ביום טוב, כשערוץ התנועה הרב מסלולי המוביל דרומה אינו פקוק בעשרות אלפי מכוניות, אפשר לגמא את 198 הקילומטר המפרידים בין לוס אנג'לס (Los Angeles) לסן דייגו
(San Diego) כמעט בשעתיים. 134 שנים קודם, כשאלברט לואיס סאלי זכה במכרז להפעלת קו הדואר בין שני היישובים, תבע המסע כמעט יומיים. שלוש פעמים בשבוע היתה אחת הכרכרות של סאלי יוצאת לדרך, עמוסת נוסעים ומכתבים. שנים אחדות לפני שמסילת הברזל הראשונה הגיעה לעיירה, מכר סאלי את הזיכיון, קנה את אחד מבתי האיזור תמורת 2,000 דולר במטבעות זהב, הוסיף למבנה קומת עץ שנייה וקרא לו "מלון קוסמופוליטן". בסוף המאה ה־20 הפכה אורוות המלון הצנוע למוזיאון גדוש בכרכרות, במרכבות ובקרונות מסע משופצים. סן דייגו, היושבת בקצה הדרום מערבי של החלום האמריקאי, משקמת ומשמרת את מבניה הראשונים, הלא מרשימים במיוחד, כמו מכירה בכך שהעבר לעולם אינו מת. הוא אפילו איננו עבר, כפי שאפשר להתרשם במסעדה המקסיקנית הטובה קאסה דה פיקו. טוֹסטָדה של עוף ושעועית שחורה עולה כשבעה דולרים ופייסטה פהיטָס שמונה דולרים וחצי. הרחבה מפוצצת. שעת צהריים. כמאה נשים וגברים אוכלים נאצ'וס וגאוקָמוֹלֶה ושותים מרגריטות צבעוניות ומשכרות מגביעי ענק. המלצריות לבושות בשמלות מקסיקניות רחבות וצבעוניות, והאווירה קליפורנית – שילוב של גזעים ותרבויות: מקסיקו, ארצות הברית, אירופה, המזרח התיכון והרחוק.
סן דייגו, העיר השישית בגודלה בארצות הברית, נמצאת כ־19 קילומטר מצפון לגבול  | | גבול מקסיקו וארצות הברית, הצד המקסיקני. מקסיקנים רבים חצו את הגבול בניסיון למצוא עבודה בקליפורניה. כיום הגבול סגור כמעט הרמטית, אבל בסן דייגו יש נוכחות מקסיקנית בולטת. אווירה קליפורנית, שילוב של גזעים ותרבויות |
הבינלאומי. מעברו השני, במקסיקו שמעבר לאופק, משתרעת טיחואנה
(Tijuana), עיר צפופה וענייה, כרך אדיר המתפקד כאילו היה באיזור זמן שונה. בעבר נהגו מקסיקנים רבים לחצות את הגבול במאמץ למצוא עבודה בקליפורניה. בתום השקעת ענק בציוד ובמשאבים נסגר הגבול כמעט הרמטית, אבל סוכני משרד ההגירה הפדרלי מוסיפים לבצע בעיר פעולת חסימה סיזיפית.
