נמיביה – לחצות את מדבר נמיב

"לא כל מה שנוצץ זהב, ולא כל מה שנראה כמו זהב – נוצץ". את המשפט הזה שמעתי לראשונה בחיי מפיה של לימור באחד המסעות היפים והמוצלחים שלי בנמיביה, שבו יצאתי לחפש מכרה נטוש של אבני חן נוצצות בנוף מהיפים שפגשתי בטיולים שלי בעולם.

לפני כשנתיים יצאתי עם קבוצה לטייל בנמיביה. זהו טיול שונה מכל טיול אחר באפריקה. תשכחו מהדימויים המוכרים: המוני אנשים, רעב, פשע, ג'ונגלים ירוקים או מדבר סהרה הצהוב. באופן יחסי לשאר אפריקה, חלקה הדרומי-מערבי של נמיביה הוא "אי בודד". זוהי מדינה שעשויה היטב ובהקפדה, אסטטית להפליא וכמעט נטולה התערבות של בני האדם. הנמיב, בצד המערבי של נמיביה, הוא מדבר שאורכו מצפון לדרום כ-2,000 ק"מ ורוחבו 200-100 ק"מ לכל היותר. ניתן לחצות אותו ממערב למזרח (וההיפך) ביום אחד בדרכי שטח לא סלולות, אבל לשם כך נדרשות הכנה והבנה. ההכנה כוללת את תוואי המסלול, מפות, אמצעי ניווט וסיפור דרך; ההבנה כוללת הכנה נפשית לתקלות בלתי פתירות העלולות לאלץ את המטיילים להעביר לילה צונן בלב המדבר עד לבוא החילוץ. אפשרות אחרת היא לבצע את חציית המדבר בכמה רכבים ובמקרה של תקלה חמורה, אם אין ברירה נוטשים את אחד הרכבים בשטח ובהמשך חוזרים עם החילוץ. לכן, יש לשקול את כל המרכיבים לפני תכנון חציית המדבר בדרכי השטח.

ג'יפ קטן בלב המדבר הענק

את הרעיון לחצות את הנמיב בסביבת הברנדנברג (הר בזלת שגובהו 2,500 מטר) קיבלתי כשקראתי את סיפורו של קפטן מסום, האדם הלבן הראשון שהסתובב בנמיב ותיאר בכתב את החלק הזה של דרום-מערב אפריקה, כבר בשנת 1846. את הסיפורים הללו קרא גם בחור בשם הנדריק, שזכה במכרז מאוניברסיטת קליפורניה – מכרז מהסוג של הימים ההם, שלפי תנאיו הוא היה אמור לספק לאוניברסיטה שלד של קרנף שחור. זהו מין של קרנף שכמעט נכחד וכמעט שלא נותרו ממנו פרטים. גם היום ניתן למצוא כמותו בסביבת הברנדנברג לצד פילי המדבר העצומים של הנמיב. הנדריק נחת בחופים המערביים של דרום-מערב אפריקה ב-1931, והסתובב במשך כמה שבועות ממערב לברנדנברג עד שעלה בידיו לצוד קרנף שחור. לאחר מכן עמל במשך יומיים לקלף את הבשר מהשלד וחזר עם השלד לארצות הברית. מהרווחים על מכירת השלד הוא בנה בית על חוף האוקיינוס ונשאר לחיות שם עד יומו האחרון. גם הנדריק תיאר את הנופים שראה ביומן המסע שלו, וגם דבריו שכנעו אותי לצאת ולחקור יחד את הנוף המעניין של האזור.

המכתש הראשון בו עברנו עם נוף אדמדם המזכיר את המאדים

הברנדנברג (Brandberg) הוא הר גבוה, גוש עצום, ענק ומרשים שעשוי כולו בזלת. התרוממותו הישירה, המיתמרת אל על, אחראית לתחושה שעל פסגת ההר יושב השטן ומנהל משם את תחבולותיו. מרחוק, ההר נראה כמו יבלת עצומה בנוף, מאיים על סביבתו בפסגתו העצומה, בצבעיו הכהים ובמצוקיו האימתניים.

כשהתחלתי לחפש מידע עדכני על המסלולים באזור – מפות מתאימות, דרכים מומלצות ואתרים כדאיים לביקור – כל מה שהצלחתי להשיג היה תצלומי אויר איכותיים בגוגל מפות. בשום מפה שהייתה בידי לא היו מסומנים צירים שבהם ניתן לנסוע ובעזרתם לחצות את המדבר מהצד המערבי אל המזרחי, בסמוך לברנדנברג. רק לאחר "חפירה" אינטנסיבית בתצלומי לוויין וחקירת השטח הצלחתי לבנות מסלול העובר בכמה אטרקציות שנראו מעניינות. בנוסף, זיהיתי באזור צירים אחדים שנראה היה כי כמה אנשים נסעו בהם.

