סיני – מסע בעקבות בני ישראל במדבר

ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן […] ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד".

פס סגול נמתח לרוחב האופק השחור. הרווח הצר בין קו מיתאר הפסגות והשמים הולך ומתרחב. גוונים מתחלפים, כתום וכחול, וכתר זהב מתחיל להתרומם לרקיע. זריחה בהר סיני. מאחורי, בליל שפות. עולי רגל ממלמלים נרגשים. אחת מהם, קשישה שמנמנה, מגולגלת בשכבות בגדים, פותחת במזמור הלל. אחרים מצטרפים אליה, ופסגת ההר נעטפת בצלילי קסם. יום חדש בא לעולם, חותם את המסע הרגלי שלי. שלושים ימים ברחבי סיני.
אני נשענת על הסלע הקר וסוגרת את ספר התנ"ך. הפעם האחרונה שקראתי בו היתה אולי בימי בית הספר. שכחתי עד כמה מלים יכולות להיות יפות. מוכר התה הבדווי קורא לי להרים את ראשי. עננים נמוכים מסביב ודבר לא נראה, מלבד פסגה שמיימית ובראשה קאפלה ביזנטית עתיקה, צפה לה בלובן הרך. אולי אלוהים יתגלה בעב הענן כפי שהבטיח למשה? זה באמת קרה כאן? זה בכלל משנה?

למידע נוסף – מדריך מסע אחר לסיני
כך או אחרת, אי־אפשר להתכחש לנוכחות החזקה של ההר. נזירים ועולי רגל נוצרים היו הראשונים שזיהו את המקום כהר הקדוש, כבר במאה השלישית. אחריהם המוסלמים (האיסלאם חדר לאיזור במאה השביעית), והיו גם יהודים לא מעטים שאימצו את המסורות הנוצריות, אך הזיהוי לא קיבל מעולם גושפנקה מן הממסד הדתי. עניין של אמונה דתית ואינטרסים. אין שום הוכחה מוצקה שזהו אכן הר סיני, הר משה.

השמש עולה והפסגה מתחילה להתרוקן מהאנשים שטיפסו כל הלילה בשביל רגע החסד הקטן. האוויר מתחמם. אני אורזת את חפצי ומתחילה בדרך חזרה. מהר סיני לתל־אביב. רגל ימין עייפה מאוד מהמסע. ב־1997 נפצעתי בתאונת אופנוע, ויותר משנה התהלכתי בעזרת קביים. עדיין אין איחוי בעצם הירך. כששרירי הרגל התחזקו קצת, רציתי רק ללכת וללכת. במדבר. לקראת פסח התגבש הרעיון, ללכת בסיני.

על דרך החוגגים

לפני הרבה שנים היה לשייח של שבט ג'בלייה הסוס המשובח ביותר בסיני. כולם חמדו אותו, ובעיקר השייח של שבט מזיינה, השבט הגדול ביותר בחצי־האי. הוא רצה לקנות אותו, אבל השייח של ג'בלייה סירב. הוא אמר שלא ימכור אותו גם בעבור כל גמלי סיני. אז החליט שייח המזיינה להערים עליו. הוא עקב אחרי מנהגי שייח הג'בלייה, ובאחד הימים, כשהיה הפרש בדרכו צפונה, על דרך החוגגים, ראה זקן פצוע משתרך בוואדי. הוא ירד מסוסו והעלה את האומלל על האוכף. אז אחז הזקן במושכות וקרע מעליו את התחפושת. היה זה שייח המזיינה.