"הם מגיעים ומבקשים לראות את רשימת מקבלי המשכורות", מספר בעל מסעדה מזוקן בשולחן הסמוך. "הם משווים את מספרי הביטוח הלאומי שאני מציג להם למספרים אמיתיים ואומרים לי: יש לך במטבח עשרה פועלים לא מתועדים. סלק אותם. אני בא ואומר לפועלים: אם אתם לא חוזרים אלי עם שמות אחרים ומספרים אחרים – אני מעיף אתכם. כמה מהם מגיעים למחרת עם שמות ומספרי זיהוי חדשים. האחרים עפים ללאס וגאס. שם יש הרבה עבודה, ואף אחד לא מטריד אותם". כסף זורם ברובע נורות הגז
חואן רודריגז קאבריו היה האירופאי הראשון ששייט למפרץ הטבעי, ב־1542. האינדיאנים שלטו באיזור עוד 200 שנה. ב־1769 ניהלו נגדם כמה מסעות מלחמה אכזריים, והדגל הספרדי הונף על אדמת קליפורניה. בסן דייגו הוקם הראשון מ־21 המיסיונים, קו המעוזים הקדמי של הכנסייה הקתולית, שהשתלב בתוכנית של האימפריה הספרדית לספח את קליפורניה. ב־1821, כשמקסיקו הכריזה על עצמאותה מספרד, העניקה ממשלת מקסיקו את אדמות הכנסייה לנאמניה. על אדמות המיסיון הוקמו חוות בקר ואחוזות ענק. בכמה מהן אפשר לבקר, כמו במבנים אחרים ב"עיר הישנה" שהפכו למוזיאונים.
האמריקאים קלטו את חשיבותו האסטרטגית של הנמל הטבעי וחמדו את הארץ הדשנה. עד מהרה מלאה הארץ מתנחלים יאנקים. ספינות הצי האמריקאי שייטו לאורך החופים, ארצות הברית חרחרה מלחמה ובשנת 1846 חצה צבאה את הגבול בדרכו לבירת מקסיקו. סן דייגו נכבשה וסופחה ב־1847.
הורטון פלזה, קניון ענקי בלב המרכז המסחרי של העיר, הוא אולי מסמלי ההתפשטות מערבה והנחישות של האמריקאים. כאשר אלונזו הורטון הגיע הנה, לפני 134 שנה, היתה סן דייגו עיר ידועה לשמצה במערב הפרוע. "לא אתן חמישה דולרים תמורת כל העיר",  | | רובע נורות הגז. מאיזור של בתי זונות, מועדוני חשפנות ומלונות זולים, הפך הרובע למרכז מסחרי תוסס, ובו מסעדות יקרות, חנויות מלאות כל טוב ומועדוני לילה הומים |
שיקר הורטון במצח נחושה כשנשאל לדעתו על השטח. מיד אחר כך קנה 3,800 דונם של גבעות וחולות על שפת המפרץ, במחיר ממוצע של שבעה סנטים לדונם, חזר לסן פרנסיסקו, פתח משרד מכירות והחל לפרסם את נפלאותיה של עיירת החוף הדרומית. עד מהרה החל למכור את אדמותיה ברווח של מאות אחוזים, ושנה וחצי לאחר שרכש את איזור המפרץ כבר דיווחו שהמחירים זינקו ל־600 עד 1,000 דולר לחלקה. כששב לסן דייגו חלש היזם על בנייתם של מזח הורטון, בנק הורטון ומלון הורטון.
הסיפור עוד לא נגמר פה, בסן דייגו. הכל עוד בתנועה. בחזית המלון הונחו היסודות להורטון פלזה, מרכז הקניות המפורסם שנבנה ב־1985 ומשגשג עד עצם היום הזה. התשובה המסחרית לקניון היא מה שמכונה פה "רובע נורות הגז", אשר הפך בשנים האחרונות מאיזור של בתי זונות, מועדוני חשפנות ומלונות זולים למרכז מסחרי תוסס ויוקרתי. ברצועה צרה, המשתרעת על פני כ־16 גושי בניינים, הושקעו מאות מיליוני דולרים, ואת הרובע גדשו מסעדות יקרות, חנויות מלאות כל טוב ומועדוני לילה הומים.
