סינדרלה מהרי האנדים

במערכת הבחירות הבטיח טולדו שאם ייבחר הוא יעלה את מאצ'ו פיצ'ו, סמל העבר של עמו, על ראש שמחתו, ולנוכח האבנים הקדושות יודה לאלים ולרוחות של ימי קדם ולעמו על שאפשרו לו להנהיג את פרו. הוא קיים את הבטחתו | צילום : לאו מלמוד

הנה אני, נוסע שבא מרחוק, יהודי המכיר את עוצמתו של סיפור, יהודי אשר הקדיש חלק גדול מחייו לעמי יבשת אמריקה ולאמונתם, נמצא במקום האדיר הזה, בעיר המופלאה שנקראה פעם "העיר האבודה", מאצ'וּ פיצ'וּ, אחד מפלאי תבל, ורואה איך סיפור קורם עור וגידים והדיבּר הופך לבשר.
לידי שמאן, "כוהן מהאנדים" על פי הגדרתו, שמקיים לראשונה אחרי מאות בשנים טקס במקום המקודש הזה ומספר לי את המיתוס. הוא הגיע לכאן מרחוק, מכפר הנמצא למרגלות ההר הקדוש אַוסַנְגאטֶה (Ausangate), שם אנשים כמוהו יודעים לקרוא לאָפוּס, אלי ההרים, ולדבר אליהם. והאלים תמיד באים, נמצאים לידם.
הזקן נשוא הפנים בא כדי לחדש פולחן עתיק במקום הקדוש הזה, לקרוא לאלים, כדי שהפעולה אשר הוא ושמאנים אחרים עושים בהר תצליח. הוא בא גם כדי לשלוח כוח ריפוי ועוצמת שלטון לאדם שבו הוא רואה את התגשמות הנבואה על חזרתו של פאצ'אקוּטֶק מרעיד העולם, העשירי, שנבחר על ידי אלים ואדם, האיש אשר יביא בחזרה את השפע, הוא הנשיא החדש של פרו, אלחנדרו טולדו. טולדו הוא אינדיאני במוצאו, אשר עלה ממעמד כלכלי של עוני ומחסור, מהשתייכות לעם נרדף ובזוי בעיני אחרים, לתפקיד הרם ביותר. מאבקו היה קשה ומלווה מכאובים, אבל דרך בחירתו, להבדיל מדרך מינוים של שליטים אחרים באמריקה הדרומית, היתה דמוקרטית. נראה שגם האלים משנים את דרכם ואת דרכי האדם בהתאם לזמנים המשתנים.
טולדו הוא האינדיאני הראשון באמריקה הדרומית שנהיה לנשיא. מה הפלא שהתושבים המקומיים, בני עמו, אימצו את הנשיא הצעיר אל לבם ותרגמו את הופעתו הפוליטית למושגים משיחיים? הם חידשו, ואולי זכרו, מיתוס שאותו סיפר עוד במאה ה־17 כותב הכרוניקות הספרדי פרננדוֹ מוֹנְטֶסינוֹס.
במערכת הבחירות הבטיח טולדו שאם ייבחר, הוא יעלה את מאצ'ו פיצ'ו, סמל העבר של עמו, על ראש שמחתו, ולנוכח האבנים הקדושות יודה לאלים ולרוחות של ימי קדם ולבני עמו על שאפשרו לו להנהיג את פרו. והוא אכן קיים את הבטחתו. ב־28 ביולי  2001 התקיים טקס המינוי הרשמי בלימה, בירת פרו, כנהוג מאז ומתמיד. למחרת, ב־29 ביולי, תשעים שנה לאחר גילויה מחדש של מאצ'ו פיצ'ו, נשבע טולדו בפני האָפוּס כי מיום זה והלאה, בתום כל כך הרבה שנות רודנות, הוא יעשה הכל למען עמו, יילחם עד חורמה נגד העוני והניצול וינסה לחבר בין דם לדם ובין תרבות לתרבות, כדי לצרף יחדיו את כל מרכיבי הפסיפס התרבותי של ארצו.
