נמיביה – מסע ג'יפים בין דיונות לשמורות

התחושות שעולות לחלקנו לגבי מסע ג'יפים באפריקה מעלות לא פעם דימויים לא נעימים: פשע, טרור, עוני, מחלות ושאר מרעין בישין. זוהי היבשת הכי עשירה עם האנשים הכי עניים, וכוללת עולם שלם של פרדוקסים – זוהי אפריקה, בענינו המערביות. אבל יש דרך אחרת לחוות את אפריקה ולהימנע מהרבה מקשייה ותחלואיה. כך הבנתי, כשפגשתי לראשונה את המדינה הצעירה יחסית בחלק הדרום-מערבי של אפריקה. נמיביה היא מדינה של ניגודים, אבל איכותית להפליא בהיצע התיירותי שלה. אם תרצו טיול מגוון, עשיר ומלא בעניין – נמיביה עשויה להציע לכם את כל יתרונותיה. טיול קצר של שבועיים בנמיביה יכול להתנהל בשתי צורות, וההבדל ביניהן הוא הנוחות והעלות. אפשר לטייל בג'יפ בנהיגה עצמית עם אוהל על הגג, ואפשר לטייל בג'יפ בנהיגה עצמית עם מזוודה מאחור ולינה בלודג'ים מהיפים והנעימים שתפגשו.

חציית מדבר נמיב – הדיונות האדומות
נחתנו בשדה התעופה בווינדהוק, בירת נמיביה. יצאנו מהמטוס וכמה בבונים שישבו על גדר נופפו לנו לשלום. באופק לא היה דבר. לא עיר, לא כפר, לא כלום. לאחר 45 דקות נסיעה בנוף שונה מהמוכר הגענו לבתים הראשונים של ווינדהוק. ווינדהוק הבירה היא עיר מערבית לכל דבר, מסודרת ובעלת מרכז מסחרי גדול. ההגעה למלון לוותה בהרגשה שהגענו לאפריקה. האווירה והקבלת פנים המיוחדת הכניסו אותנו היישר לתחושה הנעימה שכל מלון או לודג' אפריקאי מכובד משרים על התייר. בבוקר למחרת, לאחר התארגנות לארבעת הימים הקרובים, יצאנו אל מדבר נמיב. הנמיב נוצר לפני יותר מ-80 מיליון שנה, כשאפריקה עדיין היתה בחיתוליה. הג'יפים חנו בכניסה למלון, מוכנים לקראת היציאה דרומה. עלינו עליהם ויצאנו לדרך. כשהגענו אל אזור הדיונות האדומות חלפנו על פני כמה עדרי ראמים. באופק, הדיונות היו פרושות למול עינינו בצבעי אדום-כתום. המראה המיוחד של הדיונות גירה את כולם לשלוף מצלמות ולנצור בהן את רגעי השקיעה.

חציית מדבר נמיב בג'יפ. הנופים מזכירים את כוכב מאדים | צילום: ערן חקלאי

הדיונות האדומות הן תוצר השחיקה של מסלע, שגילו יכול להגיע עד מיליארד שנים. בליה ארוכת שנים הניעה את גרגרי החול בנהר האורנג', שנמצא על הגבול בין נמיביה ודרום אפריקה, אל האוקיינוס. הזרמים הנעים צפונה, לאורך חופיה של נמיביה, זורקים את הגרגירים הכתומים אל החוף, ואלו יוצרים את הדיונות המרהיבות. רק במעט מקומות בעולם אפשר לראות דיונות חול נקיות כל כך, ועוד פחות מזה כאלו שהן בצבע הכתום-אדום דוגמת הדיונות של הנמיב. המראה הנדיר והמיוחד משתלב היטב בתכלת השמים שפרושים מעל המדבר. גם אם אינכם צלמים מקצועיים, תמיד תצליחו להעביר משהו מזה בתמונות.

