פאפין: עוף מוזר באיי אורקני

האי סטאפה עשוי כולו משושי בזלת. הים פער בו את המערה המכונה מערת פינגל, ששימשה השראה ליצירתו המוזיקלית של מנדלסון

קבר העיט
לרונלד סימיסון הזקן יש חווה על האי רונלדסיי הדרומי, אותה ירש מאבות-אבותיו. בשדה המרעה שלו היתה תלולית גדולה, וכבר מילדותו היה סקרן לדעת מה יש בתוכה. שנים רבות פנה לארכיאולוגים וביקש שתיערך במקום חפירה, אך לשווא; המון תלוליות באיי אורקני מצפות לחופרים. כשהזדקן, החל רונלד לחשוש שימות מבלי לגלות את סוד התלולית, ולכן ביקש אישור לחפור אותה בעצמו בהדרכת ארכיאולוג מקצועי. לאחר שקיבל אישור, העביר את עבודת החווה לארבעת בניו והחל לחפור. תגליותיו הדהימו גם את אנשי אורקני המורגלים בממצאים; קבר ניאוליטי ובו שרידים של מאות שלדי-אדם וממצאים רבים אחרים, והמעניין מכל – טפרי עיט, ששימש כנראה, טוטם לשבט שקבר כאן את מתיו משך כשמונה-מאות שנה.
מר סימיסון עוסק עתה בהדרכת מבקרים בקבר העתיק. לפני הביקור בקבר מוזמנים המבקרים לבית החווה, ושם – במרפסת בית סימיסון – מוצג חלק גדול מהממצאים של קבר העיט. הלן, בתו בת ה-35 של מר סימיסון, ממונה על הדרכת המבקרים כאן. היא מתארת בחן רב, באנגלית ברורה ובהרבה הומור, את התרבות שפרחה באיים לפני 5,000 שנה והעיקר – היא מעבירה את הממצאים, גם את הנדירים והשבירים שבהם, מיד ליד. "הסתכלו בגולגולת הזו", היא אומרת, ומניחה בידי גולגולת-אשה. "לפי השיניים, שאין בהן סימני עששת, אפשר לקבוע כי בימים ההם לא השתמשו בסוכר. לעומת זאת, השיניים שחוקות במיוחד, מה שמעיד על כך שהגברת הזו עבדה קשה בעזרתן. אולי לעסה עורות כדי לרכך אותם, כפי שמקובל עד היום אצל האסקימואים. לפי השקע בראש הגולגולת, ניכר כי כבר מגיל צעיר נשאה משאות כבדים שהיו קשורים בחבל לראשה". כך, כמו בפתרון חידה בלשית, מחיה הלן בעזרת הממצאים את חייהם של התושבים אז. הלן מזכירה למבקרים את הימים שבהם עבדו קשה בעזרת בהמות, שאבו מים מהבאר שבחצר וחיו ללא חשמל. מלבד חוותו של סימיסון והמוזיאון שבה, שומרו כמה חוות עתיקות על האיים, והפכו למוזיאון-חי.

אבנים קדמוניות
תושביהם הקדומים של האיים הותירו שרידים רבים נוספים. הבולטים בהם הם מצבות מונוליטיות ענקיות שתפקידן אינו ברור. במקום הנקרא "טבעת ברודגאר" נותרה הדוגמא המרשימה ביותר: הקדמונים גררו לכאן בדרך לא יודעה 60 אבני-ענק, הציבו אותן בעיגול מדויק להפליא וחפרו סביבן תעלה עמוקה. המקום מזכיר את סטונהנג' באנגליה או את רוג'ום אל-הירי בגולם (ראה "מסע אחר" גיליון 9).
שרידים נוספים לתרבות מאוחרת יותר הם ה"ברוכים" – מגדלים עגולים ענקיים, המזכירים את הנוראגים של סרדיניה ואשר נבנו בערך בתקופתם, לפני יותר מאלפיים שנה. שרידיהם של כ-40 ברוכים ניצבים עד היום על החופים של איי אורקני.
הנצרות הקדומה הותירה שרידים של מנזרי-התבודדות בראשי צוקים שגם כיום קשה להגיע אליהם. מתקופות מאוחרות יותר אפשר למצוא על האיים שרידי מצודות ובתי-אחוזה, שאליהם קשורים סיפורים ואגדות-עם רבות. השרידים האחרונים ברצף ההיסטורי שייכים למלחמות העולם הראשונה והשנייה המפרץ הגדול שבין האיים, סקאפה פלאו, שימש בסיס-צי חשוב. בקרקעיתו נמצאת שייטת גרמנית וספינות מלחמת בריטיות שטובעו. יחד עם מאות ספינות שטבעו באיים במאות השנים האחרונות, מהוות ספינות אלה אתרי-צלילה מיוחדים במינם לאלה מהצוללים המוכנים לטבול במים הקרים.