"התריתי בך להיזהר מפני", אמר. "רציתי בסוס הזה ולא הסכמת למכור לי אותו". "טוב", ענה שייח הג'בלייה, "הסוס שלך. רק בקשה אחת לי אליך – אל תגלה לאף אחד איך הערמת עלי. הנוודים הבדווים ייהפכו לחשדנים ולא יעצרו יותר להושיט עזרה לנקרים בדרכם, מחשש שישדדו אותם". שייח המזיינה ירד מהסוס, התנצל ונתן את המושכות ביד שייח הג'בלייה. האחרון המשיך בדרכו, והסיפור התפשט בסיני.
התלות ההדדית בין אנשי המדבר מחייבת דאגה לזולת ושמירה מתמדת על אמצעי המחיה המוגבלים. נקיון מקורות המים נשמר בקפדנות; משקים את בעלי החיים ומעבירים אותם מיד למקום אחר. בדווי שיקושש ענפים משיח רותם ידאג לשבור ענף נוסף, כדי שיהיה ענף יבש לבא אחריו. הנוודים יודעים גם שבמַַקְעַד, מקום האירוח המסורתי, ימצאו תמיד סוכר, תה, קמח, אורז, מלח וכלי בישול. אם ירצה לדעת המארח מי האיש, ישאל אותו שאלה אחת: "מאיזו באר אתה שותה?". התשובה תכיל את כל האינפורמציה הדרושה. מאיזה שבט הוא והיכן הוא גר.

חלפנו על פני סלע הכתובות, קילומטרים ספורים מעין־חודרה. נבטית, יוונית, ערבית וארמית חקוקות בסלע, וגם עיטור של מנורה עם שבעה קנים. הגמלים הלכו בדרך עוקפת, אחמד ואני ירדנו בקניון הלבן לנאת המדבר של עין־חודרה. משם המשכנו דרך ואדיות חודרה, סנירה וחליל, המכונה סנטה הקטנה. ג'בל ברקה התרומם מעל לדיונות לבנות ולפסלי אבן חול בגוונים של אדום וצהוב. נוף בראשית.

מזג האוויר לא היה אופייני לתקופה. עננים אפורים כיסו את השמש רוב הזמן באותו החודש. מדי פעם ירד גשם. "למה את עושה את זה, הולכת כל כך הרבה על רגל מוגבלת, במדבר?", שאלו אותי בלילה קר ליד המדורה. שמש לוהטת או גשמים חזקים, שטפונות הרסניים וקור יבש וצורב, סופות חול ושממה; מהו באמת סוד המשיכה של מרחב שחון ועוין לפעמים, נעדר כמעט לחלוטין אנשים, צמחים ומים?

זו ההרגשה לקום בבוקר באוהל ולא במיטה, כשהשמש עוד לא זרחה, ואפשר לצאת ולצלם צילומים נפלאים של אור ראשון. וזה התה, שמתבשל עם צמח החַבַּג שקטפת. וריח המדורות שנדבק אפילו לדפי המחברת. והארגון המדויק של כל הציוד על הגמל. ואלה השכמות, שמודיעות מתחת לרצועות התרמיל: אנחנו קיימות. והשבילים נעדרי עקבות צמיגים, והאוויר הנקי, וגללי הגמלים שמסמנים את השביל המטושטש, וריח הלענה באוויר. קירות של קירטון לבן, משובצים בעיני צור חומות, והמים בבאר נידחת. שקט אינסופי. והרגל שלי יכולה סוף סוף לכל זה. לכל אותה צעידה מתמשכת.

שדים ורוחות, אקמול וגשמי ברכה
עם הימים, החליק המסע לשגרה, והתפקידים נחלקו בינינו בלי מלים. קימה מוקדמת ואפיית פטיר או ליבה (סוגי לחם בדווי), בישול התה המתוק, קיפול הציוד והעמסתו על הגמל. קומקום התה, הבראדה, נארז תמיד אחרון, שומר כוס מתוקה אחרונה לפני היציאה. אחר כך הולכים. שעות של שתיקה. מדי פעם עצרנו לבשל תה, פה ושם הפנה אחמד את תשומת ליבי לצמח, לסלע, או סיפר לי ברצינות תהומית סיפורים ואגדות. על שייחים בעלי כוחות על־טבעיים; על דייקים קדושים – פרצי מאגמה שיצאו דרך סדקים ונקודות חלשות בסלע ויצרו בו פסים ועורקים צבעוניים; ועל האַפַריט – רוחות ושדים המתגוררים מתחת לאדמה ובסדקי סלעים, רואים ואינם נראים, שאפשר לשמוע אותם כשהרוח נושבת. כוחותיהם רבים והם משפיעים על מהלך החיים של יושבי המדבר. כך אפשר להסביר מדוע האשה בגדה, מדוע הילד פחדן, מדוע הגמל ברח.

