הבוקר שתיתי את המנה היומית של תה ירוק, ועשרים טיפות לתמיכה טבעית בתפקוד הערמונית שמכרה לי נזירה סרבית. התקלחתי והקשבתי ברקע למוזיקת בוסה נובה רגועה, התיישבתי בפינת המדיטציה ושאלתי את עצמי מה הכוונה שלי בישיבה הבוקר. פתאום זה נבע ממני בצורה ברורה, אני מבקש תחושת שייכות, ואם לבאר את השאלה אז, מהו הבית האמיתי שלי, האם אני אזרח העולם וביתי הוא היכן שאני, או שמא הבית נמצא בארצי מולדתי שהולכת פייפן. איכשהו זו לא הפעם הראשונה שאני שואל את עצמי, וגם אז זה קרה לי עם מוזיקה.
לחצו לצפייה: יום שבת בבוקר בהרי הרודופי בבולגריה
אחורנית לשנת 1980 בערך, אחרי שנתיים של טיול מוצ'ילרי באירופה ארה"ב ומרכז אמריקה הגעתי לגואטמלה בשלהי תקופת נדודיי הראשונה. הרגשתי עייפות וחיפשתי מקום יציב לנוח בו זמן מה. עיירת החוף הקאריבי של אנשי הגריפונה, ליווינגסטון, נראתה לי מקום מתאים. שם הכרתי את אריקה, חברתי האוסטרית, שכרנו בית קטן בכפר, הכנו תכשיטים ומכרנו אותם לתיירים שחיפשו אמנות מקומית. הרגשתי בבית בקרב חבריי המקומיים ומטיילים כמוני. עד היום אני זוכר בערגה את פיטו, בימבה ואחרים. ערב אחד מישהו הביא קסטה של מוזיקה מערב אפריקאית לבר הרגאיי שעל החוף. ראיתי רוח קסם מכשפת את חבריי המקומיים. הם שרו בשפה זרה עם עיניים נוצצות בערגה לבית קדום, אפריקה שלעולם לא יהיו בה אבל היא ממלאת את נשמתם. אהבתי אותם כל כך והבנתי שאני נפרד מאשלייה, ליווינגסטון אינה הבית שלי.
הרי הרודופי עצומים בגודלם, ומתלולי סלע מלאי הוד נחשפים מתוך יערות העד המכסים אותם. כאן חיה אוכלוסיה שנוצקה מן היוונים התורכים הבולגרים והצוענים. אני נוסע בכבישים הצרים בין בלינגטש וסמוליאן, וכאשר אני עוצר לצלם את מחשופי האבן אני נזכר שהמילה התורכית טש היא אבן, כמו טשקנט – עיר האבן באוזבקיסטן. אני ממשיך בין דווין לבורינו, לא הרחק מן הגבול היווני ומחוז תרקיה. קניון זקוף קירות נותן אשלייה של חומה בצורה, דרכה חלחלו צבאות ומסגדים אל הישובים. בכפר היפה 'שקאלה לאקה' המשמר אדריכלות מסורתית יש פסל אבן של נגן חמת חלילים. החמת הבלקנית נוצרה כאן בין יוון לבולגריה, ולא עצרה בגבול.
בכפר 'מוסטובו' כבר לא מבשלים קפה תורכי בולגרי יווני כמו פעם. ארבעה גברים ישבו על ספות שחורות בחדר חשוך עם טלוויזיה מרעישה ברקע. שאלתי אם יש קפה. "קפה משינה" הם הצביעו לעבר סככה בצד השני של הרחוב. מישהו התקין מכונת קפה והרג את בית הקפה. "אז מה זה כאן, מועדון?" איכשהו הפרחתי שאלה לאוויר. "מועדון ציידים" הסביר לי מישהו בפנטומימה של יורה בנשק. "צדים נשים" הסביר לי אחר והצביע על נערת החודש בלוח שנה שעל הקיר. ואולי המצאתי את כל השיחה ההזויה הזאת.
