סקי מתקשר אצל רבים לאלפים השוויצריים או האוסטריים, אך הוא בעצם המצאה סקנדינבית, ורוב התפתחותו נעשתה בצפון אירופה. כמו רבים מענפי הספורט, גם הוא התחיל כאמצעי קיום בחיי היומיום, והתפתח רק בשלב מאוחר לספורט ולספורט תחרותי. העדויות המוקדמות ביותר לגלישה – מגלשיים בני 4,500 שנה – התגלו בהוטינג שבשוודיה, אך נמצאו גם חריטות וציורי קיר בני יותר מ-5,000 שנה שבהם נראים ציידים ונוודים סקנדינביים שלרגליהם סוג של מגלשיים. כתבים מאוחרים בהרבה, מלפני כאלף שנה, מספרים על מלך ויקינגי אחד שהיה גולש להנאתו ומתמוגג מהמהירות. המלך הזה היה הראשון הידוע לנו כמי שראה בסקי ספורט לשמו. העולם מתאהב
ב-1886 נפתח בנורווגיה המפעל הראשון לייצור ציוד סקי שנועד לענות על הביקושים ההולכים וגדלים, ואוהבי סקי סקנדינביים שנסעו בעולם לקחו עימם את המגלשיים לכל מקום, הפיצו את הבשורה והתחילו להקים מועדוני סקי מחוץ לארצותיהם. תחרויות הסקי הנורדי הוצגו באולימפיאדת החורף הראשונה שנערכה בשאמוני (Chamonix) שבצרפת ב-1924 (המשחקים האולימפיים החלו 28 שנה לפני כן, אך בשל התנגדותו של הוגה הרעיון האולימפי, הברון דה קוּבּרטן, הונהגה אולימפיאדת החורף רק שלושה עשורים מאוחר יותר). העולם אהב את מה שראה, אבל התאהב בעיקר באפשרות לגלוש במהירות במדרונות מושלגים. בשנות השלושים של המאה העשרים התפתחה הגלישה במדרונות למה שקרוי היום סקי אלפיני. מהסקי האלפיני התפצלו שני ענפי ספורט מרכזיים: גלישה במורד, שבה הגולשים יורדים במהירות מנקודה בפסגה אל רגלי ההר, וסלאלום, שבו על הגולשים לעבור בכמה שערים בדרכם למטה. במהלך השנים נוצרו ונוספו לתחרויות של אולימפיאדת החורף קומבינציות של שני הענפים האלה: סלאלום ענק (עם יותר שערים ובמסלול ארוך יותר), סופר ג'י (סלאלום שבו המרחק בין השערים גדול יותר ומצריך גם מיומנויות של גלישה במורד) וקומבינציה אלפינית (הגולשים מתחרים גם בגלישה במורד וגם בסלאלום בשתי תחרויות עוקבות).
בשנות השלושים התחילו אתרי הנופש באלפים האוסטריים להאריך את תקופת הפתיחה שלהם גם לעונת החורף כדי לספק מקום לינה ובילוי לחובבי הגלישה. ומאחר שאורחי האתרים האלה היו בדרך כלל אצילים ועשירים, הפך הסקי, שהיה עד אז ענף עממי, לענף אליטיסטי שרק בעלי ממון יכולים לרכוש בו מיומנות באימונים ממושכים. המצב השתנה מעט כשהומצאו מגלשיים שמאפשרים גלישה איטית יחסית לטובת המתחילים ונפתחו בתי ספר לסקי. גם המצאת המעליות סייעה להחזיר את הספורט לעם, משום שהן מאפשרות לגלוש אלפי מטרים מדי יום, וכך מקצרות את השהות באתרים היוקרתיים. מרכז הכובד עובר מערבה
האוסטרים הקימו בתי ספר לסקי, והאמריקאים שיתפו פעולה בשמחה: מאות מסלולים סומנו, וצעירים נהרו למורדות בהדרכת הגורואים האירופאים. ב-1940 היה הסקי האלפיני נפוץ ומוכר מחוף לחוף, אך בסוף 1941 שוב נעצרה התנופה עם כניסת ארצות הברית למלחמה. רוב אתרי הסקי נסגרו, באמריקה כמו באירופה. הסקי נדמה כהולך ודועך בכל העולם, והפעם היו אלה האמריקאים שהצילו אותו. סיומה של מלחמת העולם השנייה הביא לפריצה טכנולוגית בכל התחומים בארצות הברית, וגם הסקי נהנה ממנה. זה אחר זה הומצאו שיפורים מהפכניים במגלשיים, במקלות, בלבוש ובמעליות הסקי, והם נעשו ידידותיים יותר למשתמש. עם השיפור הטכנולוגי חלה עלייה חדה בהיקף הביקוש וההיצע: בשנת 1955 היו באמריקה 78 אזורי סקי, ובתוך עשור זינק המספר ללא פחות מ-660. לא עבר זמן רב עד שאתרי הסקי האירופיים אימצו את הטכנולוגיה האמריקאית ונהנו גם הם מהפיכתו של הסקי לספורט בטוח, אמין ונגיש, שאוכלוסייה רחבה מאוד מבקשת לטעום ממנו.
סנובורד והסדר הטוב הסנובורד כבש לו אוהדים בעולם, בעיקר בארצות הברית ובקנדה, וב-1998 נכנס לראשונה למשחקים האולימפיים בנגאנו, יפן, על אף ההתנגדויות שעלו. רוב המתחרים, אז כמו היום, הם בני נוער שמנסים להגיע לקצה גבול היכולת בפעלולים, ולא תמיד שומרים על הסדר הטוב. דוגמה טובה לכך היתה כבר באולימפיאדת נגאנו. רוס רבאלייטי האמריקאי היה לגולש הסנובורד הראשון שזכה בזהב אולימפי, אבל כעבור שלושה ימים נדרש להחזיר את המדליה, כי בבדיקות השתן שלו התגלו עקבות של מריחואנה. רבאלייטי ערער על ההחלטה, טען שהוא לא השתמש בסם ושגם לו היה משתמש בו לא היתה לו כל תועלת מכך, וכך הצליח לשמור על המדליה שלו. באולימפיאדות החורף האחרונות תחרויות הסנובורד הן הנצפות ביותר, והן הולידו כוכבים חדשים, כמו שון ווייט הג'ינג'י, המכונה "העגבנייה המעופפת", שעבור אמריקאים רבים הוא מפורסם וחשוב יותר מכוכבי סקי מסורתי כמו בודי מילר (טיפוס ססגוני כשלעצמו), יאניקה קוסטליץ' הקרואטית ומיקלה דורפמייסטר האוסטרית. ____ הצילומים ההיסטוריים באדיבות האתר www.hurstwic.org |