ציפורים נדירות
איי אורקני הם גן עדן לחובבי טבע, אולם גאוות תושבי האיים היא על עולם העופות שלהם. אלפי צפרים מכל העולם באים לאיים כדי לצפות במיליוני הציפורים, אירופיות וארקטיות, החולפות או מקננות באיזור, בהן מינים רבים, נדירים מאוד, של ציפורי-ביצה, ציפורים הנמשכות לכרי האברש ועופות-ים רבים. חלק מבעלי הכנף משתכים במושבות קינון ענקיות. פקחים של "האגודה המלכותית לשמירה על העופות" נמצאים באיזור כדי להדריך את הצפרים. במקומות רבים התקינו מחבואים לצפרים, ובחלקם אפילו הותקנו שירותים.
היינו חבורת תמהונים, שבערב כה סוער העדיפו ללכת בעקבות הלן לראות פאפינים (בעברית – טמשאי צפוני), במקום להסתתר בפאב החם ומכניס האורחים. סערה כזו יכולה להיות רק באיי אורקני. הרוח חדרה אפילו דרך לולאות המעיל והגשם היכה בנו במאוזן. כשהלכנו אל עבר החוף צעדנו בנטייה מוזרה, כטור של מגדלי-פיזה, כדי להתקדם מול הרוח. השחפים טפחו בכוח בכנפיהם מול הכוח, אך התקשו לעמוד במקום אחר וביניהם עפו קרעי-קצף לבנים שנקראו מקצות הגלים. היה יתרון אחד לרוח שנשבה מכיוון הים" היא מנעה אפשרות של נפילה אל מעבר לצוק.
הלן, אקולוגית בריטית צעירה, עוקבת מזה שנים אחר הפאפינים באורקני. לפרנסתה היא מארגנת סיורי צפייה בפאפינים. נסענו במיניבוס המרוט שלה, הנקרא פאפין-בילי, עד לחווה נידחת בקצה האי, שם קיבלנו משקפות וצעדנו כשעה ברגל.
בדרך ראינו שחפים, קורמורנים, חמסנים ועופות אחרים, שהעדיפו כמונו, לשוטט בשעה כזו בחוץ.
בתשע וחצי, כשעה לפני השקיעה, הגענו למפרץ שבמרכזו ניצב איתן כנגד הגלים המשתוללים, עמוד סלע גבוה. התמקמנו בקצה המצוק, הוצאנו את המשקפות, הצבנו את הטלסקופים והמתנו.
"הנה שם", קראה הלן והצביעה על כמה נקודות שחורות בקלחת הסוערת של המים. "אלה הפאפינים, עושים אמבטיה לפני השינה. עוד מעט הם יבואו לעמוד על הסלע, עליו הם מקננים".
כשעה ישבנו שם, קפואים ומקללים את הפאפינים, את הלן ואת כל העולם. בעשר וחצי נגעה השמש, אדומה וענקית, בים. עננים שחורים ואדומים הקיפו אותה במחזה של שקיעה עוצרת נשימה. לרגע כיסה ענן את השמש והלן צעקה: "הנה הם". שני פאפינים נראו במטושטש לכמה דקות על הסלע, כחמישים מטרים מאיתנו, ונעלמו באחד מחוריו. היינו מאושרים. ראינו פאפינים.

איונה
לאחר שעזבנו את איי אורקני המשכנו לשוטט בין האיים, תוך כוונה לבקר באי איונה (IONA). איונה הוא אמנם איון זעיר, אבל חשוב; ממנו הגיעה הנצרות לסקוטלנד. המעבורת לאי איונה מפליגה ממאל. כשירדנו מהמעבורת לרציף הקטן נתקלנו במודעה, כתובה בכתב-יד: "בשעה שתיים בצהריים תצא סירה לאי סטאפה. משך ההפלגה כשעה וחצי לכל כיוון ועל סטאפה אפשר יהיה לטייל כשעה."
סטאפה הוא האי שעליו שוכנת מערת פינגל, שכה הרשימה את מנדלסון כשטייל בסקוטלנד, עד כי כתב לכבודה את הפתיחה "מערת פינגל". אנשים כמונו לא יחמיצו הזדמנות כזו.
לא היה לנו כל מושג כיצד נראה האי. כשהתקרבנו אליו, כחמישה-עשר איש בסירת-דיג קטנה העשויה עץ, נדהמנו. חלק גדול מן האי עשוי מתצורת משושים הדומה לזו שבבריכת המשושים בגולן. משך השנים התבלו המשושים ונשברו בגבהים שונים וכך נראה האי כולו כעשוי מקוביות לגו שחורות. בקצהו הדרומי נפערה מערה גדולה ושחורה, שמי הים הכחולים חודרים אליה. בעל-הסירה עגן סמוך למערה והודיע למטיילים: "יש לכם שעה לטייל באי. אני מציע לכם לבקר קודם במערה, ואחר כך לעלות על הגבעה ממול, שם תוכלו לצפות בפאפינים. אני אמתין לכם מעבר לגבעה."
"פאפינים, הא", חשבנו. "איפה יזכו אלה לראות עופות כה נדירים. אנחנו ראינו פאפינים."
היה יום בהיר וחמים, די נדיר בסקוטלנד. דילגנו על הסלעים המשושים אל המערה, טיפסנו אל המצפור שמעליה, ולבסוף, כשנותרה לנו רבע שעה פנויה, החלטנו לעלולת על הגבעה. למעלה שיפשפנו את עינינו בתדהמה. על קצה המצוק, גבוה מעל לים, עמדו כעשרים פאפינים והתחממו בשמש. רצתי כמשוגע עם המצלמה, מסכן את חיי בשולי המצוק. ניסיתי לצלם קרוב ככל האפשר, מבלי לצנוח מאה מטרים בנפילה חופשית.
"בוא כבר, אתה תיהרג ואני אפסיד את הסירה", צרחה אשתי. בלית ברירה עזבתי את הפאפינים והתנהלתי בעקבותיה לצידה השני של הגבעה.
שם, על כר דשא ירוק, ישבו כל הצעירים שהגיעו איתנו בסירה וערכו פיקניק. ביניהם, כמו יונים בכיכר סאן מרקו, הסתובבו כמה עשרות פאפינים והשוויצו במקוריהם הצבעוניים. אפשר היה לצלם אותם ממרחק של עשרה סנטימטרים, הפאפינים האלה פשוט באו להצטלם, ונדחקו מול כל עדשה שנחשפה שם. הספינה צפרה בחוסר סבלנות ולי לא נותר כבר זמן לצלם. הרי לכם "עופות נדירים".