עשרת השבטים האבודים – הודים בני ישראל

היהודים התקבלו בברכה, והתמחו במקצוע ההולך ונעלם: דריכת שמן, ששימש לבניית הסירות. נסעתי עם אלקן לצואל (CHOUL), כפר קטן בו מתגוררים דוויד ופנינה, הוריו המבוגרים. בכפר נותרו שלוש-ארבע משפחות נוספות בלבד. ההורים ניסו לחיות בישראל, אבל פה טוב להם יותר, אומר לי אלקן, כשאביו מסיים את ההבדלה.
יהודי הקונקן היו מנותקים מהזרם המרכזי ההלכתי של היהדות עד למאה ה-18. עם השנים, בעקבות הפיתוח המואץ של האנגלים, עברו רובם להתגורר באיזור זה. ב-1948 מנתה הקהילה כ-20,000 נפש, מרביתם עלו לישראל, וכיום יש בבומביי כחמשת אלפים יהודים, ומספר קטן יותר באהמדבאד, בירת מדינת גוז'ראט.

בעיירה רוונדה (REVENDA) פתח לי דוויד וואסקאר את בית הכנסת הקטן עם מפתחות גדולים. הוא הגיע רכוב על אופנועו ועליו מודבקים מגיני דוויד צהובים. בתי הכנסת בכפרי הקונקן (בניגוד לבומביי, שם מעסיק ארגון הג'וינט רב), משמשים לתפילה רק בחגים. בחזית הכניסה לביתו של דוויד, כמו בכל בתי היהודים שנותרו בחבל הקונקן, מתנוססים סמלים יהודיים בולטים. לדת ההינדית יש הרבה יותר מ"שבעים פנים", ואין לה בעיה לקבל עוד "קסטה" על אלוהיה השונים. למדינת ישראל והרבנות הראשית היה קצת יותר קשה. מעבר למסכת ההשפלות הרגילה, שעברו העולים תחת ענני הדי.די.טי, הם הסכימו להכיר ביהדותם של "בני ישראל" רק ב-1964. הסיבה העיקרית לפסק ההלכה המכיר ביהדותם, כמו לגבי יהודי אתיופיה, היתה ההנחה שהם אכן צאצאי עשרת השבטים.

הקוצ'ינים
רבים מחלקים את יהדות הודו לשלוש קהילות: יהודי קוצ'ין, קהילת "בית ישראל" באיזור בומביי ויהודי בגדאד, שהגיעו לפני כ-200 שנה לבומביי. החל משנות ה-80 מונים בין הקהילות גם את זו של מדינות מיזוראם ומניפור ב"טריטוריות של צפון מזרח" (ראה מאמרה של שלווה וויל). מלבד אלה יש עוד קבוצה קטנה ופחות ידועה במדינת אנדרה פראדש, בדרום הודו, שחבריה רואים עצמם כיהודים ומנסים לזכות בהכרה ככאלה.

המפורסמת בקהילות הודו היא קהילת יהודי קוצ'ין, במדינת קרלה. כיום נשארו בקוצ'ין ובארנקולם רק כשלושים יהודים, אך את יהודי הודו עדיין מזהים עם ה"קוצ'ינים". הקהילה הקטנה של יהודי קוצ'ין היוותה בעבר, וגם כיום, יעד מחקר אקזוטי לחוקרים ולשליחים למיניהם, והמחקר ההיסטורי והאתנוגרפי לגביהם מפותח למדי. קהילת קוצ'ין נחלקה ליהודים "שחורים" ויהודים "לבנים" (את המינוחים הללו המציאו היהודים עצמם).

למרות האמונה שיהודי קוצ'ין "השחורים" הראשונים היו ספנים אמיצים בצי שלמה המלך, שהפליגו על מנת להביא "שנהבים, קופים ותוכיים" מתרשיש (מלכים א, י, 22), הסברה המקובלת יותר היא שיהודים אלה היו סוחרים, שהגיעו לחוף מלבר מתימן. העדויות המוצקות לכך, כבר מסביבות האלף הראשון לספירה, הם לוחות הנחושת המפורסמים, שניתנו ליוסף רבן מהמראג'ה המקומי, המעניקים להם זכויות יתר.

היהודים "הלבנים" התיישבו בקוצ'ין רק אחרי גירוש ספרד, ותוך זמן קצר השתלטו על מנהיגות הקהילה. ליצירת ההבחנה ולאפליית היהודים השחורים דאגו היהודים עצמם. כנראה פעלה כאן השפעתה של שיטת הקסטות ההודית, היוצרת ריבוד החברתי. כמה מסיונרים נוצרים ניסו לטעון בעבר שקהילת קוצ'ין, הלבנים והשחורים, הם צאצאי עשרת השבטים האבודים, ואף ניסו לשכנע בכך את היהודים עצמם.