יום לפני כן כבר השביע טולדו את כל השרים בשבועה שאותה בני ארץ זו לא שמעו מעולם: "אני נשבע בשם אלוהים, המולדת והעניים". אבל בטקס במאצ'ו פיצ'ו היה מימד נוסף: בהבטחתו להחזיר לבתי הספר, על פי רצון התלמידים, את השפות של האינדיאנים, קֶצ'וּּאָה ואַיימַָָרָה, השיב הנשיא את כבודה האבוד של תרבות זו, הנרדפת כבר יותר מחמש מאות שנה. חלק גדול מאנשי הכנסייה בפרו מתבוננים בחלחלה בנעשה לנגד עיניהם, כאילו זז השעון אחורנית, אבל לעומתם חשים רוב בני העמים הקדמונים בהר וביער שמשהו קרה. התקוות המשיחיות מתגשמות עוד בימיהם.

רצון האלים, רצון הרוחות
בטקס, שמקורו בזיכרון הקולקטיבי של בני האנדים, המתינו כוהני ארבע רוחות השמים בצד הזכרי והנקבי של המקום, הימין והשמאל, וכך יצרו את השלם. הם פנו לאמא אדמה ולאלי ההרים, והודיעו להם שהביאו מנחות ושהם מקווים כי האלים יחזירו טובה לעם אשר שלח אותן באמצעותם. הם באו מהאזורים הנישאים לגובה של יותר מ־4,000 מטר – שם מגדלים רק תפוחי אדמה ומקיימים עדרי לאמה; הם באו מאדמות גידולי התירס, מהחוף היבש ומהיער ברוך הגשם. הם יודעים את רצון האלים והרוחות, על כן הביאו מנחות לפי רצונו האישי של כל אחד מבני האלמוות.
הקונכיות השמיעו קול כשל שופר, החלילים חיללו, והשמאנים־הכוהנים היו שקועים בפולחנם. הם נשפו אוויר רווי עלי קוקה שאותם לעסו, ומסרו את הנשיפות כמתנה לרוחות של מעלה; למטה, בעולם האדם, הם לא שכחו את אם כל חי והחדירו מזון קדוש לאדמה. כך החזירו את המזון לאם הנותנת הכל ושאינה שוכחת דבר. כל המנחות, כולל עלי הקוקה, הונחו

ציור של אמן אינדיאני, שבו מופיעים הנשיא טולדו כמלך האינקה, סמל השמש על חזהו, ורעייתו אליאן קרפ כמלכה של האינקה, ובידה סמלו של שליח האלים, פאצ'אקוטק. האינדיאנים בפרו רואים בבחירה בטולדו את שובו של המלך פאצ'אקוטק, שהרחיב את הממלכה, הפך אותה לאימפריה, יצר את סדר האינקה ואת חוק הממלכה צילום: נחום מגד

על בד לבן אשר תחם את גבולות הקודש.
הנשיא החדש קיבל מתושבי מאצ'ו פיצ'ו מקל זהב, חיקוי של המקל המקורי – סמל זיעת השמש, שאותו נתן האל הגדול לאב הקדמון של האינקה ולאֶחיו כדי שישמש להם לבדיקת האזורים שבהם חלפו בנדודיהם. רק המקום שבו חוד המקל ייתקע באדמה יהיה המקום הנבחר, הארץ המובטחת. לא בכדי קיבל טולדו את המקל הסמלי במקום הנשגב ובהר הנישא, רצוף הסמלים. "המלך" פאצ'אקוטק בנה את העיר הקדושה בין הר ליער, כדי להקים בה מקדש אשר בו יוכלו הוא והבאים אחריו להתחבר עם האלים ועם כוחות הטבע ולהתמזג עם האבות הראשונים, שפרצו דרך חלונות הזהב מעולם שמתחת לאדמה. אבות אלו באו מאגם טיטיקאטה (Titicata), רחם היקום, אל העמק הקדוש. מקדש החלונות שבנה המלך הוא אות ומופת לזמן ההוא, שבו האלים, הטבע ובני האדם מחוברים תמיד. כי הימים ההם הם תמיד הזמן הזה, זמן החלום, ואולי אין עבר ואין הווה, כי הימים ההם והזמן הזה חד הם.