מנופי המדבר המפעימים

בערב הצגתי בפני הקבוצה שתי אפשרויות: לטייל בנמיביה בטיול ג'יפים סטנדרטי או להיות פורצי דרך ולחצות את מדבר נמיב. המשמעות של האפשרות השנייה היתה לצאת לדרך, שאת מרביתה לא הכרתי, אבל על פי השמועות היא יוצאת דופן, מרגשת ומסעירה. אמרתי להם שייקחו בחשבון כי במקרה של תקלות יש סיכוי שנאלץ ללון בשטח. החלטנו לבחור בהרפתקה וסיכמנו על הרמת קלאץ' למחרת עם אור ראשון.

בבוקר יצאנו לדרך – חמישה רכבים ובהם עשרים מטיילים דרוכים. עברנו מכתש עתיק של הר געש, שמיליוני השנים שבהן הוא קיים ניכרו עליו. המכתש היה עצום והנוף אדמדם, בדיוק כמו תמונות שמגיעות מהמאדים. מדבר שאף יצור לא חי בו. ישימון מוחלט, נקי, סטרילי, כמו להסתכל על העולם בימים שלפני בריאתו. זה היה אחד המראות היפים, הבראשיתיים, המעניינים והמיוחדים שפגשתי אי פעם, שרק הלך והשתכלל בהמשך היום.

הרי הזברה במבט מרחוק עם השכבות האנכיות


הרי הזברה במבט קרוב עם שכבות אופקיות

הבטנו צפונה, אל ההרים אותם ביקשנו לחצות בעוד חמישים ק"מ. כל מה שניתן להבחין בו היה מראה משונה ולא ברור של "הרי זברה" מפוספסים. יצאנו מהמכתש לכיוון ההרים המפוספסים ואל המכרה הנטוש. נסענו באחד מערוצי הנחלים ונראה היה שהגענו לעורק החיים היחידי באזור – הערוץ היה עמוס בצמחי ולויטשיה מהגדולים ביותר שראיתי בנמיביה. הוולטשיה הוא צמח מופלא, שחי בלב מדבר נמיב ומשמש מזון ליענים וראמים. זהו צמח יחיד בלב אזור שבו יורד גשם רק אחת לכמה שנים, הוא נראה כמו ערימת גרוטאות ואורך החיים הממוצע שלו הוא 2,000-1,5000 שנים! "זה לא פשוט לנסוע 300 ק״מ מאובקים אל תוך המדבר רק בשביל לעלות על הטריבונה ולהביט בצמח מכוער שעשה את זה, ומה זה עשה זאת? הוא עושה זאת כבר 2000 שנה" – אמר עליו פעם מוטי קירשנבאום.

צמח ולויטשיה, נראה כמו ערמת גרוטאות וחי במשך 2,000 שנה!

עם הכניסה אל הרי הזברה, יושבי הג'יפים מאחור הודיעו לי במכשיר הקשר שעלינו לעצור. הגלגל האחורי השמאלי של הג'יפ האחרון היה ריק מתוכן. מאחר שזה היה הפנצ׳ר הראשון של הטיול, עוד לא היינו מתורגלים בהחלפת גלגל ולכן נרשם עיכוב לא מתוכנן של כחצי שעה. המשכנו בנסיעה פנימה אל תוך ההרים באחד הוואדיות הגדולים שמנקזים אותם. הנסיעה התנהלה בתוך חולות טובעניים, בין עצי שיטה גדולים. על החול היו פזורים כדורים גדולים של צואת פילים – לא היה ספק, בשטח יש להקה של פילי מדבר וצריך לפקוח עיניים. מלבד העובדה שיש לנו סיכוי לפגוש אותם, אלו "המאפיונרים" של הנמיב – פילים אלימים יחסית, שכל התנהלות שאינה לפי רוחם עלולה לגרום להם להפוך מכונית בעזרת החדק.

פיל מדבר. התנהלות שאינה לרוחם של הפילים הללו יכולה להסתיים במכונית הפוכה

במהלך הנסיעה הבחנתי כי אנחנו עוברים במכרה הנטוש שחיפשנו. עצרנו את הרכבים ומצאנו חתיכות שבורות של קוורץ צבעוני ומיוחד. מאחר שמרבית המסלע בנמיביה הוא בן 100 מיליון שנה ויותר, תוצר של חומר מגמתי שעלה ממעמקי האדמה במשך מאות מיליוני שנים, אפשר למצוא בו הרבה מאוד אוצרות טבע, בהם גבישי קוורץ ואבני חן צבעוניות.