מחכים לנס
במדינת אנדרה פראדש בדרום הודו, מאמינים כמאה כפריים, המתגוררים בשני יישובים קטנים, בניסים. אומנם בהודו קל למדי להאמין בניסים, בעיקר כי הם מתרחשים, אבל אם מדינת ישראל אומנם תכיר ביהדותם של כפריים אלה, זה ייחשב לנס מסובך. ש', מנהיג הקהילה, מוכן גם לנס קטן יותר: "שיתנו לנו להתגייר". ואם זה לא יקרה אז כדאי להתאזר בסבלנות, זה אולי ישתלם. "הסבלנות שלנו היא ארוכה מאוד", הוא מחייך. "ארוכה לפחות כמו גלות עשרת השבטים" (על פי בקשת בני המקום, החוששים מסיבוכים פוליטיים, איני מציין כאן את שמותיהם ואת שם הכפרים).

מבנה הלבנים היחיד בין בתי הבוץ של הכפר, משמש כבית כנסת. בניין צנוע ומטופח, צבוע בלבן ובכחול ומעוטר מבחוץ במגיני דוויד, ללא ריהוט וללא ספרי תורה. הנעליים והסנדלים, כמו בכל בתי התפילה האחרים בהודו, נשארים בחוץ.

ש' מנהיג הקהילה פתח בשיר בעברית, למלים מספר תהילים, במנגינה שחיבר בעצמו, והקהל חזר אחריו. הוא ערך מעין טקס הבדלה קצר, לפי המסורת האשכנזית שלמד בישראל, וסיפר בשפת טלגו המקומית, לקהל הקטן שהתאסף במיוחד, על האורחים "החשובים" מישראל. על מחצלות הקש ישבו סביבי גברי הכפר. במעגל החיצוני ישבו הנשים, מציצות מבעד לסארי. הילדים הביטו בעינים גדולות ומצפות, בולעים כל מלה ומנסים לפענח כל תנועה. הגברים שאלו שאלות, ורצו לדעת כמה שיותר על ישראל. מדי פעם פרצו בצחוק כשש' תרגם בדייקנות את התשובות.

השיחה התמשכה לתוך הלילה, והחדר היה כבר חשוך לחלוטין. בדיון פנימי קצר הוחלט להתחבר לעמוד החשמל, שעמד ליד דרך העפר. אחד הנערים טיפס למרות מחאותיי ברגליים יחפות על העמוד וחיבר את הכבל. לאורח מישראל בכפר, שבו יודעים יותר על ירושלים מאשר על ניו דלהי, אין הרבה סיכוי להתנגד.

"רשויות השלטון של המחוז הקטן מסרבות לספק חשמל לבית כנסת, בעוד שלמקדש ההינדי, ששוכן מעבר לגדר יש חשמל", התלונן ש'. הם לא היחידים שאינם מכירים בהם כיהודים. אף אחד לא מכיר בהם כיהודים, גם לא הקהילות היהודיות של הודו, ובוודאי שלא הממסד השלטוני והרבני בישראל.

בחיפוש אחר ה"יהודים האקזוטים" של עשרת השבטים מעורבים היום, כמו בעבר "מקרבי גאולה" למיניהם, אנתרופולוגים, חוקרי אוניברסיטאות מלומדים, נדבנים עשירים מאמריקה, חובבי מסעות, שזו להם הדרך היחידה לנסוע, וסתם תמהונים.
הרב אביחיל מירושלים הוא כיום הכוח המניע, בקרב הציבור הדתי, בחיפוש אחר עשרת השבטים. הרב אביחיל מחפש, אבל גם מצליח למצוא ברחבי העולם קבוצות אתניות, שהוא משייך לעשרת השבטים, החל משבטים בפרו שבאמריקה הדרומית ועד ל"בני מנשה" במניפור ובמיזוראם, שבמזרח הרחוק. במסגרת אחד ממסעותיו "גילה" את הקהילה הקטנה והמפתיעה הזו.