במוצאי שבת נוהרים לכאן אלפי אנשים. "בעיר הזאת", אומר יאיר עבד, ישראלי שחי בדל מאר (Del Mar), על שפת האוקיינוס, "הכל נסגר בתשע בערב. אתה יוצא מהקולנוע בעשר – ואין מי שיגיש לך ארוחת ערב. אבל בדיסקוטקים ובמסעדות של רובע נורות הגז אפשר לאכול ולשתות עד הבוקר". כעת מתפללים שמרכז הכנסים המשופץ ומגרש הבייסבול המודרני של קבוצת "סן דייגו פאדרס" יצדיקו את ההשקעה. במקביל בונים כ־8,000 יחידות דיור, רבות מהן בסמוך ל־UCSD, האוניברסיטה המעולה, אחת החשובות ביותר בארצות הברית. לדעת את אלוהים בלה הויה
שלוחת סן דייגו של אוניברסיטת קליפורניה נמצאת בלה הויה (La Jolla), אחד המקומות הנפלאים בעולם. יופיה הנקי של שדרת החוף מרשים בכל פעם מחדש. בתי אבן ועץ אדומי רעפים גולשים במורד הגבעות כמעט עד שפת המים, בוגנוויליה מטפסת על גדרות עץ לבנות. גלים כחולים־ירוקים צונחים באיטיות אל הסלעים וריח מלח עומד באוויר. צריחות שחפים וסנאים. כמה אריות ים רובצים על סלע משונן.
לה הויה היא החלום האמריקאי. מסעדות טובות וחנויות יוקרה מזמינות את התיירים לרכוש מכל טוב הארץ. בגדים יקרים, צילומי טבע מרהיבים, תכשיטים, בתים. המקומיים, כמו תמיד, מסתובבים בלבוש פשוט ונוח. מזג האוויר נפלא, רוח קלה, שמש וים, שלל שפות, פה ושם אני קולט גם עברית. לה הויה, כ־17 קילומטר מצפון למרכז המסחרי של סן דייגו, הפכה לאיזור המגורים המועדף על עשירי העולם.
מעל לכל שולט האוקיינוס השקט. יודעי דבר טוענים שאין כמו שחייה או צלילה עם שנורקל בחברת כרישי החוף העדינים והביישנים. יש פה בתי מלון יקרים ואנינים מאוד, שבהם  | | לה הויה, על שפת המים, כ-17 קילומטר מצפון למרכז המסחרי של סן דייגו, היא החלום האמריקאי. מעל לכל שולט האוקיינוס השקט, ויופיה של שדרת החוף מרשים בכל פעם מחדש. לא פלא שזהו איזור המגורים המועדף על עשירי העולם |
מקבלים האורחים שיעורי יוגה, עיסוי ואפילו טיפול במחטים. ד"ר דיפאק צ'ופרה, אחד המרפאים המפורסמים באמריקה, הודי במוצאו, גורו ומחברם של כמה רבי מכר, בהם "איך נכיר את אלוהים", מיקם כאן את מרכזו העולמי ומציע את שירותיו. הוא מטיף למדיטציה משככת לחצים, ואנשיו מעניקים שיעורים פרטיים למען יאריכון ימיך.
האשה הראשונה של לה הויה היתה אנא הלד, שהגיעה לעיר ב־1894. מבט אחד על הגבעות הירוקות, השמים הכחולים והאוקיינוס השקט, והיא החלה לרכוש אדמות. לאחר שנישאה למוזיקאי מקס היינריך, הפכו השניים את לה הויה למושבת אמנים, שחקנים, מוזיקאים וסופרים. האיזור היה "ארי" ואפילו קצת אנטישמי, אבל עד מהרה הגיעו גם סוחרי מקרקעין אחרים, חלקות האדמה על שפת המים שוות היום מיליונים והאיזור משובץ יהודים, רבים מהם מדרום אפריקה, אחדים מישראל. מטוסים בשמי סן דייגו
ארבע שנים לפני אנא הלד, ירד המו"ל המצליח אדוארד סקריפס לסוף שבוע בסן דייגו ונלכד בקסמי המקום. הוא רכש את 4,600 הדונם של "אחוזת מירמר", 24 קילומטר מצפון לעיר, ושנים אחר כך שכנע את הביולוג וויליאם ריטר להקים שם מכון לביולוגיה ימית. "מכון סקריפס לאוקיינוגרפיה", אולי החשוב במכוני המחקר הימי בעולם, סופח לאוניברסיטת קליפורניה וניצב בלה הויה עד היום.