הבדווים לא מוצאים סתירה בין דת האיסלאם המונותיאיסטית לבין האמונות הפגאניות. תפילות לאללה וצום חודש הרמדאן בצד הזוּארוֹת השבטיות המסורתיות (עליות לרגל, מפגשים חברתיים וטקסים) ותפילות בקברי הווַאלי (מנהיגים שכוחותיהם העניקו להם מעמד של קדושה). שם אפשר להיעזר בכוחות הקדוש, למצוא מזור לעקרות, מרפא למחלה, פתרון לבעיה. האיסלאם נדבק למסורת ארוכה של אמונה ופולחן, שלא נעלמה. יש בהם מרפאים בשֶתֶן ומומחים לגירוש שדים מהגוף, שמתפללים באדיקות חמש פעמים ביום לאללה האכבר.

ואדי ועוד ואדי, פסגות הרים, בארות, נאות, אגדות. נוף חדגוני. צעדנו על רכס הרים מעל ואדי זַלָקָה, דורכים על פסיפס הדוק של אבנים שחורות, מבהיקות בשמש שאחרי הגשם. רק קולות הצקצוק של נוהגי הגמלים ופצפוץ האבנים תחת הרגליים נשמעו בחלל. התקרבתי לצוק להביט בוואדי שלמטה. כשעצרתי, לא נשמע יותר קול. חוץ מהרוח. רוח אלוהים? קוביות ענק ניתקו מצלע ההר לפני זמן רב, והן כמו תלויות באוויר. דילגתי מאחת לשנייה. אחמד עצר והמתין לי, אוחז בידו אבן עגולה. כשהתקרבתי, הטיח אותה נגד סלע והאבן החומה התבקעה. תוכה היה מלא בקוורץ. אבטיח אליהו.

ירדנו לוואדי בשעת אחר הצהריים. באופק נראו ענני סערה. "הלילה נלון במערה", הודיע אחמד. "מתי נגיע אליה?", שאלתי. "עוד שעה". שעה בדווית, אני יודעת. עוד שעתיים־שלוש נגיע. החושך ירד וגשם החל לטפטף בוואדי הקר ושטוף הרוחות. סלע גדול הלבין במרכז הוואדי ובראשו נפער חור שחור – המערה. היה לי חום. אחמד הכין שיקוי מצמחים שקטף, אחר כך עיסה לי את הרקות בשום ולימון. כשראה את הבעת הפנים שלי קבע: "אם את לא מאמינה, זה באמת לא יעזור". לא הגבתי.
"את באמת לא מאמינה? ובאללה?".
משכתי בכתפי, "אולי".
"אני מאמין שכולנו כמו עץ", אמר. "היהודים הם השורשים, המוסלמים הם הגזע והנוצרים הם הענפים".
"והבדווים?", שאלתי מחייכת.
"אנחנו? הפרחים כמובן", פרץ בצחוק.

אמונה או אקמול, למחרת ירד החום. יצאנו לביקור בחלקת אלוהים קטנה, בשלוחה של ואדי זלקה. ערוץ קטן, זרוע כולו שדות קנביס, שהוביל בין שיחי רותם פורחים בלבן אל קניון צר ותלול. סימני שיטפון נראו בכל מקום. טיפסנו על בולדרים, סלעי אבן חול אדומים ועגולים, עד למפל גבוה. יפה בסיני.

אחרי שישה ימים הגענו למוֹית רִמְלִייֶה ולכביש נואייבה־סנטה. סופות חול וגשם אילצו אותנו לשנות את המסלול, ובמקום להמשיך במישורים המזרחיים הפתוחים יצאנו דרומה, לכיוון ואדי נַצְבּ. הבטנו לאופק. פסגות ההרים לא נראו. מעטה עננים על הכל. עוד סופה חזקה מתקרבת. עיכוב נוסף בגלל הגמל, שהחליט ללכת בעקבות נאקה ולעזוב אותנו לאנחות. יומיים במזג אוויר סוער וגשום הסתתרתי בבוסתן, נודדת ממבנה מקורה אחד לשני. רצפת חול, קירות אבן עבים ומפוחמים ממדורות, תקרות עשויות קש, שקיות ופחיות, שהתגלו כלא עמידות בפני מים. כשאחמד חזר, אחרי יום חיפושים מתיש, הוא מצא אותי יושבת דולפת ומטונפת על האדמה הרטובה, מדליקה סיגריה לחה. מי אמר שאין גשם בסיני? קיללתי. את כל מי שהבטיח שלא יירד גשם, את אחמד שלא שמר על הגמל, את הגמל ואת עצמי יותר מכל. "את מביאה ברכה", אמר אחמד. "כבר שנים שלא ירדו כאן גשמים כאלה".

