כמידי שנה, גם בקיץ האחרון הצטרפתי למשלחת מערות בינלאומית, במטרה לחקור את מעמקי תת הקרקע. משלחות מסוג זה יוצאות לנקודות הנידחות ביותר בעולם, במטרה לחפש פתחי מערות וכמובן לחקור את חלקיהם הפנימיים. כך "מתפתחות" מערות מוכרות לצד גילוי של מערות "חדשות".
המשלחת אליה הצטרפתי השנה יצאה אל מרכז הרי הטאורוס, גבוה מעל לחוף העיר אלניה שבמרכז החלק הדרומי של תורכיה. לא יצאתי לבד, אלא בחבורה יחד עם עוד שלושה ישראלים: אפרים כהן, עמרי גסטר וסרגיי אלימוב. כולם כבר היו בתורכיה ומכירים היטב את המרחב. המשלחת אליה בחרנו להצטרף הורכבה בעיקר על ידי מערנים (אנשי מערות) תורכים וצרפתים, אשר עובדים כבר יותר מעשור בפיתוח הידע אודות מערות האזור.
חברי המשלחת בכפר גונדולמוש עם סיום ההתארגנות ולפני הקמת מחנה שטח | צילומים: בועז לנגפורד
עם הנחיתה באנטליה תפסנו מונית לאכסניה בעיר העתיקה, שנקבעה כנקודת המפגש של המשלחת. לאחר התארגנות רגועה בעיר והגעת כלל המשתתפים, יצאנו בנסיעה אל הכפר גונדולמוש, המשמש כמרכז חשוב לחוות ההרים הפזורות בסביבתו. אף שהכפר קטן הוא מהמקומות שניתן למצוא בהם הכל: מטרקטור ועד ספל תה. אנו ניצלנו את האפשרויות להשלמת הדברים הנחוצים למשלחת: כלים למחנה, חבלים, אוכל וציוד בישול.
רוחות פרצים ובורגול
בשעת צהרים מאוחרת נמצא המקום בו קבענו את מחנה המשלחת: מדרון מתון וחשוף, לצד מעין חלש שיכול לספק את המשלחת לשתייה, שטיפה ובישול. נראה כי המעין המפכה, העשב הירוק ושעת השמש השוקעת תעתעו בנו במהלך הבחירה דווקא במקום זה להתקנת מחנה המשלחת. בתוך שלושה ימים מרבית אוהלי המשתתפים צפויים להישבר ולצאת משימוש עקב רוחות הפרצים הפוקדות את המקום החשוף. אנו, שעוד לא ידענו את הצפוי, התקנו אוהלים והחלנו בבישול ארוחת הערב: בורגול וסלט. הבורגול הסתבר כמזון העיקרי בתפריט וגרגירי החיטה השבורים עוד ילוו אותנו בנאמנות מעל ומתחת לאדמה.
שטח חשוף, לצד מעין צנוע בלב הרי הטאורוס, הוא המקום שנקבע להקמת מחנה המשלחת
שעת הערב נוצלה לעיון במפות וחלוקת משימות. הצוות הישראלי החליט להתפצל ולהשתלב בצוותים הזרים. עמרי ואפי התלוו למספר צרפתים שעלו אל המדרון הצפוני של העמק. שם, הם ידעו, ישנה מערה בעומק 200 מ', שבקרקעיתה יש המשך שלא נבדק מעולם. צוות צרפתי ביקר במקום בקיץ 2016 אך לא היה מצויד להתקדם לעומק. היעד נשמע מבטיח, אלא שעמרי ואפי מצאו את עצמם עולים ויורדים מאות מטרים במדרונות אדירים מכוסים ביער ספר של ארז הלבנון, מבלי לאתר את פתח המערה. נקודת הציון כנראה שגויה, מה שהופך את מלאכת האיתור לכמעט בלתי אפשרית. פתחים אחרים שאותרו במהלך הדרך עוד משכו אליהם את צוות המערנים במשך יומיים נוספים, אך כולם הסתברו כחללים רדודים וחסרי עניין מיוחד. לפחות ארזי הלבנון היו מרשימים.