למראה הדיונות הכתומות-אדומות על רקע השמים התכולים המצלמות נשלפות | צילום: ציפי פינקלר

בין הדיונות האדומות ניתן למצוא המון מינים מרתקים של בעלי חיים וצמחים. אחד הדברים המעניינים ביותר שגילינו היה דרכם להשיג מים במדבר – גם בעלי החיים וגם הצמחים מאמצים לעצמם התנהגויות והתאמות להשגת המים. הידועות ביותר הן החיפושיות שצובעות עצמן בתבנית של זברה, דבר המסייע להן להוריד את טמפרטורת הגוף, אחרות חורשות תלמים בחול, מול הרוחות. הרוחות מביאות את הטל המתעבה לתעלות והחיפושיות מצידן שותות את הטיפות שניגרות אל התעלה.

רק במעט מקומות בעולם אפשר לראות דיונות נקיות כל כך, ועוד פחות מזה כאלו שהן בצבע כתום-אדום שכזה 

הדיונות אינן נחצות על ידי נחל או נהר, ומדי פעם אפשר למצוא אחד שניסה וכשל. כזה הוא נהר הצ׳אוצ׳ב, שיצר את אגם הסוסבליי היבש, חביב הצלמים. אחת לכמה שנים מנסה הנהר לזרום דרך הדיונות אל הים, נתקע בדרכו ומציף את האגם מחדש. לפני מאות שנים הצפה כזאת של האגם המיתה יער קטן של עצי שיטה, שנותרו כעדות יבשה לנהר שכשל.

כלבי ים על קו החוף הנמיבי? כן, ובגדול!
אנו עוזבים את דיונות החול הגדולות. בדרכנו אל החוף האטלנטי עצרנו לרגע לבחון את סלעי הגרניט מהעתיקים ביותר על פני כדור הארץ. אלו נותרו לאחר תהליך בלייה ארוך שהוריד מעליהם את השכבות שכוסו בהן. זאת הזדמנות נדירה להביט אל מעמקי קרום כדור הארץ, שלאורך מליוני שנים התרומם ונחשף אל פני השטח.

שקיעה מעל החוף האטלנטי. כשהים פוגש את המדבר 

אנו מגיעים אל ערי הנמל הקסומות של נמיביה היושבות על חוף האוקיינוס. בעבר, הנחיתה על חופיה של נמיביה היתה הדבר האחרון שימאים זכו לעשות. זאת כיוון שהזרמים והגלים הקשו מאוד לשרוד את הירידה לחוף או את החזרה לים. החוף הנמיבי ריק מכל בעל חיים או צמח, אבל מלא בשברי ספינות פוטוגניים במיוחד, שהיוו עוד חגיגה לצלמים שבינינו.

מושבת כלבי ים. מערכת יחסים מופלאה בין הזכרים, הנקבות והגורים 

ערי החוף סוואקופמונד ווולביש ביי הן הזדמנות נדירה לראות איך אירופה היתה נראית לו היתה מדברית: מבנים יפים ואסתטיים משולבים בנוף המדברי, מראה סוריאליסטי משהו. בקרבת הערים יש כמה מושבות ענק של כלבי ים, המונות עשרות אלפי פרטים. קשה לתאר את התחושה כשמסתובבים בין היונקים הימיים הללו. ההליכה במסלול הנע ביניהם מלווה בנהמות, קולות, שירה ולא מעט עימותים בין הזכרים. בעונה המתאימה, אפשר לצפות במערכת היחסים המופלאה בין הזכרים לנקבות ולגורים. כל זכר גדול נלחם על הטריטוריה שלו, ומפנה מקום ל-20 עד 30 נקבות שישהו בשטחו ויזדווגו רק איתו. ולא, הוא לא מתלונן… 

גור של כלב ים. כל נקבה מזהה את הגור שלה מבין אלפי גורים על פי הקול והריח 

הנקבות עסוקות מרבית יומן בכניסה וביציאה מן המים, ובין אלפי הגורים כל אחת מזהה את הגור שלה רק על פי קול וריח. הגורים שוכבים על הגב ונאלצים לשרוד את כל הבוגרים שכמעט דורסים אותם. בגיל שבעה שמונה חודשים יתפסו בפעם ראשונה אומץ וייכנסו אל תוך המים. עד אז יהיו תלויים באמם, שתיכנס אינספור פעמים לים ובמיומנות רבה תצוד עבורם דגים.