ש', המנסה להעלות את בני קהילתו לישראל, עשה בתמימותו ההודית טעות קריטית, ופנה לקונסוליה הישראלית בבומביי בבקשת עזרה. הוא הופתע לגלות שהם לא בדיוק רוצים לעזור. בעבר הצליח לבקר בארץ, למד קצת עברית והביא מישראל ספרי לימוד ויהדות. בעקבות פנייתו לקונסוליה, ספק אם יקבל פעם נוספת אשרת כניסה לישראל. אם היה איש עסקים הודי, המתעניין בחקלאות הישראלית המפותחת, היה זוכה באשרה ללא בעיות מיוחדות.

החשש העיקרי ממיליוני הודים מקסטות (מעמדות) "הטמאים" (מונח שבהודו לא מעיזים להשתמש בו), שפתאום רוצים להיות יהודים, הוא חשש המדיף ריח גזעני. וזאת לא רק בגלל השאלה הסבוכה והבעייתית של מי הוא יהודי, ולמי יש את הסמכות לקבוע מהו יהודי, אלא בעיקר בגלל ההסכמה, הלא מפורשת, לאחד הפשעים הגדולים ביותר באנושות – שיטת הקסטות ההינדית. למרות כל התירוצים היפים כמו אלה המופיעים בספרו של עזריאל קרליבך על הודו, ובהסברים הארוכים המתנצלים בספרות ההודית, ההגדרה של אנשים כשייכים לקסטות "נמוכות" או "גבוהות" היא גזענית ומקוממת.
החשש ממאה אנשים כהי עור המשויכים על ידי סביבתם לקסטות הנמוכות, שעושים מאמץ בתנאים בלתי אפשריים להיות יהודים ולעלות לישראל, אינו מוצדק.

השיחה על ישראל גלשה לשעות הלילה המאוחרות. האנשים שאלו בסקרנות, על האוכל, על מזג האוויר, על משכורות, על שיטות החקלאות, על קסטות בישראל, על אפשרויות עבודה ל"פלחים פשוטים" וכדומה. מישהו הלך להכין באחת הבקתות עוד סיבוב של תה וביסקוויטים.

התרגשתי מאוד. לפתע מצאתי עצמי בתפקיד של מגלה אחד מעשרת השבטים, שליח עלייה, המתאר את קשיי החיים בישראל, ריאליסט שמנסה לא ליצור ציפיות, שקרוב לוודאי לעולם לא יתממשו, ובעיקר: אדם ללא יכולת לעזור לקבוצת אנשים, שהיהדות חשובה ומשמעותית בעיניהם הרבה יותר מאשר לרוב היהודים שאני מכיר. שאלות הזהות של "ישראליות" ו"יהדות", בסגנון "תנועות הנוער הישראליות", קיבלו לפתע משמעות הרת גורל בכפר ללא כביש, ללא חשמל, ללא מים זורמים, מאנשים שמרוויחים כעשרים רופי (שני שקל) ליום עבודה בשדות, שלעולם לא יהיו שלהם.

ביום המחרת לא הלך אף אחד לעבודה. כולם רצו לשמוע ולהשמיע עוד. הלכנו בין בתי הכפר, המוגבהים מהאדמה, כמחסום בפני גשמי המונסון. על קירות הבתים היו מצוירות מנורות שבעה קנים והמלה שלום, באותיות מעוקמות, נכתבה על כמה מן הבתים. בכל בקתה נאמרו הדברים באותה רוח, עם ניסוחים עדינים וביישניים, שתורגמו עבורי לאנגלית. כולם אמרו שהם מוכנים לכל הקשיים בישראל; רוצים לעבוד בכל עבודה; מבינים שהילדים לא יכבדו את ההורים, כמו שם בכפר השליו; יודעים אפילו שיכנו אותם בכינויי גנאי. הם מוכנים לכך שהשפה, הלבוש, האוכל וההתנהגות יהיו שונים וההסתגלות תהיה קשה. תושבי הכפר המבוגרים, שמעולם לא ניתנה להם ההזדמנות ללמוד לקרוא, מארגנים לעצמם פעם בשבוע שיעור בעברית. ברור לכולם שהדרך להכרה ולעלייה ארצה, ארוכה ומייאשת, אבל את התקוה אף אחד לא יוכל לקחת מהם.

בערפל הסמיך של הבוקר, לפני החום הכבד, פסעו הילדים מסורקים ובתלבושת אחידה לבית הספר, מרחק של כחמישה קילומטרים בדרך העפר המאובקת. כשראו אותי אמרו לי שלום בעברית. מולם פסעו בחבורות צחקניות וצבעוניות נשים, שהתמזל מזלן וקיבלו עבודה במפעל הסיגריות "בידי", כמה קילומטרים מזרחה משם.
ש' קרא לי לבוא לשתות את התה ולאכול את ארוחת הבוקר שמרים אשתו הכינה. עגלות השוורים העלו אבק איטי בדרך העפר, ונשות הכפר מילאו את כדי הנחושת הגדולים במים ופסעו בדרך כמו בגלויות הודיות צבעוניות.

