התכנית המקורית היתה לטייל באתיופיה. עם הנחיתה באדיס, הרעש, הלכלוך ועשרות הקבצנים שעטו עליי, הגעתי למסקנה: להחליף יעד. המדינות השכנות של אתיופיה מחולקות לשלושה סוגים: מדינות מתוירות מאוד, מדינות יקרות מאוד ומדינות בעייתיות מאוד. ובתוך אלה נמצאת סומלילנד, ספק מדינה ספק לא, עם ממשל עצמאי ושגרירות משלה היושבת בתוך סמטת עיזים באדיס. סומלילנד (Somaliland) מתנהלת כמדינה עצמאית לחלוטין, למרות שרוב מדינות העולם אינן מכירות בה. היא נחשבת לחלק מסומליה, למרות שהיא רחוקה מהמלחמות שלה.
סומלילנד נמצאת בתהליך של פריחה כלכלית, ועושה מאמצים כדי לקדם את התיירות בשטחה. כדי להביא את התיירים, הממשלה התוותה מדיניות אשרות גמישה, עם תהליך שנמשך עשר דקות ועולה חמישים דולר. אחרי שקיבלתי את הוויזה, נסעתי לג'יגג'יגה, ומשם לעיירת הגבול וואדג'לה. בין הצד האתיופי לצד הסומלי של העיירה מפריד חבל. משני צידיו מזבלה ענקית בה מחטטים העוזניות והתושבים. משם נסעתי להרגיסה (Hargeisa), בירת סומלילנד, כדי לבדוק אם קמפיין התיירות של הממשלה נשאה פירות. בדרך להרגיסה עצרנו במחסום צבאי. החייל ראה אותי ואמר: "צ'יינה!"
הדרך עברה במישור מדברי יפהפה, צהוב ומאובק, עם אינסוף שיחים ירוקים ועדרי גמלים. משם המונית עלתה להרגיסה, מפלצת פחונים, בתי בוץ ומבני בטון, מפוזרת על מספר גבעות טרשיות. טלאים של אספלט שנסללו בתקופת המנדט, ומאז כוסו בבורות וחול. הנוכחות הבולטת ביותר בעיר היו העיזים. הן היו בכל מקום, קפצו לתוך פחי האשפה, אכלו שאריות, נגסו בעשבים של פסל ההנצחה שבכיכר העיר, בעלים המפוזרים מחוץ לדוכני הגת, ובכל הזבל שהיה קובר את העיר, אילולא היו שם.
הנוכחות הבולטת השנייה היתה – אני. מעבר לשמועה על ארגון צדקה נורווגי, לא היה אף אדם לבן ברחוב. וכך, ברחוב של חמישים עוברים ושבים, ארבעים מהם צעקו: "הי, מאיפה את?"
למרות הלכלוך וההזנחה, התאהבתי בסומלילנד נואשות. יותר נכון, התאהבתי באנשים. הסומלים חברותיים מאוד ומכניסי אורחים. אנשים שלא הכירו אותי התעקשו לשלם לי על הארוחות. "את אורחת", הם אמרו, "על אורחים משלמים!", ונתנו את מספרי הטלפון שלהם למקרה שאזדקק לעזרה. הסומלים יעשו הכל כדי לעזור לתיירים. נכון לכתיבת שורות אלה, בתשע וחצי בלילה, מתקשר אליי אחד מעובדי סומטל, שירות הסלולאר המקומי, כדי לשאול אם הסימכארד עובד ואם אני מרוצה מהשירות. הרמאויות בסומלילנד נדירות, גם כלפי התיירים, וגם גניבות אין הרבה. המשא ומתן מוגבל למלונות ולמוניות, ומתנהל יחסית בקלות. המחיה זולה יותר מאתיופיה, והמלונות עולים בין 3 דולר ללילה למלונות פח ל-30 דולר למלונות טובים. סימכארד עולה 3 דולר, ל-250 דקות שיחה.