בתום התפילה, ההודיה והגשת המנחות לאלים צעדו נציגי ארבעת כיווני העולם, אשר להם משמשת קוסקו מרכז, לעבר הבמה שבה ישב "המלך" על כס מלכותו, ובכך ניתן האות להבדלה בין קודש לחול.

הגברת הראשונה, מלכת האש
לפני שנשא הנשיא את דבריו ניתנה רשות הדיבור לאשתו, אליאן קרפ. הכרתי אותה כשהיתה נערה, וקיבלה בשיעורַי מושגים ראשונים על התרבויות המקוריות של היבשת, ונשארנו קשורים כאב אל בתו שיצאה למרחקים. יהודייה גאה זו, האוהבת אהבת נפש את העם שאותו אימצה, יודעת היטב את שפת הקֶצ'וּאָה, שפתם של רוב האינדיאנים של פרו. היא למדה אותה באוניברסיטת פרינסטון, שבה סיימה דוקטורט באנתרופולוגיה. והנה הפעם באה למאצ'ו פיצ'ו כגברת הראשונה, לבושה בבגד אשר הזכיר לרבים את בגדי אשת האינקה, ופנתה לעם בשפתו, כששערותיה האדמוניות כשל אלת התירס מתנופפות ברוח:
"עמי, אַפוּ מאצ'ו פיצ'ו, אַפוּ וַוייִנָה פיצ'ו אפו סאלקאנְטאי, אפוּ אוסנגאטה (ההרים הקדושים של האינקה), עתה חוזרים הם, הימים הטובים, הימים הטובים והסדר הטוב, הימים שאותם רצה טוּפַק אָמַרוּּ השני (המלך שמרד בספרדים; נ.מ.)[…] קולי מופנה אליכם, אלה שעמדו במריים זמן רב, אלה ששמרו על המסורת כדי שלא תישכח – אתם, הכוהנים הרמים, אשר לא נתתם לזיכרון המשותף להימחק; אתם, אשר שמרתם על הלשון, על רגשותיה של הפאצ'ה מאמה, על קדושת האָפוּס, על הבגד שלנו, על הריקוד שלנו, על האומה הגדולה אשר מחברת את דרכי האינקה ושפונה היום לעבר העתיד על ידי החיבור בין העמים, לעבר תקופה חדשה, שבה שולטת הדמוקרטיה. הבאנו את הזמן של פאצ'אקוטק העשירי לעולם החדש בשוויון מלא בין העמים של אומתנו הגדולה, כדי שתחזור העבודה והשמחה לכולם. שְמַח, הו עמי! תודה".
לאחר הנאום המרגש דיבר הנשיא בספרדית. הוא הבטיח היסטוריה חדשה, קידוש פרו במובן העמוק, שבו מסורת לא תתפרש כפיגור, כי שנות כיבוש וניצול יצרו את הפירוש הזה. לאחר הנאומים חתמו ראשי מדינה וראשי ממשלה של איזור האנדים על אמנת מאצ'ו פיצ'ו, שבה התחייבו לשמור על התושבים המקוריים של היבשת, על תרבותם וכבודם, על המסורת, כולל הרפואה המסורתית, ועל אדמתם ורכושם.
בתום החתימה מיהרה אליאן למרכז המקודש ביותר של מאצ'ו פיצ'ו – שם נמצא שעון השמש, שעל פי המסורת, כל הנוגע בו מתמלא בעוצמת אל השמש, אבי מלכי האינקה – והניחה את ידיה על האבן הקדושה. אחר כך יצאו הנכבדים רכובים על אותו קונדור של העידן החדש, ציפור הברזל המעופפת, שהובילה אותנו למבצר גדול הממדים סאקְסאהוּאָמאן ((Sacsahuaman. גם אותו בנה המלך הגדול, מייסד האימפריה של האינקה, פאצ'אקוטק התשיעי, זה אשר ידע לא רק לכבוש את הארץ ולהרעישה, אלא גם להעניש שליטים, אם נמצאו בתחום שלטונם עניים הרעבים ללחם.