אל שדות האופיום, בדרך לחתונה
בוואדי נצב התארחתי באוהל של זייד, בדווי מבוגר משבט מזיינה, שאיתו המשכתי לחלקו השני של הטיול – דרך הוואדיות כִּיד ומְגֵירַת, לעבר ואדי אִיסְלָה וג'בל אוּם שוּמַר. השתיקות היו ארוכות. שעות השתרכתי תשושה מאחורי הגמל. כל מה שראיתי לפני היה ישבנו העקוץ קרציות ופרעושים. במקומות שנראו לי הכי שוממים, הופיעו פתאום אנשי המדבר. בדווי בגלבייה לבנה ומאובקת, ועליה מקטורן חום, התקדם לעברנו. הוא נראה אדיש, לא מגלה סימני פליאה לפגוש בנו, בחורה ישראלית ובדווי קשיש שהולכים לבדם. הם בירכו זה את זה בחום, לחיצת יד רפה, והשתופפו על הארץ. זייד הוציא מכיסו קופסת פח ישנה וגלגל להם חודרי, סיגריה מעשב מקומי. שקית בלירה. טבק מקומי זול. אחרי העישון קמו מהאדמה והמשיכו הלאה, בלי גינוני פרידה.

חלפנו על פני חמורי פרא, שיחי צלף אחוזים בקירות ושפע שכרון סיני בפריחה סגולה. בוסתנים, מאהלים, שדות אופיום. לפעמים התארחנו במקעד של מקומיים, לפעמיםלנו ליד בארות. צינורות שחורים מפספסים את אדמת הוואדי. זייד ספר אותם. אחד, שניים, חמישה, עשרה צינורות. מובילים מים מביר קְצוּרִיֶיה, השד יודע לאן.

למחרת, לפני שיצאנו לדרך, חלף על פנינו בדווי צעיר. כשזייד מזג לו כוס תה, הוא סיפר כי בהמשך, בוואדי איסלה, יש חיילים מצרים. אורבים למגדלי האופיום. זייד הביט בי. הוא לא רצה להיכנס לוואדי. בין הבדווים למצרים לא שוררת חיבה יתרה. הבדווים שפגשתי זוכרים בגעגועים את "הזמן של הישראלים", אז היו להם עבודה, כסף, הילה. היום, חלק מהשבטים עובדים עם תיירים. המצרים לא נותנים להם עבודה. גידול אופיום הוא דרך מוצא. כסף גדול ומהיר. ומסוכן. העונש למגדל או לסוחר באופיום הוא 25 שנה בכלא המצרי.

פארש (עמק) אליהו בדרך להר משה. כאן רואים המעפילים להר משה את הפסגה בפעם הראשונה. המסורת מספרת על ניסים ונפלאות שהתרחשו במקום | צילום : סיגל (גלי) גבע

"נוותר?", נתן בי זייד מבט שואל. "יש לי אישורים ותעודות", ניסיתי להרגיע. "אבל לי אין", אמר. בסדר. נוותר על ואדי איסלה. נגיע לג'בל אום שומר בדרך אחרת. "אבל אם יש מצרים", אמר, "גם לא נמצא בדווי שיעלה איתך לג'בל אום שומר. אני חתיאר שלא יכול לטפס. לא תמצאי לבד את הדרך. היא גם קשה ומסוכנת". לא רציתי לוותר. השינוי בתוכניות, הימים הארוכים האחרונים, הבדווים. הכל נמאס פתאום. יותר מדי תקלות ועיכובים. המסע לא מתקדם כפי שתכננתי.
צעדנו במועקה בין קירות הוואדי. בין דקלי תמר וסלעים אדומים מפוספסים בדייקים שחורים. רציתי שיקרה משהו שיוציא את הטיול מהשגרה שנכנסנו אליה. הנוף נפתח קצת. על צלעות ההרים היו טרסות קירחות. זייד המשיך לצעוד בוואדי, מתעלם מכך שעצרתי והתחלתי לטפס למעלה. במדרגה גבוהה יותר ראיתי את הגידולים הראשונים. ים ירוק, מנומש בפרחים סגולים. שדות הפרג. הסתובבתי בין הפרחים וצילמתי. לפתע שמעתי קריאות הרחק מעלי. עיניים להרים. שש דמויות לבושות חאקי החלו לגלוש מההרים. חיילים מצרים?