מצוקי שיש אדירים מכוסים ביער ספר של ארז הלבנון. נוף קשה ונהדר בו שוטטו חברי המשלחת בחיפוש אחר מערות חדשות
חם מדי או קר מדי?
סרגיי ואני הצטרפנו לחבורה תורכית המורכבת מצעירי מועדון המערות של אנטליה. עלינו למדרון הדרומי, לאזור שטרם נסקר מעולם. העלייה תלולה אך מדהימה ביופייה. השטח בנוי מגיר ושיש, ומנוקז באינספור בולענים אל תת הקרקע. מרבית הבולענים צרים ובלתי עבירים ואנו בוחרים לעלות גבוה לחפש מערות בגובה ההרים.
צעירי מועדון המערות של אנטליה בחציית שדה טרשים. חיפוש המערות בהרים דורש שיטוט אקראי, בתוואי שטח תלול, עם ציוד רב לירידה למעמקים
עד שעות הצהרים כבר היינו בפתחו של פיר אדיר הצולל למעמקים, כשרוח מקפיאה נפלטת החוצה. בחוץ שמש נעימה וכולנו לבושים בהתאם. המערנים המקומיים מחליטים להיכנס בלבוש קל, בעוד הישראלים מתעטפים בכלל השכבות הנדרשות בפעילות במערות אלפיניות: ביגוד מנדף, סרבל פליז, סרבל עבודה, כובע גרב, כפפות עבות וגרבים טרמיות. עד שהגיע תורנו להיכנס סבלנו מחום מעיק תחת הביגוד הכבד. למטה התהפכו היוצרות. קרחון מרשים ניצב בתחתית הפיר, כשהוא מצליח לשרוד את הקיץ בזכות האוויר הקר הנכלא במערה. עם ירידתנו נתפס חבל הכניסה על ידי הצעירים התורכים, שטיפסו במהירות אל פני השטח תוך כדי הסברים אודות הקור המקפיא. בימים הבאים התורכים הגיעו מצוידים כהוגן וביחד ירדנו עד לעומק 130 מ' שם נתקלנו בסיפון מוצף מים שמנע את המשך הירידה.
ירידה למערה אנכית שהתגלתה במהלך הסקר. בפני השטח יכול להיות יום שמשי עם טמפרטורה של 25 מעלות בעוד שבפנים המערה הטמפרטורה קרובה לאפס
"תקף אותי דוב"
בסיום היום הראשון חזרנו למחנה בשעת ערב, למדורה, ארוחת ערב ותה תורכי מתוק. בעודנו חולקים את מאורעות היום הגיע למקום רכב, דלתו נפתחה וממנו יצא אלכס, בחור צרפתי בן 21 שזו משלחת המערות הראשונה בחייו. אלכס נעמד לרגע, מכנסיו קרועות, מעביר בנו מבט ופולט באנחה מבוהלת: "תקף אותי דוב". אנו לא הנחנו להתנהגות דרמטית שכזו להפר את תשומת הלב מהשיחה והמדורה, בעוד אנו תוהים איך בכלל הגיע לכאן הבחור, שכן אם היה תוקף אותו דוב סביר שאנו הינו צריכים להגיע אליו ולא הפוך…
לא עבר זמן רב עד שהבנו שהשאננות מיותרת. אלכס נתקף על ידי דוב ולא סתם, אלא בתוך מערה בעודם שניהם לכודים בתוך החלל. אלכס נשכב לצד המעין וטופל על ידי איש הרפואה של המשלחת כשהפרטים אודות המאורע התחילו להתבהר, בעיקר מפיו של איבו, חבר משלחת שהתלווה לאלכס.
