עשרים שנה אחר כך: בחזרה לאתיופיה

הגעתי לראשונה לאתיופיה ב-1994, לפני עשרים שנה. למסע היתה מטרה ברורה – לבדוק ולחקור את מקורות הסיפור על היעלמותו של ארון הברית המקראי והגעתו לכנסיית מרים מציון באקסום. הלכנו (הצלם יואל שתרוג ואנוכי) בעקבות הסיפור המסתורי והשנוי במחלוקת על מסעו של הארון מירושלים אל המנזרים באיי אגם טאנה, ללליבלה המופלאה ולאקסום, הבירה העתיקה, מקום משכנו האפשרי של הארון האבוד. הרגשתי אז כמו אינדיאנה ג'ונס…
יד הגורל רצתה שבדיוק השתרר שקט באתיופיה שסבלה שנים רבות ממלחמה פנימית. הדבר אפשר בעצם את המסע וההרפתקה, אך הרקע היה קשה. אתיופיה עדיין שתתה דם. מראות המלחמה נראו בכל מקום, התשתיות היו הרוסות, כבישים לא היו כלל במדינה והעוני והדלות זעקו לשמיים. כמעט בכל מקום הקיפו אותנו עשרות בני אדם בקריאות "פרנג'י פרנג'י" – זר, זר. התיירים היו מעטים מאוד. תשתיות התיירות היו בסיסיות ובעייתיות.

זה היה מסעי הראשון באפריקה בכלל.

הכנת אינג'רה, הלחם האתיופי המיוחד והחמצמץ | צילום: תמי נער

עכשיו חזרתי לאתיופיה. מסע לאפריקה הוא תמיד הרפתקה, אפריקה מתחברת אליך חזק, דרך הבטן. אבל אתיופיה, אין ספק, היא מקום מיוחד במינו. האתיופים גאים בהיסטוריה העתיקה שלהם, בקבלתם את הנצרות כאחד העמים הראשונים, בהיותם עצמאים תמיד בניגוד לקולוניות בכל אפריקה (למעט שנים מעטות של כיבוש איטלקי שהסתיים בתבוסת האיטלקים). הם גאים גם בממלכת אקסום העתיקה, בקשרי המסחר הקדומים עם ממלכות העבר, החל מקשרי מלכת שבא עם שלמה המלך וגם עם הפרסים, היוונים והרומאים, באתרי הטבע ואף בשלד בן יותר מ-3 מליון שנים של אחת מהאמהות של הגזע האנושי – מיס לוסי.

כנסיית ביתא גיורגיס (סנט ג'ורג') בלליבלה, החצובה בסלע וצורתה – צלב יווני

גם כיום אתיופיה מנהלת מדיניות עצמאית מאפריקה ומהמזרח התיכון מצד אחד, אך היא גם אחת המובילות בכמה תחומים ביבשת – היא מארחת את מרכז האו"ם באפריקה, והיא מהמייסדות של הארגון לאחדות אפריקה, שמזכירותו שוכנת באדיס הבירה.

בדרך למפלי הנילוס הכחול. מסע לאפריקה הוא תמיד בגדר הרפתקה | צילום: תמי נער

אבות אבותינו
כדי להתחיל ממש בהתחלה, הלכנו לבקר את מיס לוסי באדיס. האתיופים הקדימו את כולנו. מאובנים של קופי אדם ראשונים בני כמעט 6 מליון שנה התגלו באתיופיה ובמזרח אפריקה, ועדות לאחד מאבות האדם – הלא הוא שלד מיס לוסי – נמצאה אף היא באתיופיה, וחיה לפני כ-3.2 מליון שנה. היא השתייכה לסוג הומו אוסטרלופיתקוס, שההליכה הזקופה על שתי רגליים ייחדה אותו בין היתר משאר קופי האדם באותה תקופה. השלד של מיס לוסי התגלה בעמק נהר אוואש באזור עפר במזרח המדינה. לוסי נמצאת כיום במרתפי המוזיאון הלאומי של אתיופיה באדיס אבבה. לציבור מוצג דגם בתערוכה פתוחה. מאיפה השם הזה? ובכן, השיר ששמעו הארכיאולוגים שחפרו כאשר גילו את השלד, היה לא אחר מאשר "לוסי אין דה סקאי" של החיפושיות.

השלד של מיס לוסי – הומו אוסטרלופיתקוס (דגם לתצוגה), שההליכה הזקופה על שתי רגליים ייחדה אותו מקופי האדם

מיליוני שנה מאוחר יותר, לפני כ-200,000 שנה, התפתח גם ההומו סאפיינס ("האדם הנבון") הראשון. לא יאומן, אבל שרידי ההומו סאפיינס הראשון גם הם נמצאו, מכל המקומות – באזור אוואש וגם באתר ליד נהר האומו בדרום אתיופיה.