בלילה הראשון התאכסנתי בבית הארחה של שלושה דולר ללילה. היה לו שני יתרונות: הג'וקים נשארו בשירותים בלבד (שהיו בחוץ), בלי לזלוג לחדרי השינה, ולא היו בו פשפשים. בלילה השני בעל הבית הודיע שהחשמל כבה, ולכן עליי לעבור למלון אחר. "אני אסתדר בלי חשמל", אמרתי, והלכתי לישון. החשמל חזר, וחמישה אנשים דפקו בדלת. "שלום, אנחנו משטרה", הם אמרו. הם היו לבושים בבגדים מרופטים, חולצה פרחונית וחולצות פסים, ונהגו ברכב אזרחי. "תסלחו לי", אמרתי, "אבל אתם לא כל כך נראים כמו משטרה… יש לכם תג?" בתחנת המשטרה היה חדר מעצר מסורג, בו נכלאו משוגעי העיר. ברגע שהם ראו אותי חדר המעצר התמלא בשריקות וצעקות. המפקד השתיק אותם ולקח אותנו למשרדו הפרטי. "למה אני פה?" שאלתי. והוא הסביר: "אנחנו פה בסומלילנד אחראים לביטחונם של המטיילים. בעל הבית אמר לנו שהוא לא רוצה להיות אחראי לשלומך. אחיו המשוגע עובד במלון, והוא לא יכול לשלוט עליו. הוא ביקש שניקח אותך למלון אחר".
הסתובבנו ברחבי העיר ובדקנו מלונות. המלונות הזולים היו תפוסים, וישנתי במלון יקר ותיירותי יותר. נכון לכתיבת שורות אלה, זוחל פה ג'וק בגודל של לטאה. זכרונו לברכה. למחרת נסעתי לברברה (Berbera), עיר חוף עתיקה המקשרת עד היום בין סומלילנד, ג'יבוטי, תימן וערב הסעודית. מעברה נותרו כמה חורבות, ספינות נטושות וחוף ים מקסים שאליו נפלטו שפע של מאובנים. החום והלחות הבלתי נסבלים מבריחים את התושבים פנימה, לזלילת גת אינסופית. בהול של המלון יושבים העובדים, חבריהם ושכנים אקראיים שבאו מבחוץ. אחד מהם יושב באותו מקום מזה 12 שעות, לועס עלים ונראה שמח מהרגיל. איתם יושבות עובדות המלון, עטופות בחיג'אב ושמלה עם צבעים דומיננטיים.
כל הנשים בסומלילנד לובשות חיג'אב ושמלה, מקפידות על כיסוי השיער והצוואר. הזונות לבושות בנקוד, חושפות רק את העיניים ואת כפות הרגליים. כפות הרגליים החשופות הן סימן ההיכר. לרוב, אישה "מהוגנת" הלובשת נקוד, תלבש גם גרביים. שמועות מספרות על שתי מסעדות בהרגיסה, אליהן מגיעות נשים בלילה, לבושות בבגדים מערביים. אלה הסטודנטיות, שחושקות באורח חיים פחות שמרני, אך אינן מעיזות להפגין זאת ברבים. ובינתיים, בזמן השהייה בברברה, גוברים הלחצים מצד העובדות ללבוש חיג'אב ושמלה סומלית. החום המעלף והרטיבות באוויר גורמים לי לסרב, ואני יוצאת לרחוב עם בגדי מטיילים, מצלמת את הבתים והחוף. הסומלים, השונאים להצטלם, בורחים מהמצלמה, ובחורה אחת זורקת עליי אבן. אני שואלת עובר אורח איך להגיע בחזרה למלון, והוא אומר: "כדאי לך להתכסות". אני מחליטה להתכסות.