המשכתי לצעוד במהירות, מנסה להדביק את זייד. אחרי עשרים דקות הגיעו אלינו האנשים מההר וחסמו את דרכנו. חקלאים בדווים. מעבדי שדות ההזיות. ילדים בני 15 עד מבוגרים בני 50, חמושים בסכינים, נשק חם ומשקפות. בום. ירייה הדהדה בוואדי. הם נדרכו וספרו. תשע יריות. חיוך. התבוננתי שואלת. "זה צייד של רזלה [צבי]", הסביר לי אחד הנערים. צייד צבאים או בדווים?

זייד קשקש נרגש בערבית מהירה שלא הבנתי ולבסוף עלינו אל הקַצְר, המערה המשמשת אותם כבית. הערב ירד, וכולנו אכלנו גָ'רישה מקערה משותפת, מגלגלים ביד כדורי גבינה, פיתה מפוררת ומלח. האווירה היתה נינוחה. ואז התחילה סדרת השאלות הרגילה.
"בת כמה את?"
"28".
"את נשואה?"
"לא".
"מסכנה", הנהנו בראשם, "למה?"
כבר תפסתי את העסק. "הכל מאללה", עניתי.
"כן, ובעזרת אללה עוד תתחתני".
"אינשאללה", הסכמתי.

מהצבא המצרי לעמק הכחול
למחרת עליתי עם רבּיע, אחד ממגדלי האופיום, לפסגת אום שומר, משכנה של אלת הרעמים, על פי אחת מאגדות הבדווים. זהו ההר השני בגובהו בסיני. שלוש שעות ישבנו ברקיע, מתבוננים סביב: מישור אל־קַע הלבן, העיר א־טוּר שלחוף מפרץ סואץ, התעלה, ים סוף, ג'בל קתרינה. רביע סיפר לי על חייהם במחתרת, בין ההרים. שישה חודשים במערות, שישה חודשים בבתים.

"אתם לא פוחדים?"
"כמובן", הוא פער פה בחיוך, חושף שיניים צהובות וחומות, ואפילו אחת מזהב. אוצר. "המצרים לא נכנסים לשטח ברגל. הם התחילו להסתובב כאן בהליקופטרים. ומה את חושבת על העסק?". מה באמת?

בישלנו תה ועוד אחד ושלישי, ובשעת אחר הצהריים התחלנו לרדת מהפסגה, חזרה למערה. לא נגיע לפני החשכה. כוכב ראשון נדלק בחושך. נוגה, ונוס, כוכב האהבה. רביע איבד קצת מהנינוחות שלו. יום שלם נעדר, והוא לא בטוח אם יפגוש את אביו ואת חבריו או חיילים מצרים. הגענו למערה ומצאנו את חברי המחתרת יושבים מתוחים. "אתמול תפסו את סלים במורד הוואדי", הודיעו לרביע. הוא התיישב דומם ליד האש. זייד התפלל בצד. לידו התפלל השייח הזקן, אביו של רביע.

בשעת בוקר מוקדמת, תוך כדי מלמול תפילת השחר, העיר אותי זייד ודחק בי למהר ולצאת לדרך. הוא רק רצה לצאת מהמקום. פרידה חפוזה. לא השתהינו אפילו כדי לשתות תה. ארבע שעות של הליכה מהירה, רק אז הסכים זייד לעצור, לאכול ולנוח. "זהו", הודיע מתנשף, "כאן כבר אין מצרים".

