אגמון החולה. שש בבוקר. אתה ישוב בעגלה חשופה הנגררת על ידי טרקטור ונוסע אל ארצות העגורים. הקור מקפיא. העגורים עצמם נראים עדיין מנומנמים משהו, משוטטים בשדות ומנקרים להם אנה ואנה.
לפתע, ללא אזהרה, אני נכנס למעין מצב של הזיה. אולי בגלל העייפות, אולי בגלל הערפילים החמקמקים שיורדים על העמק, אבל העופות היפהפיים הללו נראים לי כעת כמו מילים.
מילים לבנות, אפרפרות שעפות באויר ויוצרות מדי פעם משפטים ושפה משלהם. הנה הלהקה העצומה בשדה הבוטנים שהומה ומכרכרת לה ללא הפוגה מצטיירת לי כרומן עב יריעה. מדי פעם נקרעים ממנו "דפים" של טקסט צפוף ואפרפר, מתעופפים להם ונעלמים אי שם.
עד שהשמש הציצה במזרח, היום התחיל להתחמם, והכל חזר כפי שהיה.
|
נתקלת בטעות בכתבה? חוסר עדכון? נשמח לקבל ולעדכן
>>