בתום סיבוב של ימים ספורים בין הרים ובין כפרים הגעתי אל פסטיבל התעוררות 'wake up' בו אני שוהה כעת. אי שם בהרים, בין הכפרים קוקלן לברסטניק, בחיק הטבע הירוק ליד מנזר 'סווטי דימיטר', כשעה נסיעה מן העיר העתיקה והיפה פלובדיב. הפסטיבל בן שבוע ימים מתקיים זו השנה הארבע עשרה באותו מקום בימי הקיץ האביבי של חודש יולי, ומושך אליו קהל חובב מוזיקה רבת סגנונות וספקטרום רחב של סדנאות רוחניות, מדיטציות, גונגים, קערות טיבטיות, פארמה קלצ'ר. ראיתי כאן את אותם בודדים זוגות ומשפחות שמגיעים בארץ לפסטיבלי נאטראז', זורבה, אושו והסופי. "אנחנו מתנצלים שכל ההרצאות והסדנאות רק בבולגרית" אמר לי אחד המארגנים ששוחחתי איתו "לא שיערנו שיגיעו הרבה זרים לפסטיבל". כשביקשתי לשלם התברר שהסוציאליזם הבולגרי עדיין קיים ומפתיע לטובה, לפחות לטובתי, ומבקרים מעל גיל 65 נכנסים ללא תשלום.
בחרתי לחנות מחוץ לחניון הקרוואנים הצפוף, סתם כך בקרחת יער בחיק הטבע, על מנת שאוכל לפרוש מן המקום אם לא אתחבר. מכאן אני צועד עשרים דקות בשביל הליכה בנוף הררי נפלא, לא כולל עצירות ליד עצי שזיפים עמוסי פרי, חמצמצים ומתוקים צהובים ואדומים. הבמה המרכזית ניצבת קרוב לכניסה בין עצי אורן. הצופים יושבים על האדמה או עומדים ורוקדים, ומסביב לרחבה עשרות דוכני מזון עם הפתעות מן המטבח הבולגרי. רעב כבר לא אצא מפה, מה גם שהצטיידתי במזון מן הסופרמרקט בכפר קוקלן.
הגעתי בשעות אחר הצהריים, על הבמה עמדו וישבו שלושה חברי להקה קטנה, גיטריסט קלאסי, כנר וירטואוז, וזמרת עם קול גבוה ומלטף. הם הזכירו לי את להקת 'פורסט' הישראלית והזמרת אורקה. הקהל אהב אותם וגם אני, היו שרקדו בקצב איטי, וכאלו שהשתרעו על ערסלים וכריות ונשענו על העצים, איש יעשה כטוב בעיניו. כשסיימו לנגן התקרבתי אליהם ושאלתי את הגיטריסט לשם הלהקה. TIFERET ענה לי וכשחשבתי שלא שמעתי טוב גם איית לי את השם בלטינית. "ומה פירוש השם, אתה יודע?" שאלתי אותו. הוא ידע להגיד לי שהשם בא מעברית, והוא אחד היסודות המקודשים של הקבלה. וואו, התרשמתי מהמידע המפתיע וזיק של געגוע כואב ננעץ בי כמו חץ.
לקראת הערב, לקראת כל ערב בפסטיבל, קיבלנו את השקיעה במוזיקה אקסטטית, כל פעם בכיכובו של די.ג'יי אחר, סגנון שונה וביטים מקפיצים שהעבירו אותנו בין היום והלילה במשך כשעתיים. הרבה בחורות יפות רקדו בפסטיבל. אופנת הקוקו האסוף למעלה נפוצה כאן כמו בכל מזרח אירופה, כמו התסרוקת של מריאנה שמטיילת כעת בתאילנד וכבר חודשיים שלא התראינו. עוד געגוע שמתגנב לי אל הלב.
הופעות המוסיקה שילבו סגנונות מעולמות שונים, וכל אחת נהדרת בדרכה שלה. מוזיקה מקודשת שמאנית בצד מוזיקה בלקנית מסורתית, מקהלה של פנסיונריות מהרי הרודופי בתלבושות מסורתיות ואחריה די.ג'ייז עם ביטים אקסטטים מודרנים, ריקודים עממיים מלווים באקורדיון, מול תיפוף וריקוד אפריקאי בהובלה של מרים, מורה שחורה ופראית מחוף השנהב.
