סין: מק-דייט

לתאגיד הגלובאלי העצום שהוא מקדונלד'ס ( Mai-dang-lao בסינית) יש אסטרטגיה גאונית לגבי המסעדות שלו ברחבי העולם – בנוסף לתפריט הבסיסי שנשאר קבוע, בכל מדינה יש תפריט מקומי שמכוון ישירות לטעם של הקהל המקומי. כך בישראל, למשל, יש מק-קבב ומק-לאפה. בסין גיליתי להפתעתי שהמנות המקומיות נוטות להיות בריאות יותר מהתפריט הקבוע – במקום צ'יפס אפשר לבקש תירס, המנות קטנות יותר ולקינוח אפשר להזמין פאי ממולא באפונה או באננס.

באופן פרדוקסלי, ארוחה במקדונלד'ס או ב-KFC עולה לפחות פי שניים מארוחה באותו גודל בכל מסעדה אחרת בשכונה. ורבים מהסינים מתייחסים למנות המהירות כמו שהם מתייחסים למנות במסעדות סיניות, היינו הם לא מזמינים ארוחות אישיות, אלא לוקחים תערובת של מנות לכל השולחן. זוג יכול להזמין לעצמו שלושה המבורגרים שונים, כנפיים חריפות, צ'יפס, תירס, סלט, פאי אננס, מאפה ביצים ושתייה. ארוחה כזאת יכולה בקלות לעלות יותר מ-100¥ (50 ₪), לעומת ארוחה דומה במסעדה מקומית שלא תעלה יותר מ-40¥.

כשהגענו לשיאמן שמחתי לראות שיש לנו מקדונלד'ס קרוב לאוניברסיטה וצמוד אליו – סניף של KFC. למרות שהתרגלנו לאכול במסעדות הקטנות בשכונה שלנו, עדיין נחמד מדי פעם להזמין עוף מטוגן וצ'יפס – לפעמים חשוב לאכול אוכל מערבי, רק כדי לא להשתגע. וכיוון שהסניפים המקומיים צריכים לעמוד בסטנדרטים של התאגיד הבינלאומי, אלה המסעדות עם המטבחים והשירותים הכי נקיים בסין.
אבל מה שבאמת מעניין במקדונלד'ס הסיני הוא לא האוכל, אלא מקומה של רשת המזון המהיר בחברה הסינית המודרנית. סניפים של מקדונלד'ס מוצאים רק בערים הגדולות, כך שהם נחשבים פה למסעדות אפנתיות ונחשקות. אכילה במקדונלד'ס נחשבת פה לא למשהו יום-יומי ובנאלי כמו במערב, אלא לבילוי או ליציאה. למעשה, נראה שהסינים מתייחסים למקדונלד'ס כמו שישראלים מתייחסים לבתי-קפה; זוגות יוצאים לדייטים במקדונלד'ס וסטודנטים רבים אוהבים לשבת שם לבדם ולעשות שיעורים, לקרוא ספרים או לשבת עם כוס של גלידה-בקפה ליד החלון ולהתלבט על משמעות החיים כשארשת אינטלקטואלית נסוכה על פניהם. יותר מפעם אחת ראינו זוגות שבחרו במקדונלד'ס כמקום האידיאלי להיפרד – בני הזוג המשיכו לשבת באותו השולחן, כשהבחורה בוכה בקולי קולות והבחור ממשיך לאכול בשקט.

בהתחלה לקחנו הכל בעירבון מוגבל, מפחדים שאולי אנחנו מנכסים יותר מדי משמעות למה שאנחנו רואים, אבל לאחרונה קראתי סיפור קצר בשם "מתנה ממקדונלד'ס" של סופרת עכשווית בשם יֶה צִ'ינְג-צֶ'נְג. הסיפור מתאר סטודנט צעיר שרוצה להרשים את חברתו ולקחת אותה למסעדה מפוארת בערב חג המולד. לאחר התלבטות ארוכה (אין לו יותר מדי כסף, אבל הוא לא רוצה לקחת אותה למסעדות הקטנות והרעשניות) הוא מחליט לקחת אותה למקדונלד'ס. לשם כך הוא מבקש מאמא שלו ¥200. למרות שזה הרבה כסף, ובמפעל בו היא עובדת איימו לפטר קבוצה גדולה של אנשים, היא נותנת לו את הכסף.

בערב חג המולד נדחקים הגיבור וזוגתו לתוך הסניף המקומי והנוצץ של מקדונלד'ס ולאחר שהם מחכים הרבה זמן בתור הם מצליחים לתפוס שולחן. בת-הזוג קוראת לאחת העובדות שתנקה את השולחן, והגיבור שלנו נחרד לגלות שהעובדת המבוגרת שמגיעה לפנות את שאריות הארוחה הקודמת היא לא אחרת מאשר אמא שלו, שלא רצתה לספר לו שגם היא נכללה בגזירת הפיטורים האחרונה. הגיבור ההמום שלנו, בוער מבושה, מבין לראשונה מהי חשיבותו האמיתית של כסף ומחליט שדייטים הם תחביב יקר מדי עבורו. שנה לאחר מכן הוא משיג מלגה ועובד בשתי משרות כדי לשלם בעצמו את שכר הלימוד. בסוף הסיפור הוא מניח לפני אמו ערימת שטרות ומבקש ממנה שמעכשיו לא תעבוד כל כך קשה למענו.
מצד אחד, קל לגחך על הבחירה של הסטודנט במקדונלד'ס כמקום האידיאלי לדייט רומנטי. מצד שני, במהלך הטיול האחרון שלנו בשנחאי נגה ואני התיישבנו שלוש פעמים בסניפים שונים של Starbucks ברחבי העיר. אני לא שותה קפה, ויש לי משהו אישי נגד הנטייה של הרשת הזאת להשמיד בתי-קפה קטנים יותר, אבל ברגע שנכנסנו פנימה והרחתי את ריחות הקפה והעוגות ושמעתי שוב את צלילי הג'אז הממוחזרים ברקע, הרגשתי נוח, הרגשתי בבית. כשחושבים על זה, מה כבר ההבדל בין דייט במקדונלד'ס לבין דייט בבית-קפה? לפחות בראשון יש צ'יפס.