נהיגת שטח – גן עדן לחולי הגה
ממושבות החוף של כלבי הים וחוף השלדים המשכנו צפונה. כיוון שהיה לנו קצת זמן, הרשינו לעצמנו לצאת לחוויה מופלאה ולחצות את הנמיב באחת מדרכי השטח היפות ביותר בהן נתקלתי – גן עדן לאוהבי נהיגת שטח. זוהי דרך מדברית עתירת יופי ומלאה בנופים המזכירים את כוכב מאדים. את הרעיון לחצות את הנמיב ליד הברנדנברג (הר הבזלת הכי גבוה בנמיביה, שמתרומם מעל פני השטח לגובה 2,500 מטר) קיבלתי כשקראתי את סיפורו ותיאוריו של קפטן מסום, האדם הלבן הראשון שהסתובב בחלק זה של דרום מערב אפריקה כבר ב-1846. הוא שוטט כמעט שנתיים בעומקו של הנמיב באזור זה ותיאר את מסעותיו. את הסיפורים שלו קרא בחור בשם הנדריק, שזכה במכרז מאוניברסיטת קליפורניה לספק להם שלד של קרנף שחור. גם הוא תיאר את הנופים שראה ביומן המסע שלו, וזה כשלעצמו שכנע אותי שגם עלי לצאת ולחקור את הנוף המעניין של האזור.

נסיעה מאתגרת בדרך מדברית עם מהמורות וסלעים חדים | צילום: ערן חקלאי

הדרך המדברית המיוחדת חוצה שני מכתשים עתיקי ימים ולא מעט מהמורות וקשיים. בין לבין ראינו המון בעלי חיים, לפעמים רק את שרידיהם, בהם פילי המדבר הענקיים, קרנפים שחורים, ראמים, ג'ירפות, זברות ועוזניות. כולם היו בסביבתם הטבעית, מבלי לחוות את המוני התיירים בשמורות הגדולות. באזור זה התנהגותם אחרת והמפגש איתם לאין ערוך יותר מעניין.

דרכנו כללה גם כמה פנצ'רים, שתרמו לגיבוש הקבוצה, אבל בסופו של יום הצלחנו להגיע אל אתר ציורי הסלע של טוויפלפונטיין. אלו ציורים שהותירו הבושמנים – השבט הוותיק ביותר בדרום אפריקה, שחלקו חי עד היום מציד וליקוט. לציורים יש משמעויות סמליות רבות בטקסיהם של הבושמנים וחלקן עדיין לא פוענח.

אין כמו לראות בעלי חיים בסביבתם הטבעית | צילום: ציפי פינקלר

לעת שקיעה מרהיבה חצינו את הדמרהלנד. הרים וגבעות הונחו שם כאילו אלוהים היה אחראי לפיסולם בריבוי צבעים וצורות שונות, חרוטים, טרפזים ומלבנים היו שם. הלכנו לישון, מנסים לצרוב בראש את חוויות היום.

שבטי ההימבה וההררו – אין דומה להם בעולם
למחרת בבוקר נכנסנו אל שטחם של השבטים הנעלמים של נמיביה. ההררו וההימבה חיים גם כיום תוך שימור מסורות עתיקות. עד לפני 20 שנים, אזור מחייתם היה שטח צבאי סגור ולכן נחשפו לאדם הלבן רק לפני 20-15 שנה. אלו שבטים מיוחדים, ששומרים על צביון חיים ומראה חיצוני שונה משאר יושביה השחורים של אפריקה. חלקם משוכנעים שזה מקנה להם יופי, חלקם רק רוצים להיות שונים. אנחנו חשבנו שחייהם ואופיים מרתקים וכי עמידתם מול פיתויי הסמארטפון וסודות המחשב מעוררת המון כבוד והערכה.