ציידים לקטים
במרבית שנות ההיסטוריה האנושית הארוכה, עד המהפכה החקלאית שהיתה לפני כ-10,000 שנה, היו בני האדם ציידים לקטים. הם חיו בחבורות (יש סברות שהיו אלה חברות שיתופיות לגמרי), עולם הידע שלהם היה מפותח מאוד, יותר מאשר בני האדם שבאו אחריהם. הם היו זקוקים לידע רב על סביבתם כדי לשרוד. הם הכירו היטב את סביבתם, בעלי החיים והצמחים – כמעט "כל אבן", וגם את יכולותיהם הגופניות במדויק. כנראה שהמוח שלהם היה גדול מזה שהתפתח אצל בני האדם אחרי המהפכה החקלאית (ביות החיטה ובעלי החיים).

חייהם של הציידים לקטים היו כנראה נוחים ואולי מאושרים מאלה שבאו אחריהם. הם עבדו הרבה פחות למחייתם, והיה להם הרבה יותר זמן להתבטל. התזונה היתה טובה יותר ומתאימה יותר לגופם, והם סבלו מרעב פחות ממה שקרה בעתיד. אמנם תוחלת החיים הממוצעת היתה נמוכה יותר אבל זה בעיקר בשל תמותת תינוקות. בעקבות הצורך לאסוף מידע רב, ואולי גם בשל החיים בחברות שיתופיות, פיתח ההומו סאפיינס לפני כ-70 אלף שנה את יכולת הדיבור והשפה. היכולת הזו אפשרה לו בהמשך להשתלט על העולם כולו.

אתיופיה עוברת שינוי מהותי, מחברה כפרית החיה בטבע לחברה עירונית עם טכנולוגיה ותקשורת

המהפכה הלשונית, התפתחות השפה, הובילה לאמונות, דתות, חברות ואידיאולוגיות. בעצם לתרבות כולה. המהפכה החקלאית, ומאוחר הרבה יותר גם התעשייתית, שיפרו בהרבה את יכולותיו של האדם. לא בטוח שאת אושרו. ד"ר יובל נח הררי דן על כך בספרו המצוין "קיצור תולדות האנושות".

חשבתי על הדברים באתיופיה. אתיופיה עוברת שינוי מהותי, מחברות כפריות החיות בטבע עם קשרי קהילה מובהקים (כמעט כמו הציידים לקטים…) לחברות עירוניות, עם טכנולוגיה, כבישים ותקשורת. האם מישהו מודד גם את מדד האושר? נכון, בארץ שסבלה משנות רעב כבד, לפני האושר החמקמק כדאי שיהיה מה לאכול.

אנשי דת אתיופים. האתיופים גאים בהיותם אחד העמים הראשונים שקיבלו עליהם את הנצרות

תקוות אפריקאיות
בשנות השישים של המאה ה-20, לאחר השתחררותה של אפריקה מהקולוניאליזם, היא כונתה "היבשת המתעוררת", או "הענק המתעורר", בשל התקוות שתלו בהתפתחות העתידית, שלוו ברומנטיקה. אבל האמת היא שאפריקה, רובה ככולה, שקעה בעוני מדכא, ברעב, במלחמות ובמחלות ומגפות. בטיסות מעל אזורים רחבים מאוד באפריקה הנוף הנראה (עד היום) הוא בעיקר בקתות קש דלות. העוני המחריד הוא עדיין נחלתו של רוב מוחץ של תושבי אפריקה.

מבנה בפאסיל גמב – המתחם הקיסרי בגונדר. המתחם שימש כמרכז השליטה והמגורים של קייסרי אתיופיה מהשושלת הסולומונית במשך מאות שנים, בתקופה בה גונדר היתה בירת אתיופיה, עד אמצע המאה ה-19. המבנים שכללו ארמונות וכנסיות נבנו בסגנון יחודי מקומי שהושפע מסגנונות שונים – בין היתר פורטוגזי

בשנות השמונים התחולל רעב כבד באתיופיה, שהחל בבצורת קשה בשילוב עם מתקפות של כוחות מורדים. כ-8 מליון בני אדם נפגעו מהרעב הזה, שהיה מהקשים בעולם אי פעם. רק ב-1984 מתו כמיליון בני אדם. בתחילת שנות האלפיים פגע באתיופיה רעב נוסף.