הפעם השתתפו כצופים לא רק מאתיים הנבחרים, שהרי על פי דרישת המופקדים על האקולוגיה ועל האתרים הארכיאולוגיים, מספר המבקרים במאצ'ו פיצ'ו מוגבל. למבצר הגיעו כולם: קוסְקו ובנותיה – עיר המחוז, העיירות והכפרים שנתנו 75 אחוז מקולותיהם לטולדו. כולם היו שם, בני השבטים והכפרים, כל אחד מהם בבגדיו ובריקודיו. לא רק המבצר האדיר והנישא היה מלא, אלא גם ההרים מסביב. אלפי אנשים אשר רצו ורקדו על ההרים נסכו תחושה שגם ההרים זזים, כמו בזמן ההוא, כשהמלך בחר לעצמו את השם פאצ'אקוטק, "המרעיד את הארץ".
הנשיא השליך את העניבה וסמלי מעמד אחרים והחל לשיר עם העם וגם לרקוד איתו, למרות צליעתו. כל הלילה השמחה נמשכה. התבוננתי בפני האנשים. חששתי שמא לא יקבלו את בעלת שערות האש, את אשת הנשיא הלבנה המדברת בשפתם, שמא
יראו בה במאית של הצגה נוספת. אבל לא כן היה. דמעות זלגו מעיניהם, מלבם. חשתי בזה. לא היה ספק, הגיעו ימי הנבואה, והם שהביאו גם את מלכת האש.

סיפור אגדה אינדיאני
תמו החגיגות הגדולות ועלתה המציאות. במצעד הצבאי עדיין זעקו "אינדיאני, אנו אוהבים אותך", אבל אהבתו של העם בעיר תלויה בדבר – הם רוצים מציאות משתנה, ומיד. לעם הרעב, יותר ממחצית האוכלוסייה, אין זמן, והם סופרים את הימים.
טולדו הבטיח לחתום על אמנה עם המדינות השכנות כדי להפסיק את רכישת הנשק, ובדרך זו להפנות  שלושים אחוז מהתקציב הלאומי לחינוך. אך האם הצבא יאפשר זאת? עוד הוא נשבע להילחם בכל כוחו נגד הסחר בסמים, התחייבות קשה למימוש במצב שבו לסוחרי הסמים יש יותר כסף מאשר באוצר המדינה. הוא הפך עצמו לדובר העניים, אולם האם ייתנו לו לבצע רפורמות מרחיקות לכת? ויש גם יסוד אישי בסיפורו: הוא למד כלכלה בארצות הברית, מוריו וחוג מכריו הם אנשי הגלובליזציה וכלכלת השוק. האם אנשים אלה, האחרונים החושבים על העניים, יעזרו לטולדו להביא למחוסרי הכל רווחה כלכלית?
הבעיות רבות מאוד, וקשה לתאר בן תמותה, מוכשר ככל שיהיה, שיצליח לגבור עליהן. אבל אלחנדרו טולדו רגיל להגשים אגדות. כל חייו הם סיפור אגדה, שעולה על כל דמיון. מדובר בילד אינדיאני שנולד, כמו שבעת אחיו, בעיירה קאבאנה (Cabana) אשר במדינת אנקאש (Ancash), הנטועה ברכסים הגבוהים של הארץ היפה. זו עיירה מנותקת מהעולם, שגם כיום אפשר להגיע אליה רק רכוב על סוס או במסוק.
כמו בכל בית עניים, הילדים היו חלק מכוח העבודה, ואפילו זה בקושי אִפשר הישרדות.