אני יוצאת לחנות הבגדים בלוויית עובדת מהמלון, ומתורגמן לעת מצוא. אנחנו מגיעים לחנות עם שלל שמלות מנומרות, רחבות ובצבעים פסיכודליים. אני לוקחת את מה שיש, והם אומרים: אני מקבלת תשבחות מהעוברים ושבים, שעקבו אחריי ברחוב. הבטיחו לי שאם אתאסלם אלך לגן עדן, ובינתיים יש פה חום של גיהינום.
למחרת אני נוסעת לתחנה הבאה – שייח (Sheikh), עיירה קרירה וגשומה השוכנת בין הרים ירוקים ושופעים, וצופה על נוף מדברי. הדרך לשם מייגעת. קצת מידע על התחבורה בסומלילנד: אין שם אוטובוסים ממשלתיים. יש חברה אחת שמספקת אוטובוס ירוק בשעות קבועות. האוטובוס יכול לדלג על כמה עיירות אם הוא מתמלא, מה שקורה בכל בוקר, ותושבי העיירות מחכים לאוטובוס הבא. פעם אחת, כשהאוטובוס חלף מבלי לעצור, עוברים ושבים ניגשו אליי ואמרו: "אל תדאגי, האוטובוס הבא יגיע עוד מעט". האוטובוס הבא הגיע לעיירה, ועצר במוסך כדי לתקן פנצ'ר. הוא העלה את הנוסעים, נסע, והתפנצ'ר שוב. נסע לכיוון ההפוך, חזר ועצר בעיירות כדי להעלות עוד נוסעים. נסיעה של שעתיים נמשכה שבע שעות ואף אחד לא התלונן. חוץ מהאוטובוסים הירוקים, יש רק מוניות שירות. לוקח להן בין שעתיים לשלוש שעות להתמלא, ואז הן נוסעות. בנסיעה לשייח נדחסו עשרה נוסעים לתוך שמונה מקומות, הכרטיסן ישב בבגז'. בשייח אני מתאכסנת במלון גדול שכל חדריו ריקים. אני מניחה את התרמיל, מסתובבת בעיירה ומחפשת אינטרנט. שוטר עוצר אותי ברחוב ומחזיר אותי למלון. "את לא יכולה להסתובב פה לבד אחרי השקיעה", הוא אומר. בערב אני יושבת עם העובדים מול הטלוויזיה, ליד ערמות של עלי גת. הם צופים מרותקים בערוץ האגרוף ושואלים אותי מה התכניות שלי למחר. "אני הולכת לטייל קצת בהרים", אני אומרת.
אני מתווכחת, והוא מתעקש: "את באזור כפרי, והנוער שלנו הידרדר מאז הדיקטטורה של בארה בשנות השבעים. החינוך במצב גרוע, אנשים פה נהיו פרימיטיביים יותר, הם יציקו לך. אם היית גבר, זה היה אחרת. את חייבת לטייל עם מישהו. מוחמד פה ילווה אותך. תלבשי מחר חיג'אב ושמלה סומלית, ותלכי תמיד מאחוריו, לא מלפניו ולא מהצדדים". אני מקבלת את גזר הדין, והם עוברים לערוץ החדשות הסומלי. קבוצת נשים רעולת פנים מופיעה על המסך. "הן פותחות בקמפיין לשריון מקומות לנשים בפרלמנט", מסביר אחד העובדים. הטיול בהרי שייח היה חוויה שפיצתה על הכל. המדריך עלה על פסגות שצופות למרחק של מאות קילומטרים, ואני אחריו. הלכנו בתוך נחלים שופעים, מעיינות, בריכות ופריחה מרהיבה.