הכנת ארוחה באחד הכפרים. אפריקה עוברת בשנים האחרונות שינוי, שאתיופיה היא חלק ממנו

אפריקה מתעוררת
המאפיינים המוכרים ביותר של יבשת אפריקה הם עוני כבד, מלחמות אזרחים ארוכות, רעב ונחשלות. אבל בשנים האחרונות מתחולל סופסוף שינוי (שאתיופיה חלק ממנו) שחל כתוצאה ממספר נושאים:
1. קם מעמד בינוני רחב ומשכיל, מתחילה כלכלת שוק; באתיופיה, למשל, הוקמה בורסה.
2. השקעות גדולות מחו"ל – הרבה מהן מסין.
3. תעשיות רבות קמות ומתפתחות. התפוקה התעשייתית באפריקה צומחת בשנים האחרונות בקצב הגדול בעולם. באתיופיה – כ-10% ב-2012.
4. תחבורה ותקשורת – נסללו כבישים רבים והאינטרנט והתקשורת הסלולרית חודרים במהירות.
5. כספים רבים מאי פעם מושקעים בפיתוח במקום שיגיעו לשליטים מושחתים.
6. גדלה ההשקעה בפיתוח חקלאות, ואפריקה מתחילה לייצא.

יש תקווה לאפריקה.

בטקס הוצאת ארון הקודש ("תאבות", מלשון תיבה) מתוך קודש הקודשים הנמצא בכל כנסיה באתיופיה. הארון המקורי מבית המקדש בירושלים נמצא לטענת האתיופים בכנסיית מרים מציון באקסום, והוא אינו מוצא מהכנסיה אף פעם

מה השתנה
השינוי באתיופיה מהותי ונראה לעין, במיוחד בפרספקטיבה של 20 שנה. הדברים שבלטו עבורי ביותר: דומיננטיות של מבנים מרובעים עם גגות פח במקום בקתות הטוקול המסורתי העגול; כבישים סלולים לאורכה ולרוחבה של המדינה במקום דרכי העפר האינסופיות; תשתית תיירות המתבטאת בשפע בתי מלון ברמות שונות – לפחות במקומות התיירותיים; אוריינטציה ומודעות לשירות לתיירים, הורדת תפוצת מחלות ובמיוחד המלריה, התפתחות עירונית גדולה. לליבלה היפה (עם אתר הכנסיות החצובות, פלא עולם שהוכרז כאתר מורשת עולמית) היתה אז כפר נידח עם מנחת מטוסים בשדה חיטה. היום היא עיר עם שדה תעופה חדיש ועצום. ועוד משהו שעבורי מסמל כמעט הכל: אז היו מרבית הילדים מחוץ לערים יחפים. היום הם נעולים בסנדלים. אגב, תוחלת החיים הממוצעת עלתה בתקופה הזו באתיופיה מ-45 שנה ל-64, מהקפיצות הגדולות בעולם.

כלי שייט עשוי גזרי עצים באגם טאנה. הנילוס הכחול יוצא מהאגם ליד העיר בהר דאר ונע לעבר חרטום בירת סודן, שם הוא מתחבר עם הנילוס הכחול. באגם טאנה איים רבים שבחלקם נמצאות כנסיות ומנזרים מרהיבים | צילום: תמי נער

דרך ארוכה או קצרה
בכניסה למפלי הנילוס הכחול, לא הרחק מאגם טאנה והעיר בהר דאר, שאל אותנו המדריך המקומי: "באיזה מסלול תבחרו – בדרך היפה והקצרה, או הארוכה והקשה?". השאלה נראתה לי חשודה מראש. מי יבחר בדרך ארוכה וקשה במקום ביפה וקצרה? בחרנו כמובן בבחירה שנשמעה מוצלחת בהרבה.

ומה הקאץ'? ברור שיש איזה קאץ'. בדרך הקצרה והאכן יפה, הגענו במהירה לנהר שצריך לחצות. בנהר מין הסתם שוחים תנינים או היפופוטמים או שניהם. עברנו איכשהו, בתוך המים, אבל הסיפור נחרט בראשי כעדות לכך שאין ארוחות חינם.

לתדהמתי, אחרי 20 שנה, נשאלה אותה השאלה. הפעם, כפייטרים, בחרנו בדרך הארוכה, שהתגלתה כיפה מאוד ומשקיפה על המפלים מזווית גבוהה ושווה יותר. הדרך חזרה נעשתה במסלול הקצר, שבו כבר היה גשר תלוי יפהפה. מוסר ההשכל גם הוא עבר שינוי.

מפלי הנילוס הכחול. הדרך הקצרה לא בהכרח קלה יותר…

שדה האסטלות
אזור האובליסקים המרכזי באקסום (בנפת טגריי, צפון אתיופיה) נקרא שדה האסטלות הצפוני. נמצאים כאן כ-120 אובליסקים בגבהים שונים, שבין מטר אחד ל-33 מטר. האובליסקים בסביבת אקסום קדומים עד כדי 5,000 שנה ושימשו כפי הנראה כקברים. הגדול ביותר, באורך 33 מטר, שוכב שבור לחתיכות על האדמה, ונשבר כפי הנראה תוך כדי המאמצים להרימו.

