על שביל באמצע הג'ונגל, כשקורת עץ במשקל 30 קילוגרמים מאוזנת על כתפי, 100 אחוזי לחות מקיפים אותי מכל עבר ועלוקות (Tiger Leech) מאיימות למצוץ את דמי, התחילו להתרוצץ לי מחשבות בראש: מה לעזאזל אני עושה כאן, בלב יער הגשם של בורניאו? זה נקרא טיול אחרי הצבא? לא היה נוח יותר להשתזף על אחד מחופי האוקיינוס ההודי?
הכל התחיל כשהחלטתי להצטרף למשלחת של הארגון הבריטי "טרק פורס" (Trek Force), הפועל לשימור הטבע במדינות מתפתחות. היעד היה מרכז השימור לאורנג אוטנים (Pongo pygmaeus) בשמורת ספילוק (Sepilok) שבחלק המלזי של האי בורניאו – אחד הג'ונגלים הבודדים באי שתעשיית כריתת העצים לא השמידה.
מטרת הקבוצה שלנו היתה להעמיד על רגליים כלכליות את מרכז השימור, שמקור ההכנסה היחיד שלו הוא תיירות. לשם כך הוחלט ליצור מסלול הליכה של יום שלם בג'ונגל בראשיתי, שבו יוכלו תיירים לצפות באתר ההאכלה של האורנג אוטנים ובמתחם קרנפי סומטרה (Didermocerus sumatrensis), אחת החיות הנדירות ביותר בעולם, שמרכז ספילוק מנסה להרבות.
טין־טין בג'ונגל והיליד האנגלי
התגבשנו למשלחת של 35 מתנדבים ומתנדבות – רובם אנגלים, אבל היה גם ייצוג קנדי, הולנדי וישראלי. ראש המשלחת אד וסגנו קורן, קצינים בדימוס בצבא הוד מלכותה, צברו שעות ג'ונגל רבות במהלך שירותם הצבאי ובמשלחות דומות. הם נראו כמו דמויות מספרי הקומיקס של "טין־טין בג'ונגל": גומיות מעל לנעליים, חולצה מכופתרת מסודרת בתוך מכנסיהם, בנדנה סביב הצוואר וכובע ג'ונגל. אבל מה שנראה מוזר במפגש הראשון התברר בהמשך כתלבושת חובה ביער.
 |
חברי המשלחת בהפסקת צהריים, מכינים תה שורשים
צילום : תומר מרשל |
לפני היציאה למשימה, עברנו באי האינדונזי באטאם (Batam) מעין סדרת הכנה להסתגלות לסביבה טרופית וללימוד עקרונות החיים בג'ונגל. תחילה קיבלנו הרצאה על חשיבות נוהלי הבטיחות: ללכת תמיד בבגדים ארוכים ובנעליים (רצוי גבוהות), ולא להיפרד לרגע מהמשרוקית, מהמצפן ומתיק העזרה הראשונה. כל זה לא הפריע לדאגי, בחור אנגלי שהשתקע באינדונזיה לפני עשר שנים ומילא תפקיד חשוב במשלחת, לחזור מרחצת ערב במפל סמוך, עם כפכפים ומגבת סביב המותניים. דאגי היה על תקן יליד.
במהלך הסדרה למדנו איך בוחרים מקום למחנה ערסלים, איך לתלות יריעות נגד גשם, איך למצוא מים ולטהר אותם, ניווט, הטמנת מלכודות לדגים וכדומה. הדבר הראשון שלומדים ביער גשם הוא שאין דבר כזה להיות יבש. אם הצלחת להתחמק מהנהרות – הגשם יתפוס אותך; אם במקרה לא ירד גשם, לחות של 100 אחוזים כבר תדאג לך. כדי להתמודד עם המצב פיתחו בעלי הניסיון את שיטת "בגד רטוב – בגד יבש": לפני שנכנסים לשק השינה על הערסל, מורידים את הבגדים הרטובים ולובשים את הבגדים היבשים, שהם הדבר החשוב ביותר בתרמיל. בבוקר מבצעים תהליך הפוך. מי שלא יצא משק שינה חם ישר לתוך בגדיו הרטובים – אינו יודע חוויה רוחנית אמיתית מהי.