למחרת חזרתי להרגיסה. נשארתי שם כמה ימים, כדי להכיר את בעיית הפליטים הסומלים. מאז שפונטלנד וסומלילנד התפצלו מסומליה המאוחדת ושיפרו את מצבן הביטחוני, גודשים אותן פליטים מסומליה הדרומית, אשר עדיין מדשדשת ממלחמה אחת לשנייה. בשנים האחרונות סומליה מתמודדת עם השבאב, ארגון הטרור המסוכן ביותר באפריקה. השבאב החל להראות את נוכחותו בשנות האלפיים בסדרה של פיגועים. מטרתם המוצהרת היתה להקים מדינה אסלאמית ההולכת לפי חוקי השריעה, וב-2012 הם חברו לאל קעידה. למרות עזרתן של המדינות השכנות, הממשלה הסומלית מתקשה למגר אותם, ויש אזורים בהם הארגון שולט שלטון מוחלט עם חוקים נוקשים. על נשים נאסר ללבוש חזיות, גברים הוכרחו לגדל זקן. שיני זהב נעקרו בכוח מתושבים כיוון שהם מסמלים גנדרנות מערבית, ומכירת סמבוסקות נאסרה כיוון שצורתם מזכירה את השילוש הנוצרי. הרבה ראשים נערפו במלחמה נגד ה"כופרים" הנוצרים, תליות בכיכר העיר, לצד עונשי סקילה ואירועים קיצוניים אחרים.
לוחמי השבאב מפוזרים בכל רחבי סומליה, גם באזורים שרשמית אינם בשליטתם, ומנהלים רשת מודיעינית משוכללת. חלקם, לפי השמועות המקומיות, נמצאים בסומלילנד. אשתו של אחד ממנהיגי השבאב מתגוררת בהרגיסה, ונכנסת להריון כמעט כל שנה. למרות זאת, הוא מעולם לא נתפס שם. התלוויתי לשדרן טלוויזיה מקומי, ונסענו לעיירת הפחונים שבשולי העיר, שם מצטופפות משפחות של פליטים מסומליה. מוחמד עלי, אב לשישה ילדים, ניגש אלינו וביקש לספר את סיפורו. מוחמד התגורר עם משפחתו באפגוייה, באזור מוגדישו. הוא עבד בחברת בננות וחייו היו טובים, כהגדרתו. עד שהוא גילה שהשבאב מנסה לגייס את בניו, בני 18 ו-20. לא היתה לו ברירה, אלא לברוח. "פחדתי שהם יהרגו אנשים", הוא אמר, "ובסוף יהרגו גם אותם". מוחמד ישב על הקרקע, מצייר עיגולים בחול, מדבר כשראשו מושפל וקמטי כעס סביב עיניו. מזה שנתיים, מאז שהוא נסע מאות קילומטרים כדי להציל את ילדיו, הוא מנסה לפרנס אותם. הם נודדים בין עבודות מזדמנות וחיים מהיד אל הפה. "לפחות יש פה שקט, וזה מה שחשוב", הוא אומר, "אבל המצב הכלכלי גרוע".
אחר כך פגשנו את אובח. אובח הגיעה עם בעלה וילדיה לפני שלוש שנים מבלדווינה שבאזור מוגדישו. אחרי שביתם של השכנים הופצץ, הם נטשו את דוכן הירקות שהיה בבעלותם והגיעו חסרי כל. לפני כמה חודשים הצטרף אליהם קרוב משפחה, שהגיע לגבול פצוע מיריות ביד ובחזה. איבראהים ופאדמו, זוג מבוגרים עם נכדים, מתקשרים כל יום לבתם, שעדיין גרה במוגדישו. "אנחנו מאד רוצים לחזור", הם אומרים, "אנחנו כל הזמן שואלים אותה על המצב הביטחוני, ומבינים שהחזרה רחוקה". הם ניהלו סופרמרקט וגרו בבית גדול במוגדישו, עד שהשבאב השתלט על ביתם. דודם, מורה דת מוסלמי, נתפס, נחקר ועונה על ידם, לא ברור על מה ולמה. הם נטשו הכל וברחו.
מפת סומלילנד: לחצו להגדלה
בתמונה הפותחת: חוף הים האדום בברברה, עיר נמל עתיקה בצפון סומלילנד |