מקבצת נדבות בלימה, פרו. במצעד הצבאי עדיין זעקו לנשיא הנבחר "אינדיאני, אנו אוהבים אותך", אבל אהבתו של העם בעיר תלויה בדבר – הם רוצים מציאות משתנה, ומיד. לבני העם הרעבים, יותר ממחצית האוכלוסייה, אין זמן, והם סופרים את הימים צילום : צור (צוף) פלאי

בחיפושם אחר מקור קיום טוב יותר יצאו משפחות האב והאם לעיירה צ'ימבוטה (Chimbote), שם גדל הילד אלחנדרו, אשר דאג לפרנס את עצמו ואת בני ביתו בצחצוח נעל־יים, במכירת משקאות תוצרת בית ועיתונים ברחוב ובעצם בכל עבודה מזדמנת. אלחנדרו ביקש מאביו שירשה לו ללמוד בבית הספר. האב אישר לבן ללמוד בתנאי שהלימודים יתנהלו בשעות הבוקר, ומהצהריים ועד רדת החשכה הוא יחזור לרחוב וימשיך בפעילותו הכלכלית, כי בלעדיה אין קיום למשפחה.
כך התנהלו חיי הנער, עד שיום אחד, ככתוב בספרי האגדות, השתנו החיים, והלכלוכית צעד את הצעד הראשון למעמדו הרם. בהיותו בן 16 ראה ליד ביתו זוג צעירים כבני עשרים, לבנים. לא רבו כמוהם בעיירה. היו אלה ננסי ויואל (כיום שם משפחתם הוא מינסטר), צעירים אמריקאים מחיל השלום של ג'ון פ. קנדי, שהגיעו למקומות המרוחקים ביותר מביתם כדי לעזור לעניי העולם. ננסי התגוררה בבית הבוץ הדל של משפחת טולדו, יואל התגורר בחושה עשויה מחצלות שנבנתה בקרבת מקום.
שני הצעירים התרשמו מטולדו, שהיה צמא לכל מלה שיצאה מפיהם. הנער, שהכיר עד אז רק שני יישובים קטנים בפרו, ידע לתאר בפרוטרוט את הבעיות החברתיות שמוליד העוני בעיירה שבה חי. היה ברור, מספרת ננסי, שמדובר בצעיר בעל יכולת אנליטית וזיקה פוליטית מובהקות, אשר למרות העוני וחוסר הזמן היה מנהיג נוער. הוא אפילו יצר קשר עם הכנסייה המקומית כדי לטפל בבעיות שצצו בחבורתו.
היכולת האינטלקטואלית של הנער ושאיפתו העזה ללמוד ולשנות דברים עוררו בצעירים את הרצון לעזור לטולדו לרכוש השכלה ולהתפתח, רצוי בארצות הברית. יואל החל לתת לו שיעורים באנגלית פעמיים בשבוע. ננסי ניהלה איתו שיחות נפש ודיברה איתו על ספרוּת ועל הנעשה בעולם הגדול. הם גם קנו לו את ספרו הראשון, "מרד ההמונים", מאת הוגה הדעות הספרדי אוֹרטֶגָה אי גָסֶט.
ולאגדה אריג משלה. מוסד אמריקאי הציע מלגה לסטודנט מפרו שסיים תיכון, מלגה אחת לכל תושבי המדינה הגדולה. אלחנדרו טולדו עמד בכל התנאים והיה לנבחר מכל פרו. הוויזה והלימודים באוניברסיטת סטנפורד סודרו, מועדון רוטרי סיפק את הכרטיס, הוריה של ננסי – את הערבות הנדרשת, והצעיר יצא לדרך, לארץ שבה חלומות מתגשמים.

שובו של פאצ'אקוּטֶק
בארצות הברית עבד טולדו כעוזר בית תמורת מגורים ומזון, לא בחל בעבודות נוספות שונות, אפילו כשחקן כדורגל מקצועי, וסיים שני תוארי מוסמך בתחילת שנות השבעים ולאחר מכן את תוארו השלישי בכלכלה. באוניברסיטת סטנפורד הכיר הצעיר האינדיאני את אליאן, שלמדה כדי להשלים תואר שלישי באנתרופולוגיה. אליאן המהפכנית רצתה לשנות את העולם, ובמיוחד את גורל האינדיאנים, שבהם התמקדה בלימודיה. היא למדה את שפתם, כדי שבבוא העת תוכל ליצור קשר אישי עם הציבור שלמענו רצתה להיאבק. ההיפי האינדיאני בעל השערות הארוכות, שפרץ מחסומים אתניים וחברתיים ונעשה בכוח כשרונו והתמדתו לדוקטור, משך את לבה. הם נישאו, היא הפכה לשותפה פעילה בכל עשייתו הפוליטית וגם לקול המצפון ולהד קולה של המסורת, הקול שתמיד הזכיר לטולדו את מוצאו החברתי והתרבותי.
