסעו המיתי של וירקוצ'ה, מתברר שאפשר למתוח ביניהם קו ישר אחד, שאם היינו ממשיכים למתוח אותו היה מגיע למקום שבו נעלם וירקוצ'ה באוקיינוס השקט. הקו הישר עובר בערים פוטוסי ואורורו שבבוליביה ובמקומות רבים בפרו, בהם אתר טיוונאקו, ימת טיטיקקה, אתר הקבורה בסילוסטאני, העיר קוסקו, הכפר אויינטטמבו שבעמק הקדוש, וכמובן – מאצ'ו פיצ'ו.

אבן האינטיווטאנה במאצ'ו פיצ'ו

הגוואקות הנמצאות על הקו שמתאר את מסע וירקוצ'ה חשובות במיוחד, ובהן אבן האינטיווטאנה המפורסמת והמפוארת מכולן – זו של מאצ'ו פיצ'ו. למרות יופיה וגודלה, האבן נמצאת הרחק ממקדש השמש, בקצה גבעה בנקודה הכי גבוהה בעיר, והיא שימשה כנראה לתפקיד אחר. הסברה המקובלת היא שאבן זו מסמלת את פסגת ההר שמעליה, פסגת הוואינה פיצ'ו (Huayna Picchu). לפי תיאוריית קווי הסק, פסגה זו היא אחת הגוואקות החשובות ביותר בהרי האנדים, ואתר מאצ'ו פיצ'ו נבנה כדי לקדשה. במקום זה זורם נהר וילקנוטה (Vilcanota) בפיתול חד של כמעט 360 מעלות מסביב לפסגה, וכמו מצייר סביבה את צורת האומגה הקדושה, סמלה של פָאצ'ה מאמא – האמא הגדולה, אמא אדמה.

הצגה לתיירים בשפת הקצ'ואה
שני חגי פולחן חשובים התקיימו בקוסקו, ולצורך קביעת מועדם נעזרו באבני האינטיווטאנה. האחד הוא קפק ריימי (Capac Raymi) – המשתה המלכותי שנערך ביום הארוך בשנה, בחודש דצמבר, וכלל טקסי חניכה של נערים צעירים מבית המלוכה. האחר הוא אינטי ריימי (Inti Raymi) – חג השמש, שנערך ביום הקצר בשנה, בחודש יוני, שממנו הולכת השמש ומתחזקת. לאחר הכיבוש הספרדי הפסיקו בני האינקה לחגוג את החג לשמש, ורק בשנת 1944, ביוזמתו של הומברטו וידאל, פילוסוף מאוניברסיטת קוסקו, זכה החג לחיים מחודשים, וכיום הוא חג לאומי בפרו.

חג השמש במקדש סקסאיהוומאן, קוסקו

חג השמש נחלק לשלושה: במקדש השמש קוריקנצ'ה מכריז "קיסר האינקה" על התחלת החגיגות; משם יוצאת תהלוכה אל הכיכר המרכזית של העיר, שבה נערך טקס קצר; מהכיכר ממשיכה התהלוכה ועולה אל ראש הפומה, למקדש סקסאיהוומאן שמעל לעיר. שם, על הסלעים, מעל לרחבה גדולה, עומדים תושבי העיר והסביבה משעות הבוקר וממתינים לטקס המרכזי. התיירים, לעומת זאת, יושבים – תמורת 35 דולר – על רמפות שבונים במיוחד לצורך העניין.

הטקס במקדש השמש היה אמור להתחיל בתשע בבוקר. בשעה עשר רטן הפרואני שעמד לידי בדוחק ובצפיפות: "אם לא מסוגלים להתחיל חג רשמי בזמן, כיצד רוצים ללמד את ההמונים דיוק מהו?". הטקס התחיל בסופו של דבר, אבל התאכזבתי מאוד. אפילו צוות ההפקה מודה שאין קשר בינו לבין החג המקורי, שנחגג כנראה במשך תשעה ימים עד חודש. כיום אין זו אלא הצגה, וגם היא לא עוברת מסך. את הקיסר הגדול מייצגת דמות שנבחרת מהברנז'ה המקומית. הפעם היה זה שחקן תיאטרון. לידו, בתפקידים שונים, הופיעו נערים במסכת שהזכירה הופעות בבתי ספר או בתנועת הצופים.

לדעתי, מטרתו של טקס היא ליצור אנרגיה ולהתחבר למהות של מסורת עתיקה. הצגה היא דרך להעביר מסר ומטרתה למשוך קהל. לפחות מבחינה זו, היה החג הצלחה מלאה. אלפי תיירים מגיעים לקוסקו לקראת יום זה, ממלאים את המלונות וקונים כרטיסי כניסה. המקומיים אינם חלק מהטקס אלא רק צופים, וחבל. למרות האכזבה, גם בחגיגה המודרנית מצאתי כמה הבטים מעניינים: זהו טקס הקשור למסורת עתיקה, וזה כבר טוב; הוא נערך כולו בקצ'ואה, שפתם של בני האינקה, והיה נחמד לחשוב שהיחידים שמבינים מה מתרחש הם בכל זאת אלה שיש להם קשר דם לעבר (אחד מהם תרגם לי, ואני יכול ללחוש לכם בסוד שגם מי שהבין לא הרוויח הרבה). ההבט האחרון, ואולי המלבב מכולם, הוא שטוב לראות חג באנדים, אפילו אם הוא תיירותי, שאין לו קשר עם הכנסייה הקתולית.

"קיסר האינקה" נישא אל הבמה המרכזית במהלך חג השמש

כך או כך, עשיתי את דרכי אל רחבת מקדש סקסאיהוומאן. קיסר האינקה ורעייתו הגיעו אל הבמה המרכזית, נישאים באפיריון, בליווי פמליה גדולה: כוהני דת, משרתים ומשלחות שהגיעו מכל רחבי הממלכה. בטקס עצמו בירך הקיסר את ארבע רוחות השמים ונשא תפילה אל השמש. שיאו של הטקס היה כשהקריב לאלים למה. בימינו הקיסר רק מציג את ההקרבה, אך עד לפני כמה שנים באמת היו מעלים קורבן. וההצגה נמשכה: לאחר שהלמה מתה כביכול, פתחו את קרביה, הוציאו את הכבד, ולאחר בדיקתו הכריז הקיסר על כך שתהיה שנה פורייה, שיהיו יבולים רבים ושאימפריית האינקה תפרח ותשגשג.

כשירדתי חזרה לרחובות קוסקו, דמיינתי כי בימים עברו, החל מן הסתם הטקס עם אור ראשון, וכאשר השמש היתה עולה במזרח, היו ההמונים כבר מוכנים לקבל את פניה. אז לא היתה ברירה לאנשי האינקה, הם היו חייבים להתחיל את הטקס בזמן. כי השמים אולי יכולים לחכות, אבל השמש בוודאי לא.

טקסי שמש בחג שצאצאי האינקה חוגגים גם בימינו