אחר צהרים אחד בהיותי שקוע במדיטציה של צלילי גונגים וקערות טיבטיות, הגיעו מרחוק אל אוזני צלילים מיוחדים. מיהרתי אל הבמה המרכזית ושמחתי לראות במו עיניי חמת חלילים בולגרית. מה היא עושה פה? עד לפני ימים ספורים עוד חשבתי שזה כלי נגינה בלעדי לסקוטים, והנה ארבעה נגני חמת חלילים ומתופף אחד עומדים על הבמה, מועכים נאדות שהיו פעם כבשים ומחללים את הצלילים יחד עם שירה. נשמע לי שזאת מוזיקת רועי הצאן מן ההרים. הקהל לא הפסיק לרקוד, והפעם ריקוד הכי פשוט בעולם, משהו קרוב לצעד תימני… למה לא בעצם, סקוטלנד ותימן נפגשו בבולגריה. בערך אמצע הדרך, לא?
באחד הערבים התכנסו כל באי הפסטיבל אל בקעה קטנה שבמרכזה דלקה מדורה גדולה שהלכה ושככה לאיטה וגחליה פוזרו על פני מעגל שקוטרו כעשרה מטרים ונצצו כיהלומים אדומים מן החשיכה. קבוצה של נשים וגברים לבושים בגדי חג לבנים התקרבו אל הגחלים הרושפות כשהם יחפים ונושאים תמונות קדושים בידיהם. התמונות היו של הקיסר קונסטנטין שקיבל על עצמו ועל נתיניו את הדת הנוצרית האורתודוקסית, ושל אימו הלנה. בשיא הטקס רצו המאמינים בלבן על הגחלים הלוך ושוב בזה אחר זה בקלילות כאילו הם מרחפים מעל האש. בתום הטקס ניסו את כוחם ילדים ומבוגרים בריצת מבחן אומץ על פני הגחלים. "זה לא שורף את כפות הרגליים?" שאלתי אישה צעירה שהחזיקה את סנדליה בידיה ורצה הלוך ושוב על הגחלים. "זה עוזר אם יש לך גנים בולגרים" ענתה לי בקריצה.
בלילה האחרון הופיעה להקה בלקנית שסחפה את הקהל ברמה של חגיגות קום המדינה, מעגלים בתוך מעגלים בתוך מעגלים. שני תופים נישאים בחגורה, אחד מהם בס עם מצילתיים, קבעו את המקצבים. חמישה כלי נשיפה, שלוש חצוצרות, קרן יער וטובה ארוכה ומתפתלת, צרחו את הלחנים והטביעו בהם את סימן ההיכר הבלקני. הצלילים עברו בקלילות מהרמוניה איטית רומנטית אל ריקוד סוער ומתפרץ, והחגיגה התפתחה תוך שניות ספורות. הבולגרים האלו עם טונה של שמחת חיים, רקדו עם חיוכים מקיר לקיר, ושרו את גרונם לחיים, שהעידו על עונג שמיימי שפרץ מבפנים עם תחושת בית לנשמה שחסרה לי כל כך בימים אלו.
בלילה ההוא זה קרה לי שוב. קינאתי בהם, על היציבות של שנים רבות, על תחושת הביחדנס שהמוזיקה והריקודים יצרו להם. וואו בולגריה, חשבתי שאת אפורה ורצינית, אפילו קצת עצובה, נושאת את טראומת השנים הקומוניסטיות הארוכות. כמה טעיתי.
ואני, ביקשתי למצוא בית, מקום עם תחושת שייכות אליו בעולם. לי, לאהובה שלי, למשפחה שלי, לכל אחד משלושת הילדים היקרים שלי והנכדה שהצטרפה למשפחה לאחרונה. האם ביתי יהיה בתוך העם שלי שנהיה לי זר מיום ליום. כמה קשה עד בלתי אפשרי לחפש מקום חדש שירגיש לי בית. לנדודים יש ערך מופלא אולם גם הם ייעשו היטב רק אם יש לנשמה ולגוף בית לחזור אליו בסופו של יום ובתום ההרפתקה.