במירמר נבנה אחד מבסיסי הצי החשובים ביותר באמריקה. הצי מיקם כאן את "טופ גאן", קורס הטיס שבו השתלמו טובי הטייסים האמריקאים. "טופ גאן" הועבר לפני כמה שנים לאריזונה, ואת הפיקוד על מירמר קיבלו המרינס. הנוכחות הצבאית מורגשת בעיר כמעט כמו בישראל. בדרך לסן דייגו, מבנה של ארבעה מסוקים כבדים מתרגל מעל לחוף  | | רובע נורות הגז. "בעיר הזאת, הכל נסגר בתשע בערב. אבל בדיסקוטקים ובמסעדות של רובע נורות הגז אפשר לאכול ולשתות עד הבוקר" |
ולגבעות. זוגות של מטוסי F-15 נוסקים בשמים הכחולים. בצילו של פוינט לומה
(Point Loma), הצוק המרהיב והכי דרום מערבי בארצות הברית, עוגנות צוללות גרעין אמריקאיות. חיילים ומלחים קצוצי שיער ממלאים את המסעדות בשעות הערב.
בסופו של דבר היו אלה הנמל עמוק המים, מזג האוויר המתאים לאימוני טיס והצי האמריקאי, שסללו את דרכה של סן דייגו לשגשוג כלכלי וחברתי. צ'רלס לינדברג בא הנה במאי 1927 כדי לפקח על בניית "רוחה של סנט לואיס", המטוס שאיתו חצה את האוקיינוס האטלנטי בטיסה ישירה לפריז. התעשייה האווירית התבססה באיזור עוד יותר בתחילת מלחמת העולם השנייה, שתרמה להפיכת סן דייגו לבסיס צבאי ואחר כך למרכז של תעשיות אלקטרוניקה והיי טק.
כיום חיים בעיר השישית בגודלה בארצות הברית כ־1.8 מיליון בני אדם. "עיר גדולה עם סגנון של עיירה קטנה", אומר לי עבד, שהגיע הנה ב־1982. "אין חיי לילה סוערים, אין הרבה אמנות, ולמי שבא מתל אביב קצת משעמם. אבל מזג האוויר תמיד טוב, אפילו כשהוא רע. כולם נינוחים, כולם בהרים ובאוקיינוס, אף אחד לא מכופתר – מקום עבודה אידיאלי לאנשי ההיי טק והביוטכנולוגיה". מבחינתו, סן דייגו היא מין אי גדול. ממערב האוקיינוס, ממזרח מדבר אריזונה, מדרום מקסיקו ומצפון סוגר על העיר בסיס המרינס הענקי "פנדלטון". בתווך יש חופים נהדרים, שמורות טבע, גן חיות ענקי, "עולם הים" (Sea World), יקבים ומטעי אבוקדו. 30 דקות נסיעה מזרחה נמצאים בתי הקזינו שמפעילים אינדיאנים בשמורות שלהם. "מפוארים לא פחות מווגאס", אומר עבד.
הסיפור, כמובן, לא נגמר פה. מהגרים, צפיפות, לחצים כלכליים ובעיות פיתוח ואנרגיה, שמאיימות אפילו על אספקת החשמל בקיץ. אבל איש בסן דייגו אינו מודאג באמת. התושבים והמומחים מסכימים שהסוף חייב להיות טוב, ושהשילוב של תעשייה משגשגת, אוניברסיטה מצוינת, נמל פעיל ומזג אוויר משובח יהפוך את סן דייגו לאחת הערים האמריקאיות החשובות ביותר במאה ה־21. סן דייגו – העמוד הראשי>> |