ביציאה מהערוץ התחלנו לטפס בדרך ג׳יפים תלולה וקשה עם הרבה מהמורות גדולות. גלגלי הרכבים התחילו להסתובב במקום והמהמורות גרמו לכמה עכבות. הנחתי את הנהגים לנעול דיפרנציאל בהילוך נמוך והבעיה נפתרה. כל הרכבים נעו לאיטם במעלה הדרך הקשה, אבל בסיום העלייה נעלם לנו הג׳יפ מהפנצ'ר הראשון והקשר איתו נותק. חזרתי אחורה ומצאתי אותו עם פנצ׳ר נוסף. הפעם היה זה גלגל אחורי שעמד בזווית שלא ניתן להחליף בה גלגל. קדמנו את הרכב אט אט לסוף העלייה, עד לנקודת החלפה סבירה.

חציית מקטע משובש ברכס הזברה

המסלע עם השיכוב האנכי שחתך לנו את הצמיגים

השעה היתה שלוש אחר הצהריים ו-50 ק״מ נוספים של דרך שטח עמדו לפנינו. הנוף היה מרהיב ביופיו. הסתכלנו סביב וראינו כיצד פסי הזברה שראינו מרחוק התבהרו. אלו היו פסים ישרים של שכבות סלע אנכיות, שכל הרכס היה מפוספס בהן. בסיום הטיול חקרתי את התופעה, וגיליתי שהדבר נובע מסלע ייחודי הנוצר בנקודת הלחץ והחיבור בין שני גושי יבשה קדומים. האזור בו הסתובבנו היה קו המגע בין שני לוחות יבשתיים, שפעם היו נפרדים והתאחו זה אל זה. כל העלילה הזאת התרחשה כשאפריקה עוד לא הייתה לוח יבשתי אחד, אלא שלושה או ארבעה, שהתאחו לפני 750-600 מיליון שנים. השיכוב האנכי של הסלע היה חד והמחיר שגבה מהצמיגים היה יקר. הצמיגים נחתכו בקלות עם כל סטייה של הנהגים ממרכז השביל ועלייה על האבנים שבצדיו. על המצוק הסמוך עמדה חבורת עזניות שחורות, ונראה היה שהן מהמרות על כך שהפנ'צרים המרובים יהפכו אותנו לארוחה מדברית…

ג'ירף במדבר. בעלי החיים כאן שותים מים רק אחת לכמה ימים עד שבוע

מכאן והלאה הדרך התנהלה במהירות יחסית והנהיגה הייתה הרבה יותר קלה. ראינו עקבות של פילים וקרנפים ובין העצים הסתובבו כמה זברות בין הרגליים של הג׳ירפות. המדהים בבעלי החיים הללו הוא שהם שותים מים רק פעם בכמה ימים עד שבוע.

הגענו למכתש השני, שמלמעלה נראה כמו אגס צבעוני. הזמן דחק והמשכנו בזריזות אל ציורי הקיר של הבושמנים בטוויפלפונטיין, שהם בני 5,00-2,000 שנה. הבושמנים, שיישבו בתקופה ההיא את כל החלק הדרום-מערבי של אפריקה, הותירו אחריהם ציורי סלע מרשימים מאוד, אשר שימשו אותם ללמד את ילדיהם על שיטות ציד ולחבר בין צורת העקבות לבעלי החיים שבאים לשתות מהמעיין. בין הציורים יש הרבה דמויות לא ברורות, שמשמעותן קשורה לטקסי הפולחן המיסטיים המרתקים של הבושמנים. המקום, שאונסק"ו הכירו ביופיו ובחשיבותו, הוכרז כאתר מורשת עולמית.

מדבר נמיב הוא גן עדן לחובבי גיאולוגיה

השעה היתה שש בערב ולפנינו עוד שעה וחצי של אור. מאה ק"מ לפנינו נמצאת אחת מחלקות הארץ היפות של נמיביה. הנסיעה בתוך יער הסלעים היפהפה של הדמרהלנד היתה מרתקת. הנוף של ההרים היה דרמטי ומפוסל מגושי סלע עגלגלים ואדומים. באופק נוף ההרים עוצב על ידי הרי שולחן ישרים והרים חרוטיים מיוחדים במינם עם שלל צבעים ומרחבים אין סופיים של סוואנה ביניהם. גן עדן לחובבי הגיאולוגיה.

ערן חקלאי – זאולוג ומדריך בחברת איילה גאוגרפית