לא לחינם זכו יערות הגשם לשמם. כשהגשם מתחיל לרדת הוא נשמע, אך לא מורגש, לפחות במשך עשר דקות. המים נאגרים בשכבה העליונה של צמרות העצים. כאשר מגיעה השכבה העליונה לקצה יכולת האצירה שלה, נפרץ ה"גג" ומתחיל המבול.
גן ילדים לאורנג אוטן
טסנו לקוטה קינבלו (Kota Kinabalu), העיר המרכזית במדינת סבה (Sabah) שבמלזיה, ומשם נסענו במשך ארבע שעות אל מרכז השימור בספילוק. ד"ר בוזני, מנהל המרכז, וטרינר במקצועו וסטנדאפיסט בנשמתו, פרש בפנינו את משנתו של המרכז, הפועל כבר יותר מ־30 שנה. למרכז מובאים אורנג אוטנים שהוחזקו כחיות מחמד לא חוקיות או כאלה שגרמו נזקים למטעים. לאחר שנים של עבודת חינוך, איכרים כבר לא הורגים אורנג אוטן שמזיק למטעים, אלא מזעיקים את אנשי צוות השמורה, ואלה מגיעים ולוקחים אותו לספילוק.
כל אורנג אוטן שמגיע למרכז השיקום מבלה חודש בבידוד, כדי לוודא שאין לו מחלות. צעירים עד גיל שנתיים מועברים לתינוקייה, וברגע שהם מסוגלים להסתדר ביער הם מועברים ל"בית תינוקות בחוץ" (outdoor nursery) – איזור לא מתוחם, שבו מפקחים עליהם ודואגים להם למזון. בלילה הם מוחזרים לישון במבנה בטוח, שכן מעט האויבים הטבעיים שיש להם, כמו נחשים וטיגריסים, פעילים בלילה.
 |
| פלטפורמות האכלה לאורנג אוטנים. כדי לעודד את האורנג אוטנים לחפש אוכל בכוחות עצמם, לא מגוונים להם את תפריט הבננות והחלב | צילום : תומר מרשל |
כאשר ד"ר בוזני מחליט כי האורנג אוטן מוכן לחיים עצמאיים יחסית, הוא מועבר לאיזור פלטפורמת ההאכלה, שם מקבלים האורנג אוטנים מזון פעמיים ביום, אך אינם נמצאים תחת עינם הפקוחה של עובדי השמורה. על מנת לעודד אותם לחפש אוכל בעצמם, לא מגוונים להם את ארוחת הבננות והחלב, תפריט שגם אורנג אוטן מואס בו אחרי זמן מה. הצלחת המרכז נמדדת לפי מספר הנקבות שחוזרות לאיזור ההאכלה עם צאצא. בשנה שעברה, למשל, חזרו שלוש מהן עם תינוקות, וגם אנו זכינו לראות אם ששבה עם בנה לאזורנו.
אחרי ביקור קצר בפלטפורמות ההאכלה, העמסנו את הציוד הכבד על הגב וצעדנו שמונה קילומטרים אל תוך היער – שעתיים וחצי של הליכה קשה, תוך יצירת שביל בג'ונגל בראשיתי, אל מחנה הבסיס שהיה לנו לבית למשך חודש ימים. לפני רדת החשכה תלינו ערסלים, וישבנו סביב מדורה, שותים תה שורשים ומתכננים את שלבי הבנייה. למחרת התחילה העבודה האמיתית – סחיבת עצים למעבה היער. לשם ביצוע המשימה שלנו, הוחלט לפלס דרך ביער הגשם, לבנות שלושה גשרים ופלטפורמה מוגבהת לתצפית לעבר האורנג אוטנים ומתחם הקרנפים.
