"ולמראה ערים רבות כל כך, ועמקים מיושבים במים וביבשה, ויישובים גדולים אחרים, והדרכים ההולכות למקסיקו, עמדנו משתאים ואמרנו שלבטח אנו בעולם הקסום המתואר בספר אַמַאדִיס, בגלל הצריחים והבניינים שהיו בתוך המים… כמה מהחיילים אמרו שהחלום מתעתע בהם, הם אף מדמיינים שלפניהם מראה עיניים. אין פלא שגם אני כותב כך, כי הרבה יש להעריץ פה. איני יודע איך סיפורַי נשמעים כשאני רואה דברים שעין לא ראתה ואוזן לא שמעה וגם בחלום טרם הופיעו". (בֶרנאָל דִיאָס דֶל קַסטִיוֹ מתאר את בירת האצטקים ב־1521) עשרים מיליון תיירים מבקרים במקסיקו כל שנה, מתאכסנים ב־10,000 בתי מלון, יוצאים אל 120 הפארקים הארכיאולוגיים המוכרזים מתוך כמעט 10,000 אזורים ארכיאולוגיים מוכרים ואל 123 אלף קילומטרים רבועים של שמורות טבע. הארץ הרביעית בגודלה ביבשת אמריקה (1,972,547 קילומטר רבוע) היא אחת הארצות המתוירות בעולם, ואין להתפלא על כך. מדובר בארץ מרתקת, עם נופים מגוונים עוצרי נשימה ונוף אדם ייחודי של צאצאי תרבויות עתיקות שהשאירו את רישומן עד עצם היום הזה.
המדינה שוכנת בשתי תת יבשות: אמריקה הצפונית ואמריקה המרכזית. היא גובלת בארצות הברית בצפון ובגווטמאלה ובליז בדרום, וגבולותיה הימיים הם האוקיינוס השקט, האוקיינוס האטלנטי והים הקריבי. איים באוקיינוסים ובים הם חלק משטחה הריבוני. כמה מהם מאוכלסים בצפיפות, אחרים הוכרזו כשמורות טבע. שמונה איים שנמצאים מול חופי קליפורניה תפסה למעשה ארצות הברית. אוכלוסיית מקסיקו מונה כ־103 מיליון איש, כ־25 אחוז מרוכזים במקסיקו סיטי הבירה. כיום פחות מעשרה אחוזים הם אינדיאנים טהורים, והרוב הם מסטיסו – בני תערובת. פני שטח דרמטיים נראה שכל הנופים וכל האקלימים התמקמו במקסיקו, ופני השטח בה דרמטיים: הרים גבוהים, ובכללם הרי געש, ומולם מכתשים עמוקים (כמו קניון הנחושת). יש בה גבעות, מישורים, יערות גשם ברוכי מים ומדבריות שחונים (כמו מדבר סוֹנוֹרָה, Sonora), נהרות שוצפים, נחלים תת קרקעיים, חופים שקטים וחופים סוערים, לגונות ואגמים, חלקם בגודל של ים, כדוגמת אגם צ'אַפַּאלָה (Chapala) ששטחו הוא 114 אלף קילומטר רבוע. ההרים הנישאים הם הנוף הראשון שפוגשים בו כשמגיעים למדינה דרך האוויר או הים. מאפיין גיאוגרפי זה קבע את מיקום האוכלוסייה ואת התפתחות התרבויות. היום אין אף עיר חשובה שאינה צופה על הר געש. מול העיר מקסיקו סיטי, למשל, מזדקרים הרי הגעש של הפּוֹפּוֹקַטֶפֶּטְל (Popocatépetl) המעשן כיום והאִיסְטַסִיהוּאַטְל (Iztaccíhuatl). הפעילות הגעשית נמשכת עד היום. ב־1943 נולד במדינת מִיצ'וֹאַקאָן (Michoacán) הר הגעש פַּרִיקוּטִין (Paricutín) תחת רגליו של חקלאי שעבד בשדהו. ב־1953 פרץ הר געש חדש אחר באי לא מיושב באוקיינוס השקט. התפרצותו של צִ'יצ'וֹנָל (Chichonal) שבמדינת צ'יאַפס (Chiapas) לפני כעשור היתה כה עצומה עד ששינתה את אקלים כדור הארץ לזמן מה.