קרחון בקרקעית פיר הכניסה למערה. קרחונים שכאלו נפוצים במערות האנכיות שברום הרי הטאורוס. שלג שחודר דרך פתח המערה במהלך החורף בונה את הקרחון, המתמוסס לאיטו במהלך הקיץ. שמירת הקרח מתאפשרת בזכות האוויר הקר הנכלא במערה
מעשה שהיה כך היה
וכך איבו סיפר: יצאנו בבוקר ל"מערת האיש המשוגע" שנתגלתה במשלחת 2016. חברי המשלחת דיווחו שבמקום ישנו פיר בעומק 70 מטרים וממנו נמשכות מספר מחילות אופקיות. לחלק מהמחילות לא ניתן היה להיכנס בגלל חסימה של שלג וקרח, כך שאנו קיווינו שהנה הקרח קצת נמס ונוכל לבדוק את המחילות הבלתי מוכרות. אלכס הגיע לפתח המערה והתקין חבלים. הוא ירד עם תיקים עמוסים בציוד הנדרש לטובת פתיחת מסלול חבלים ולסקירת חללי המערה. אני (איבו) הייתי מיד אחריו וגלשתי על החבל במורד הפיר.
התנועה במערות האלפיניות של גובה ההרים היא בעיקר בירידה וטיפוס אנכי על גבי חבלים
אלכס הגיע לקרקעית והניח את הציוד, כשלפתע, בעומק 70 מטרים מתחת לקרקע, בחושך המערה, הגיח מולו דוב חום בוגר ומופתע. אלכס, שהיה מופתע גם הוא, שלח אגרוף לפרצופו של הדוב והתחבר שוב לחבל להימלט בטיפוס חזרה אל הפתח. הדוב המסכן כנראה לא הבין את המתרחש. רגע אחד הוא ישן בקרח שבקרקעית המערה ולפתע מגיעה דמות, מסנוורת אותו בפנס ומכה אותו בפרצופו. הדוב פתח גם הוא בטיפוס, תוך שהוא נאחז בזיזים בקיר ומתקדם במהירות. בגובה של כ-20 מ' מעל הקרקעית נתקל הדוב המטפס באיבו, העושה את דרכו מטה בגלישה. איבו לא האמין למראה עיניו, דוב חום גדול מטפס לעברו במהירות כאשר הוא תלוי על חבל דקיק ומשתלשל באוויר. בניסיון להימנע מפגיעה על ידי הדוב בעט איבו בכל כוחו שוב ושוב בדוב האוחז בקיר בציפורניו. לאחר כמה ניסיונות תשו כוחותיו של הדוב והוא הרפה מאחיזתו והחל צונח מטה. בדרכו אל הקרקעית נתקל הדוב הנופל באלכס, שעוד עושה את דרכו מעלה בטיפוס על גבי החבל. במטרה לבלום את נפילתו, חיבק הדוב את אלכס ב"חיבוק הדוב" המפורסם, תוך שהוא מחליק מטה עד רגליו של אלכס, שם נאחז הוא בציפורניו לעומק בשר השוק. האחיזה לא הספיקה והדוב המשיך בצניחה לקרקעית, רץ מתחת למעטה הקרח שהיה במקום ונעלם.
עמרי נח לצד מקבץ מאובני ספוגים, בתצפית על העמק בו התמקמה המשלחת
הסיפור היה לא פחות ממדהים. איש מחברי המשלחת לא שמע על מקרה שכזה. על אף שדובים מנצלים חללי מערות כמחסה לשנת החורף, איש לא ציפה למצוא דוב בקרקעית מערה אנכית! לנו בישראל יש ניסיון ממקרים של היתקלות פנים אל פנים בתוך מערה עם צבועים או דורבנים, עקרבים וקרציות. דובים הם כנראה עוד איום רחוק.
ממתינים בקור ההרים עד ליציאת אחרוני המערנים בסוף יום פעילות
אלכס נשלח לבדיקה בבית החולים באלניה, שם הוציאו משרירי שוק הרגל את ציפורניו השבורות של הדוב. את יתר ימי המשלחת הוא העביר בקריאה במחנה ובתקשורת מוגבלת עם רועי הצאן המקומיים, שכן הוא בקושי הצליח לדרוך על רגליו. אנו, חברי המשלחת הישראלים, פרשנו לאחר שבוע על מנת להספיק לתפוס טיסה חזרה לישראל. המשלחת היתה ללא ספק בלתי שגרתית. שוטטות בהרים בחיפוש אחר פתחי מערות היא פעילות מוכרת לכולנו. מפגשים עם דובים מעט פחות.