את העצים קנה דאגי ממנסרה מקומית, ופועליה הביאו אותם עד המרכז, שם נגמר הכביש. במשך ארבעה ימים העברנו כמעט שמונה טונות עצים למרחקים של בין קילומטר אחד מהמרכז – הגשר הראשון – לשבעה קילומטרים ממנו, מקומו של הגשר האחרון והגדול ביותר. עם הזמן הפך השביל ברור יותר, אך הלחות, הגזעים, השיחים ומכשולי הדרך הרבים הורגשו היטב כל פעם מחדש.
חדר מיטות לקרנף סומטרה
יום שגרתי בג'ונגל התחיל בארוחת בוקר של דייסה ותה והליכה לאתרי העבודה, בהנהגת הצוות המקצועי של הפרויקט, פול ורוג'ר, נגרים מקומיים, שלמרות היותם בני עיר, היער הוא ביתם. בעוד שאנחנו סחבנו את העצים בזוגות, הם רצו ביער עם קורות עץ מ
 |
רמדאן, אורנג אוטן שנלקח מבית של משפחה עשירה, שם חי זמן רב בניגוד לחוק. כיום הוא נמצא במרכז השימור ועדיין זקוק למגע אנושי | צילום: תומר מרשל |
אוזנות על הכתף כאילו היו עשויות נייר.
העבודה היתה קשה – סחיבה, חפירה, ניסור וקדיחה (ידנית, כמובן. אין חשמל בג'ונגל) – וכך גם התנאים, אבל האווירה היתה נהדרת, ועם ההתקדמות בבנייה הלכה ועלתה המוטיבציה לראות את הגשרים עומדים. על הכלים והמזון היינו צריכים לשמור כל הזמן, כי האורנג אוטנים היו תמיד בסביבתנו, ונראה כי כל מטרתם בחיים היתה לעזור לנו בארוחת הצהריים ולהעלים את כלי העבודה.
מלבד האורנג אוטנים שקק היער חיים: עשרות קופי מקוק, ציפורי קלאו ענקיות שנשמעו כמו דינוזאורים מעופפים, זוחלים מכל המינים והחיות שנקשרו אלינו יותר מכל – העלוקות, אשר הגיחו אחרי כל טפטוף של גשם. כשצעדנו, היה הראשון בטור מעיר אותן, על השני הן התבייתו, ואלה שהלכו אחריו זכו לטיפול המלא. שרצים אלה הצליחו להוציא רשעות איומה מאנשים עם לב זהב. פתאום ראית את השליו שבחבריך שורף, מרסס וחותך יצור אומלל ונוטף דם (דמו של חברך), שבסך הכל ניסה לשרוד.
במשך ארבעה ימים עמלנו על בניית עמדה מוגבהת שממנה יוכלו לצפות לעבר מתחם קרנפי סומטרה, אבל לא ראינו ולו קרנף אחד. בבורניאו חיים כיום כ־300 קרנפים בלבד, ועד היום לא הצליחו נסיונות הריבוי שלהם בשבי. לדברי ד"ר בוזני, אם לא תימצא דרך להביא לרבייתם בשבי, ספק אם ייראו קרנפי סומטרה בשנת 2010. לכן בנו בספילוק מתחם של כמה עשרות דונמים בתוך היער, שם מוחזק זוג קרנפים בתקווה שיעמיד צאצאים.
ביום האחרון למשימתנו, שבו מסרנו את הגשרים ואת עמדת התצפית לרשות שמורות הטבע המלזית, הופיע לפתע, במלוא הדרו, קרנף זכר והגיע עד גבול המתחם. מחזה נדיר, גמול הולם למאמצינו ושביב של תקווה להמשכיות חיי הבר באחד מיערות הגשם המופלאים בעולם.