חצינו את ואדיות רַחַבָּה ופְרוּש. זייד רכב לפני ואיבדנו קשר עין. אבל שמעתי אותו שר, מבסוט שהתרחקנו מהשדות. אחרי שלושה ימי הליכה נינוחים הגענו לג'בל אום עלווי, שליד סנטה קתרינה. המשכנו דרך נַקְבּ דילווה לנקודת המפגש עם אחמד. הנקב היה תלול וצר, ובאחד מפיתוליו נפרש עמק רחב ויפה. אז ראיתי לראשונה את הכתמים של העמק הכחול. גחמה של אמן בלגי שלא שכנע את הישראלים, אבל הצליח יותר עם המצרים, והם נתנו לו לצבוע כמה סלעים ופסגות בכחול.

אחרי ימים ארוכים של צעידה במרחבים פתוחים ונקיים, נראו לי הגושים הכחולים האלה כמו קופסאות שימורים מפלצתיות, שהשאירו בשטח אורחים ענקים.

ההר הקדוש ועגל הזהב
את הימים הבאים הקדשנו לאיזור ההר הגבוה. יצאנו דרך נַקְבּ אבו־ג'יפה; ג'יפה על שום הריח שהגיע לנחירי הבדווי שצעד מאחורי גמלו בשביל המפותל. בקצהו מלכודת ישנה, ששימשה בעבר לתפיסת נמרים. מסלול מעגלי בן חמישה ימים היה השלב האחרון במסע. מזג האוויר היה בהיר יותר, אך עדיין קר מכדי ליהנות משפע הבריכות ומאגרי המים המלאים שבדרך. כל האיזור מלא בוסתנים. עצי משמש, תפוח ושקד בפרץ פריחה בתולית, עצי תאנה, רימון וגפן קירחים מעלים, עצי זית. בעוד כמה חודשים הכל יהיה מלא פרי.

צעדנו על שבילים כבושים ברגליים אינספור, מסלולי טיול פעילים, ופגשנו שתי קבוצות קטנות של מטיילים, בפעם הראשונה אחרי ימים רבים. שבילים מלוכלכים בעטיפות מצוירות. אנגלית, גרמנית, עברית, ערבית. התגעגעתי למרחבים יבשים, נקיים, ריקים מאדם.

אחרי מנוחה בכפר סנטה קתרינה טיפסתי לבלות את הלילה האחרון על ההר הקדוש. על צומת הדרכים של מנזר סנטה קתרינה והכפר עומד מבנה נבּי הארוּן. כאן בנו את עגל הזהב, לפי אחת המסורות. אחד הבדווים סיפר, שכשחיל פרשי פרעה רדף אחרי בני ישראל והגיע לים סוף, החלו הסוסים לסגת מפני המים הגואים. סוסה פלאית, מיוחמת, צעדה לפניהם ומשכה את הסוסים בריחה, עמוק למים. אחד מבני ישראל לקח חול קדוש מעקבות פרסתה. את החול ערבבו בזהב המותך שנוצק לתבנית העגל, והוא שהעניק לו מראה אמיתי.
בתוך הוואדי, בוסתן נטוש ובית גדול בנוי חדרים חדרים. צלבים דוקרים את הרקיע. כשמלאו לו 100 שנים, החליט הנזיר שגר כאן לחזור ליוון. את המחצית השנייה של חייו, אמר, יעשה במולדתו. טיפסנו את 3,750 המדרגות שבנו הנזירים. אחמד סיפר שחלומו של הנזיר אשר היה אחראי לבנייה היה לזכות לרדת בכולן מהקאפלה הביזנטית שמעל למנזר. אחרי שנתיים של עבודה, על פסגה מושלגת, הוא מת.
שקיעה יורדת על היום האחרון שלי בסיני. רעם עמום נשמע, אבל לא נראה שום מטוס. "ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד". מישהו אמר לי פעם, שיש רק עשרה מקומות בעולם שבהם לא שומעים רעש מתוצרת אנושית במשך 24 שעות ביממה. עצוב. ובסיני, יש מקום כזה? ישבתי למעלה עוד כמה שעות, ירח גדול ומלא צף ממעל. אחרי עוד כמה שעות שקע הלילה, ובאור ראשון פניתי לחזור הביתה.