ילדים משבט ההימבה. לגדול בלי מחשב, טלוויזיה או סמארטפון 

בני ההימבה תופסים את העין בלבושם ובתסרוקתם המיוחדים: לבושן של הנשים כולל פריטים פשוטים ומועטים – הן הולכות חשופות חזה ועל המותן הן לובשות חצאית עשויה מעור עזים המקושטת בטבעות מתכת ובחרוזים שהן עושות מחרצנים שונים. כל נערה שהגיעה לפרקה ולשלב הפוריות מתחילה למרוח את גופה בבוץ. על שיער ראשה תתחיל הנערה לבצע "עיצוב שיער" מיוחד מהבוץ שיראה כמו רסטות. בעזרת עור עיזים מעובד שהן מניחות על הראש ניתן יהיה להגדיר את הסטטוס המשפחתי שלהן. כאשר אישה מגדלת ילדים, נשואה או גרושה יתווספו לרשימה פריטים שונים. כך יעשו גם הגברים, אבל ללא כל הבוץ ובאמצעים שונים.

המדריך שלנו, הרמנוס, הראה לנו את בית הקברות. גם למתים עולם ומלואו של מנהגים ומסורות. למשל, למדנו להבחין בין מת עשיר לעני. ריבוי גולגלות שוורים התלויות מעל הקבר מעיד על נקבר עשיר. הרמנוס אמר שעל קברו של אדם מקריבים ההימבה מספר שוורים רק בשביל לסמל את עושרו. אבל, בזמן רעב ובצורת לא ישחטו עז או פרה כדי לאוכלם. העדרים הם סמל של מעמד ועושר וההימבה מעדיפים לרעוב מלהורגם.

בת שבט ההימבה. שהגיעה לפרקה מורחת את גופה בבוץ ומעצבת את שיערה לרסטות של בוץ 

בני שבט ההררו מעניינים לא פחות. גם נשותיהם צבעוניות יותר מהגברים. הן לובשות את מה שפעם היה לבושן של נשות אירופה. המסיון הנוצרי לא יכול היה לסבול את חישוף החזה ואת שדיהן הגלויים ולכן הולבשו. כיום זהו השבט היחידי בנמיביה המלמד את ילדיו גרמנית, אחרי שהבינו כנראה שעל מנת לא להילחם יותר באויביהם כדאי לדעת את שפתו. כיום העם הגרמני מכה על חטא על הטבח הנורא שחולל הגנרל פון טרוטה בראשית המאה ה-20 בשבט זה.

חיות הפרא של נמיביה – בשמורות הטבע מהיפות באפריקה
לסיום הטיול עצרנו ליומיים שלמים בשמורת אטושה. זוהי השמורה החשובה והמרתקת ביותר במדינה, ושטחה גדול משטח מדינת ישראל. במהלך נסיעה בשמורה פוגשים את כל המי ומי : אריות, ג'ירפות, קרנפים, אנטילופות ועוד. אחרי שסימנו וי על כמה חיות, נשארנו עם העקשנים והעצלנים מכולם – האריות. הם לא יבואו לראותינו ולכן נסענו לראותם. מצאנו משפחה גדולה של אריות באחד מבורות המים בשמורה. הם שכבו והסתכלו על הבור וכל שאר החיות נתנו להם כבוד. כשהאריות ערים ומסתכלים סביבם, אף חיה לא תעז לרדת למים לשתות. אחד הראמים ניסה לשבור את המתח וניגש אל מול האריות כאילו לגרש אותם. האריות התעלמו ממנו, אבל לבסוף גם להם נמאס והם קמו והלכו לדרכם. אפשר היה לנחש את אנחת הרווחה של שאר החיות,  שמיד התגודדו סביב המים והחלו לשתות. לילדי המשפחות שהיו עימנו בטיול זה היה פינאלה מרהיב.

אחרי יומיים מלאים ואינטנסיביים בין בעלי החיים, התחלנו את המסע חזרה לווינדהוק הבירה, אל הציוויליזציה, אל הבניינים, האספלט והבטון ואל המטוס שחיכה לנו.

טיול ג'יפים בנמיביה – ראו בסרטון הבא:

ערן חקלאי – זאולוג ומדריך בחברת איילה גאוגרפית

צילומים בכתבה: ערן חקלאי, ציפי פינקלר, מפליקר – David Roberts, Jack Holloway, Colleen, Rite Willaert, Terry Feuerborn, Travis Lupick