בכל שנה, בתקופת הירח המלא של חודש שראוואן (יולי-אוגוסט), מקיימים אלפי צליינים הינדיים את מצוות העלייה לרגל אל מערת אמרנת (Amarnath). עולי הרגל מתכנסים תחילה בעיירה פאלגם (Pahalgam), השוכנת כ-40 קילומטרים מן המערה וכ-95 קילומטרים מסרינגר, בירת קשמיר. פאלגם היא עיירת נופש פופולרית, מוקפת הרים מיוערים, עצי אשוח ופסגות מושלגות. משך רוב ימות השנה מושך המקום מטיילים הבאים ליהנות בעיקר מן השקט והשלווה, אך בימי הייטרה (העלייה לרגל) הומה המקום אלפי אנשים. כשהגענו לפאלגם נראה היה שרבים משלושים אלף העולים לרגל כבר נמצאים שם. בכל פינת רחוב, תחת כל עץ, על כל פיסת קרקע, ישבו מאמינים הינדיים. בפאתי העיירה הוקמו מאהלים ומטבחי שדה לכלכלת הציבור. נערכו תפילות רבות וקטורת הועלתה בכל פינה. הגברים צבעו על מצחם שלושה פסים לבנים מאוזנים שהם סימנו של שיווה. הנשים שזרו בשערן פרחים, ובצד כל אלה התנהלה פעילות מסחר ערה וענפה.
מפאלגם השתרך טור ארוך מאוד של אנשים במעלה ההר. מי שיכול היה להרשות לעצמו שכר סוס או סבל, שיעזרו לו לשאת את ציודו או את גופו. העשירים יותר נסעו במונית את הקילומטרים הראשונים שבין פאלגם לאמרנת. רוב המאמינים צעדו ברגל כשצרורותיהם על שכמם, מקל הליכה מאולתר בידם, חלקם נעולים בכפכפים, אך רובם צעדו יחפים. בתוך ההמון הרוחש הזה אפשר היה לראות נשים וגברים, צעירים וזקנים, ואפילו משפחות שלמות שנשאו על גבן ילדים ותינוקות. קשה היה להתעלם באותם רגעים מן ההבדל המשווע בין הרוב ההינדי עם מיטלטליו המועטים לבין המיעוט של המטיילים המערביים שהיו מצוידים לתפארת. הצטרפנו לצועדים, ומצאנו עצמנו מוקפים נכים, חיגרים, פיסחים, ומשותקים למחצה שנראו כעולים במעלה ההר בכוחותיהם האחרונים. קטוע רגליים שחום עור שהגיע מדרום הודו טיפס במשך שבוע שלם אל המערה כשהוא נעזר בידיו בלבד. הבטנו בזרועותיו השריריות ובמבטו חדור האמונה וניסינו לפתוח בשיחה: "אתה חזק מאוד". "לא", השיב, "רק האל הוא חזק".
גשם התחיל לטפטף ורוח חזקה נשבה. עולי הרגל פרשו יריעות ניילון מעל לראשם, והמשיכו לעלות בשביל שהפך בוצי וחלקלק. היו שם כמה עשירים מופלגים שטיפסו במחלצותיהם. משרתיהם הגישו להם מזון ונופפו במניפות מול פניהם המיוזעות ממאמץ. ראינו אפילו כמה מאמינים שמנים במיוחד, שארבעה גברים חסונים הובילו אותם ישובים בניחותא על כסא, שנישא על כתפיים במשך חמישה ימים רצופים. הדמויות הציוריות ביותר הן אלה של הסאדהואים – סגפנים הינדיים שנטשו את ביתם ואת משפחתם ופנו אל הדרך הארוכה של חיפושים רוחניים. הסמריטי, החקיקה ההינדית, חילקה את חיי האדם לכמה אשראמות (תקופות): הראשונה היא תקופת הלימודים, בשנייה הוא מקים משפחה, ובשלישית הוא מצוּוה לצאת אל הטבע להתבודד ולהסתגף. רק מעטים אכן נוקטים דרך זו, אך אלה המקדישים את חייהם לדת בעת הייטרה מכל קצווי הודו. הם עירומים למחצה, שיערם וזקנם מגודל פרא, על גופם כתובות ועל מצחם שלושת הפסים הלבנים. הסאדהו החזיקו בידם האחת קלשון (מסמליו של שיווה), ובידם השנייה קופסת פח עגולה עם מעט מזון. הם מתפרנסים מתרומות הציבור, והעלייה לרגל אינה נתפסת אצלם רק כמצווה, אלא גם כנקודת זכות, שתוסיף לנשמתו של המאמין ותעזור לו בבוא העת להיוולד מחדש בגלגול טוב יותר ממצבו הנוכחי. למעשה, זוהי השקעה לטווח רחוק.
הצבא ההודי דאג לעולי הרגל, והקים לצד הדרך מחנות אוהלים צפופים שבהם מצאו המאמינים מקלט מפני גשמי המונסון והרוח הקרה. בסיומה של כל עלייה תלולה הוקמו דוכנים מאולתרים, ובהם חילקו לעולי הרגל תה חם וצ'פאטי (מעין פיתה ) שעה שנחו מן המאמץ הרב. מכל אלה זכור לי במיוחד מחנה שנקרא ששנאג (SHESHNAG). היה שם אגם קטן בצבע כחול-ירקרק, עטור הרים נישאים, ועל המדרונות שסביבו ניטו אלפי אוהלים. מתצפית מעל המחנה נראה שביל ארוך, אינסופי, מלא עד אפס מקום בנקודות ססגוניות של עולי רגל שטיפסו בנוף. הסביבה באיזור זה הלכה ונעשתה צחיחה והרוח היתה קרה במיוחד.
בתום שלושה ימי טיפוס הגענו אל המערה. תור ארוך של אנשים סגר על הפתח, ושוטרים רבים ניצבו מסביב כדי לשמור על הסדר. המאמינים הוכנסו אחד אחד למערה, והמשגיחים שעמדו סביב זירזו אותם ללא הרף לצאת החוצה כדי לפנות מקום לבאים אחריהם בתור. עולי הרגל נכנסו בדחילו וברחימו למערה. הם נשאו תפילה קצרה אל מול לינגם הקרח, ויצאו במהירות החוצה. העניין כולו ארך דקות אחדות, ומיד לאחר מכן החלה הירידה הארוכה חזרה לפאלגם (להזכירכם, צעדנו שלושה ימים בתנאים קשים, וכל הטיפוס המייגע הזה כדי להתפלל דקות אחדות במערה החשוכה והקפואה). ברור היה לנו שמשמעותו ומהותו של האירוע נגזלה מאתנו . יכולנו להבין אותו, אבל לא היה לנו סיכוי לחוש אותו. |