טולדו הצעיר שימש כפרופסור בכמה אוניברסיטאות אמריקאיות, עבד בבנק האינטראמריקאי ולבסוף חזר לפרו, שם הקים גוף פוליטי חדש בשם "ארץ אפשרית", שמאוחר יותר שינה את שמו ל"פרו אפשרית". בבחירות של 1995 הוא קיבל רק כשלושה אחוזים מהקולות, אך הופיע שוב ב־1999 כדי להיאבק בנשיא אלברטו פוּג'ימוֹרי ובעושה דברו, ראש השירות החשאי. כחלק מהמאבק נגד הרודן שזייף את הבחירות, ארגן טולדו את המסע שכונה "מסע ארבע תוצאות הסויוס" (ארבעת כיווני העולם של האינקה), שבו השתתפו אזרחים מכל רובדי האוכלוסייה. במצעד זה, ברחובות לימה הבירה, נרצחו על ידי שליחי השלטון שישה בני אדם, הנחשבים כיום לקדושי האומה.
טולדו נרדף על ידי הרודנות: כמה פעמים ניסו להתנקש בו ובבני ביתו, פעמיים נחטף וסומם כדי לצלמו בבתי בושת ולהשתמש בתמונות אלו נגדו. אבל המאבק של טולדו הצליח, הרודן ברח, ביקש וקיבל מקלט ביפן, ארץ אבותיו. קמה ממשלת מעבר, וב־2001 נערכו בחירות חדשות, שבהן זכה טולדו, מועמד אינדיאני, לראשונה ביבשת.
בני עמו, האינדיאנים, ראו ועדיין רואים בו את המלך ההוא החוזר עתה, את פאצ'אקוטק – שגבר על האויב ב־1438, שבנה גשרים מעל לנהרות, שסלל דרכים, שהרחיב את הממלכה והפך אותה לאימפריה, שקישר בין איזור ההר הגבוה, היער והחוף, זה שיצר את סדר האינקה ואת חוק הממלכה. במערכת הבחירות הפך סמלו המיסטי של פאצ'אקוטק לסמל המפלגה של טולדו. ציירים ציירו את טולדו בדמותו, ואומני עץ נתנו לו כמתנה כיסא מלכות, כיאה למלך החוזר אחרי יותר מ־560 שנה.
טולדו, דמות אגדית וגיבור מיתוס, אבל גם כלכלן מודרני ומדינאי מציאותי, מכיר בסכנה של תקווה משיחית. הוא יודע כי האמונה המשיחית והמצוקה הוציאו אנשים לרחוב והמליכו אותו. אולם האם ימשיכו אותם אנשים להאמין בדרכו גם כשהשינויים ידרשו זמן, לעתים זמן רב? ואליאן תלמידתי, מה יהיה על הצעירה היהודייה החולמת, שלראשונה יש בכוחה לעשות דברים שעליהם חלמה עוד כשהיתה בת 17 ושמעה לראשונה על עמים מופלאים אלה?
פגשתי אותם בשמחתם. ואני, שאיני יכול להיות צופה אובייקטיבי – איש האקדמיה המעוניין רק להבין את המתרחש – מתבונן בהם באהבה, ומבקש מאלי ההרים ומאם האדמה שיעזרו לזוג המופלא הזה, שבפתח ביתו מזוזה ועין אייל אינדיאני. כל האלים חייבים לעזור להם, כי לאהבת אדם אין תרבות ואין גזע, וגם אלוהי עמי אוהב את כולם; "הלוא כבני כושיים אתם לי", אמר הנביא. הגיע הזמן שעניים יירשו ארץ ולא רק את מלכות השמים, הרחוקה כל כך.