שאלתי את ש' את השאלה העדינה, אבל המתבקשת, האם הרצון לעלות לישראל וההשתייכות לעם היהודי הם ניסיון להיחלץ מהדיכוי החברתי והמצב הכלכלי הקשה? ש' הקשיב בעניין וענה, כשהוא מצביע על שני ילדי השכנים, שהיו בדרכם לבית הספר: "אנחנו מעולם לא קיבלנו את ההתייחסות הסביבתית אלינו כאל קסטות נמוכות (הוא השתמש במונח הפולטיקל קורקט ההודי ,SCHEDULED CASTE להבדיל מהמונח המערבי UNTOUCHBLE) אנחנו גם לא רוצים התייחסות כזו, אבל בית הספר הממשלתי, למשל, מקבל תקציבים יותר גדולים, לפי מספר הילדים מהקסטות הנמוכות הלומדים בו, ולכן הם מעדיפים להתייחס אלינו כך.

"אבא שלי", הוא סיפר, "שירת בצבא הבריטי, ולפני מותו העביר לי את התפקיד, וביקש ממני לעשות כל מה שניתן על מנת לחזור ליהדות". ש' מייחס את המספר המועט של בני הקהילה לעובדה, שאחד הדברים שנשמרו לאורך השנים הוא ההקפדה על נישואין בין חברי הקהילה. "אחותי הגדולה התחתנה עם הינדי ממדרס, ולכן נודתה מהקהילה. מאז לא ראיתי אותה, ולעולם לא אלך לבקר אותה", אמר בשקט. "המסורת שלנו מספרת, שאנחנו צאצאי שבט דן, שהגיעו לדרום הודו דרך קשמיר ועמק הגאנגס". ש' הכיר את הסיפור של שבט הפאתאנים בגבול פקיסטאן ואפגניסטאן, "אולי אנחנו צאצאים שלהם".

אין לש' ולקהילה כל עדויות כתובות, חפצי קודש ופולחן, גם לא מהעבר הקרוב. הם גם לא פנו עם הקמת מדינת ישראל בבקשת עזרה. אין שום ידיעות לגביהם מנוסעים וחוקרים, כפי שיש על קבוצות יהודיות אחרות, והקהילות היהודיות בהודו מעולם לא שמעו עליהם. ש' מסביר את כל הבעיות הללו בניתוק ארוך ובשכחה, בגלל הדיכוי החברתי המתמשך, אך מדגיש שהם תמיד ידעו שהם יהודים, גם אם לא ידעו בדיוק מה פירושה של השתייכות זו.

ייתכן, שכמו הקהילה המרתקת של "בני מנשה" באזורים המרוחקים מניפור ומיזוראם (ש-200 מחבריה כבר נמצאים בישראל), גם הם חזרו ליהדות בהשפעת המסיונרים הנוצרים. ייתכן שש' למד את הדברים מהספרים, שהרב אביחיל מירושלים נתן לו, ועבר יחד עם אנשי קהילתו תהליך של שכנוע עצמי. ייתכן שתושבי הכפר מדקלמים את מה שלימדו אותם, שכן זה הסיכוי היחידי שלהם להחלץ מהסטיגמה ההודית האכזרית של הקסטות הנמוכות.
ואולי מאה הכפריים ההודים, שנאבקים על הישרדות יומיומית, נמצאים בעיצומו של תהליך מרתק וייחודי – גיבוש זהות חדשה, המשתלב בתופעה נפוצה של "הטמעת הרוח העברית".

באותם לילות שיחה ארוכים ומיוחדים שבתי והרהרתי בשאלה: האם יש חשיבות לקשר ההיסטורי לעשרת השבטים? האם זה בכלל משנה? אולי הרצון הכן, הנכונות והדבקות, ומעל לכל התקווה, חשובים יותר מ"העובדות ההיסטוריות", שאין לגביהן ספק?

לפני כחודשיים קיבלתי מש' מכתב שנפתח במילים "ברוך השם", ובו פנייה נרגשת לעזרה. "אנחנו לא יכולים להיות כאן יותר 'בין הגויים', האנשים שלי מוכנים לבוא לישראל כמו העובדים התאילנדים שיש בארץ", כתב. עדיין לא עניתי לו.