סין – בודהיזם בסצ'ואן

אין כניסה לזרים" בישר לנו פקיד הממשלה בלקוניות. "פשוט אסור לכם להסתובב כאן", הבהיר.

היה זה בתום נסיעה קשה בת יומיים מצ'נגדו, בירת מחוז סצ'ואן שבמערב סין, אל עבר מרכז בודהיסטי-רוחני ייחודי שבתוכו פועל מוסד הנינגמפה, הותיק מבין ארבעת מוסדות-הלימוד הבודהיסטים של טיבט, אי שם בחבל סרטר. *
עליי להקדים ולומר ששמענו על המרכז הזה מכמה אנשים שנקרו בדרכנו. כל אחד סיפק לנו בדל אינפורמציה לא מבוסס והצית את דמיוננו.

"חייבת להיות דרך להיכנס" אמרתי לחבריי המטיילים איתי, בעודנו סבים על עקבותינו; וזו, אכן, לא איחרה להופיע: נהג חמדן ונזירה הרפתקנית וגלוחת-ראש נחלצו לעזרתנו והובילו אותנו למסלול עוקף, שהצריך, כמו בסיפור אגדה עתיק, חציית נהר וטיפוס על הר.

שקט סביבנו. נוף הטרשים הפראי מופרע מפעם לפעם על ידי אופנוע חולף או עדר יק תועה, ואנחנו משתרכים באיטיות במעלה ההר, מנסים להסתגל לגובה ומשתאים נוכח הקלילות בה מדלגת "הנזירה המדריכה" שלנו בין הסלעים. היא מספרת לנו על בחירתה בחיי הנזירות, על שגרת חייה בהר ב-13 השנים האחרונות ועל העובדה שהמקום מאכלס כיום 10,000 מאמינים (בעוד בשנת 1980 נמנו שם 32 מאמינים בלבד!)- אך דבר מכל אלה לא משתווה ולא מכין אותנו כראוי למראות הנגלים אלינו על הפסגה – צלע הר מנוקדת בתים קטנים עשויי לבנים אדומות, נזירים עוטי גלימות בצבע בורדו משוטטים בין הסמטאות הצרות, גלגלי-תפילה זהובים ענקיים מרכזים סביבם את אלפי המתפללים, ושלווה סטואית שוררת בכל.

העיר נראית כמו לקוחה מעולם אחר, מנותק, בעל קיום עצמאי: הכל בה איטי יותר, נינוח יותר, קולני פחות. במקום הזה אין, פשוט אין, אפשרות שלא ללחוש וברגע ההוא אני נזכרת ב"אליס בארץ הפלאות", ומרגישה, כמותה, כאילו נכנסתי לעולם שכולו דמיון.

את הפלא הזה של ההילוך האיטי, המאפשר לכל חוש וחוש לפעול במלוא החדות, קוטעת הנזירה, המאיצה בנו לסור לחדר בו נשתכן הלילה. אור יום בחוץ, עלינו להסתתר מפני המשטרה, וגיחותינו הזריזות לשירותים המרוחקים מאפשרות לנו לתרגל כללי יסוד בתורת ההסוואה: משקפי שמש גדולים, קפוצ'ון על הראש, מטפחת המכסה את הפנים, מימיות מוחרשות וכמובן – בלי שקיות ניילון. "אכן, אליס בארץ הפלאות" אני מהגגת "וחושבת שאני בתפקיד החתול הנעלם: נגלית ונעלמת מפעם לפעם, עם חיוך רחב מרוח על הפנים".
ע', שותפי לטיול, מתרפק פחות על אגדת הילדות הזו. קר לו, והגזייה שלו החליטה "לשבות" ברגע האמת, מותירה אותנו רעבים, קפואים וחנוקים מאדי דלק. "זהו כלוב של זהב", הוא אומר לי. "כל היופי והקסם הזה מונח בפנינו, ואנחנו עומדים מנגד, תקועים בחדר מלוכלך מלא עכברים".

תחושת התסכול הרגעית שלנו פגה למחרת בבוקר, כשקולות תפילה חרישיים עולים מכל פינה, צלילי פעמונים עמומים נשמעים ברקע והנוף שוב נצבע בורדו-אנושי. עננים לבנים נחים על ההר מולנו, פסגות מושלגות באופק. "מתי לאחרונה קמתי לתוך שלווה כזו?" אני מנסה להיזכר, ללא הועיל, בוהה במבט מזוגג בנעשה בחוץ. כעבור שעתיים, בדרך החוצה, שוב משחדים נהג ושוב מצמצמים את נוכחותנו ברכבו למינימום הנדרש, מגניבים מבטים אסורים אל העיר הייחודית הזו. תחושת התסכול מכך שהגענו עד הלום ונכלאנו מבלי יכולת להיטמע באווירת המקום, מפנה מקומה לאדרנלין שכרוך בנהיגה המואצת של בן-בריתנו, שחולף על-פני שער הכניסה מבלי להיתפס ומוריד אותנו במקום מבטחים, הרחק מעין אדם. עכשיו אפשר שוב להמשיך הלאה, לעבר טיבט. אנחנו מותירים מאחורינו את הממלכה האבודה, את ארץ הפלאות שעל ההר, ועולים לאוטובוס המקומי הבא.

לכתבות נוספות של מיכל מנדלסון:

• כבוד השופטת בסין »

• המערה הסודית בסין »