סיור בליפתא

• התאמה: כל המשפחה.

• קושי המסלול: בינוני.

• אורך המסלול: כשני קילומטרים.

• משך המסלול: ארבע שעות בניחותא.

• מפה: מפת סימון שבילים מס' 9, "מבואות ירושלים"

• ציוד נדרש: נעלי הליכה, כובע, מים. בימים חמים ניתן להיכנס לנקבת המעין. לשם כך צריך נעלים להליכה במים ופנס.

• הגעה: נוסעים לירושלים, חונים באחד החניונים הסמוכים לתחנה המרכזית, ומשם יוצאים ברגל. הולכים לכיוון היציאה מהעיר, חולפים על פני שתי תחנות הדלק המוכרות בכניסה ומיד אחריהן פונים ימינה בשביל להולכי רגל. חוצים בגשרון את הכביש, חולפים על פני פסלה הנסתר של או-רנה רן הקרוי "תהמת" ויורדים שביל עפר ברור אל הכפר.

• מסלול מעגלי, אין צורך בהקפצת רכבים.

• אזהרה: במהלך הטיול בליפתא יש להיזהר מבורות ותעלות פתוחות, להימנע מטיפוס על קירות וגגות בשל סכנת מפולת. באביב צומחים במקום צומחים במקום סרפדים רבים שהמגע בהם צורב. ככלל – להקפיד שלא לסטות מהשבילים המותווים בבירור.

ליפתא הוא כפר ישן וציורי המצוי ממש בשולי ירושלים. מאז שנת 1948 המקום נטוש והדרים בבתיו החרבים אינם אלא דיירים ארעיים, לעיתים חסרי בית. אט אט סוגרות על הכפר חציבות חדשות בהר וכבישים מהירים. הטיול בין מראותיו הציוריים משרה שלווה ורוגע, מה גם שהוא מאפשר ללמוד רבות על החיים באזור ההר לפני העת המודרנית.

השביל בו אנו יורדים מקביל לערוץ הנחל. מולנו נשקפת שכונת רמות האימתנית והכביש החדש הנסלל במקביל לנחל שורק. מתחתינו הולכים ומתגלים בתי אבן ישנים ובוסתני עצי פרי – לשם בדיוק פנינו מועדות. אם נסתכל לעבר חלקו השמאלי של הוואדי נוכל לאתר מערה שפתחה מרובע. לפני שאנו יורדים ישירות אל הכפר, כדאי שנסטה באחד השבילים המוליכים אליה. המערה הייתה כנראה טבעית ביסודה, אך הורחבה בחציבה על-ידי דיירי המקום. בפתחה נטוע עץ מיש. לפי האמונה הערבית העץ משמש כמגן בהיותו מבריח שדים ורוחות רעות. הביקור במערה גם יבטיח לנו זווית יפה לתצפית על הכפר.

מהמערה נוכל להמשיך בשביל בו באנו או בכל שביל אחר אל עבר ריכוז הבתים הגדול מעברו האחר של הנחל. בסוף הקיץ עדיין אפשר ליהנות מפירות העצים שגדלים במקום: ענבים, אגסים קטנים, פטל, צבר, זיתים. עונות אחרות מבטיחות מרבדי עשב רעננים ושפע פריחה או גווני שלכת עדינים.

שוטטות בין הבתים יכולה ללמד אותנו רבות על שיטת הבניה שהייתה נהוגה כאן. הבתים עשויים אבן מקומית. קירותיהם עבים מאוד, כך שהם שומרים היטב על בידוד הן מחום הקיץ והן מקור החורף. התקרות בנויות בצורת כיפה. בשעתו, לפני השימוש בקורות ברזל ויציקות בטון היה קושי גדול בהקמת גג שטוח. לא היה מה שיתמוך אותו. הכיפה שהוקמה על גבי קונסטרוקצית עץ שהוסרה לאחר מכן (או לחילופין מילוי אדמה שרוקן) נתנה את הפתרון ההולם.

באחד מבתי הכפר עדיין נמצאים שרידים לבית הבד. בקומתו התחתונה ניתן לראות את חלקי המפרכה. אותו מתקן גדול היה עשוי אבן עגולה גדולה הנחה על הקרקע. מעליה סבבה אבן עגולה אחרת שהייתה רתומה לבהמה או לאדם, וכתשה את הזיתים. ממתקן זה הועבר הרסק אל מתקן סחיטה. הימצאו של בית הבד במקום מעיד על כך שבעבר התקיימה במקום כאן תעשיית שמן זית.

לאחר סיור מקיף בין בתי הכפר, בו לבטח חשפנו כמה פינות מסתוריות, לא נותר לנו אלא להמשיך אל מרכזו העתיק של הכפר. אל המקום שהיווה נקודת מפגש מרכזית לכל התושבים. נמשיך בכל אחד מהשבילים היורדים מטה. באופן טבעי הם כולם מתנקזים אל הנקודה שאפשרה את החיים במקום: המעין. לעיתים פינת חמד זו נותרת מטונפת על ידי מבקרים ערלי לב ולא מעט חסידי ברסלב המשתמשים במקום כמקווה טהרה (ושוכחים לנקות). בימים חמים ניתן לשכשך רגלים במים או להיכנס להליכה קצרה בנקבה. בכלל – זו נקודה טובה לשבת ולהתרווח בה עד שטרדות היומיום חוזרות ועולות. מה שנשאר אז זה לשוב ולטפס בכל אחד מהשבילים המובילים חזרה אל הכניסה לירושלים.