בשנת 1937, בזמן הכיבוש האיטלקי הקצר, הורה מנהיג איטליה מוסוליני לחתוך את אחד האובליסקים, שהיה בגובה 24 מטרים ובמשקל של 160 טון, לשלושה חלקים והוא נשלח לרומא, והוצב בפייצה די פורטה קאפנה. שנים רבות נלחמה אתיופיה על השבת האובליסק השדוד, ורק בשנת 2005, במבצע שמומן על ידי ממשלת איטליה בשיתוף עם אונסק"ו, ושכלל את הרחבת שדה התעופה של אקסום, הוחזרו שלושת חלקי האובליסק (במטוס מסוג אנטונוב 124), וב-2008 הועמד האובליסק ואתיופיה זקפה את גווה.

אסטלת (אובליסק) המלך אזנה באקסום. הארכיאולוגים טוענים שהמונוליט, המתנשא לגובה של 24 מטר, קדום לתקופת מלכותו של אזנה, ששלט במאה ה-4 לספירה. אובליסק דומה הושב מרומא לפני שנים אחדות והוצב מחדש במקומו

מתנות מאפריקה
אתיופיה העניקה לעולם את הקפה, זה ידוע (השם בא ממלכת קאפה בדרום-מערב המדינה). לא תוכלו להחמיץ את טקס הקפה האתיופי, שמתחיל מקליית גרעיני הקפה, ממשיך אל כתישתו במכתש ועלי, לא לפני שעוברים ליד המשתתפים ומנפנפים בניחוח הנפלא ומקבלים אישור על המשך הטקס. עכשיו יעשה הקפה הטחון את דרכו לכלי החרס הכהה המגיע לגחלים, ולאחר מכן יימזג הקפה המהביל לכוסיות המתאימות. ומי שלא שתה קפה אתיופי, לא יודע מה זה קפה טוב.

טקס הקפה האתיופי מתחיל בקליית גרגרי הקפה ומסתיים במזיגתו לספלים מתאימים

אבל אתיופיה היא גם מולדת הטף, הדגן הלאומי המקומי (קרוב לחיטה או דוחן), בעל הגרגרים הזעירים, ממנו עושים את האינג'רה, הלחם האתיופי המיוחד והחמצמץ. רק לאחרונה התגלו לעולם המערבי סגולותיו התזונתיות הכבירות של הטף: הזרעים עשירים בברזל, בסידן, בחלבונים ובחומצות אמינו, והם נטולי גלוטן. הפרופיל התזונתי הזה הופך בשנים האחרונות למילה האחרונה בחנויות הטבע במערב. הביקוש המתגבר לטף בעולם גורם לעיתים למחסור בקרב השכבות הנמוכות באתיופיה. אבל הפוטנציאל עבור פיתוח אתיופיה גדול.

מפת אתיופיה (לחצו עליה להגדלה):

בתמונה העליונה: כנסיית ביתא עמנואל, לליבלה.
__________
הכותב השתתף בסיור לימודי (סוכני נסיעות) שאורגן ע"י Go Tour – טיולים ליעדים אתנו גיאוגרפים.
תודה ל-ETHIOPIAN AIRLINES ולשגרירות אתיופיה בישראל.
תודה מיוחדת לצפריר חייקיס מ-Go Tour. 
בהוקרה ל-11 הסוכנות המופלאות אליהן הצטרפתי באתיופיה.

לקריאה נוספת:

		לליבלה: הבתים יצאו מן האדמה גיל אל-עמי  |  צילום: יואל שתרוג   לליבלה, בלב אתיופיה, חצובה באבן וולקנית אדומה. מקבץ אדיר של כנסיות ומנזרים, מנהרות וגשרים, שבילים ומדרגות שנבנו ללא פיגומים. מיקומה הנידח, צרותיה של אתיופיה ומיעוט המבקרים סייעו למקום המיוחד הזה לשרוד

		אתיופיה – מסע בעקבות הצלב האמיתי מיכל פלג     מדי שנה חוגגים באדיס אבבה שבאתיופיה את מציאת שרידי "הצלב האמיתי" בירושלים על ידי הקיסרית הלנה, וההמונים נוהרים אל הבירה כשהם נושאים צרורות של ענפים ופרחי אביב. מסע בעקבות הקסם של אתיופיה הקדומה

מאכלים ומשקאות בקרב הקהילה האתיופית בישראל דקלה דנינו וזהר עמר     מהי אנג'רה ועם איזה רוטב נהוג לאכול אותה? איך מכינים את הבונה, הקפה האתיופי? מה אוכלים בחגים ובאירועים מיוחדים? על רזי המטבח המסורתי של יהודי אתיופיה. פרק מהספר "אתיופיה בישראל"