הפעילות הגעשית הנמשכת נושאת גם ברכה: היא מכסה בחומרים אורגניים ובמינרלים שטחים נרחבים. כך נעשו עמקים שונים אזורים פוריים במיוחד, ולכן התיישבו בהם תרבויות עתיקות רבות. האוֹבסִידִיאָן, הזכוכית הגעשית, היתה אחד החומרים הראשונים בשימוש תושבי המקום, והמעיינות החמים בעלי סגולות הריפוי קודשו בעבר כמתנת האלים או כבית אלים חשובים, והיום הם גורם משיכה תיירותי. המתבונן בפירמידות המרשימות של התרבויות שקמו בעמקים הפוריים אינו יכול להשתחרר מההרגשה שלנגד עיני הבנאים, כמו לנגד עיניו היום, עמדו אותם הרי געש. זולת הצפון, שבו מורגש מאוד המעבר בין העונות, באזורי המדינה האחרים אין קשר רב בין העונה לאקלים. החורף, למשל, הוא העונה המומלצת לשהות בעיר הקיט אקפולקו (Acapulco) שלחוף האוקיינוס השקט, ודווקא בקיץ נושבות שם רוחות ויורד גשם. ארצות הברית של מקסיקו
מקסיקו היא מעצמה תרבותית, ולא רק בגלל עברה. יש בה מאות אוניברסיטאות, שחלקן ענקיות, כמו האוניברסיטה הלאומית שבבירה, שבה לומדים כ־400 אלף סטודנטים. כמה סופרים מקסיקנים זכו לתהילת עולם. הידוע שבהם הוא המשורר והוגה הדעות אוקטביו פס, שזכה בפרס נובל לספרות. חוץ מפס מוכרים בארץ קרלוס פואנטס, חואן רולפו ורוסָריו קסטיאנוס, שחלק מיצירותיהם תורגמו לעברית. ברחבי הארץ פזורים מאות מוזיאונים בעלי ארכיטקטורה מיוחדת שאוצרים בתוכם אמנות והיסטוריה. פעלו בה ציירים ופסלים נודעים כמו פרידה קאלו, דייגו ריוורה, חוסה קלמנטה אורוֹסְקו, דויד אלפארו סיקיירוס, רופינו טמאיו, רמדיוס ורו, חואן אוגורמן, סוניגה ואחרים. יצירות שלהם נמצאות בהיכלות במדינה, מארמון הנשיאות ועד בתי קולנוע. מוסד מובנה בחברה המקסיקנית הוא הפייֶסטָה. זוהי חגיגה מסורתית שמבטאת את התרבות העשירה של אוכלוסיית המדינה בסינקרטיזם בולט: על מרכיבי המורשת העתיקה שלפני הכיבוש הספרדי הולבשו סמלים נוצריים, אלים מימי קדם הפכו לקדושים נוצריים, והתאריכים של הלוח הקדום חוברו ללוח הנוצרי. בחלק מהכנסיות הטקסים הם פגאניים מובהקים ובראשם עומדים שאמאנים ולא כמרים.
אם תרבויות האזור היסטוריה של אלפי שנים עומדת מאחורי התרבות המקסיקנית, והיא מתחלקת לשלוש תקופות עיקריות: לפני הכיבוש הספרדי, תחת שלטון ספרד וכמדינה עצמאית. על פי ממצאים שונים, בני אדם חיו באזור מקסיקו כבר לפני 21 אלף שנה. הם היו נוודים, ציידים־לקטים, הכירו את האש, וכך יכלו לשרוד את התקופות הקרות ואולי אף לבשל את מזונם. בערך ב־5000 לפני הספירה החלו התושבים לנסות חקלאות בסיסית, אבל רק 1,500 שנה לאחר מכן מצאו וגידלו את התירס, שהיה למזונם העיקרי ולצמח קדוש. בין 2000 ל־300 לפני הספירה, תקופה שמכונה התקופה הטרום קלאסית, החל להיווצר מרקם חברתי עירוני בכמה אזורים: בהר שבמחוז אואחאקה (Oaxaca) שנישא מעל האוקיינוס השקט התיישב העם הסאפוטקי והקים מרכז דתי שלטוני המכונה כיום מונטה אלבאן (Monte Albán); בצ'יאפס וביוקטן (Yucatán) הפכו כמה משבטי המאיה לתרבויות עירוניות שבראשן מלכים וכוהנים. בד בבד התפתחה באזור החוף האטלנטי אֵם תרבויות האזור: התרבות האולמקית, שהשפיעה על כל התרבויות שהתפתחו אחריה. קבר בן יותר מאלף שנה, נחשף ב-2010 באתר המאיה טונינה שבמדינת צ'יאפס רוב האולמקים היו ממוצא מונגולי, צאצאי המתיישבים הראשונים שהגיעו מסיביר דרך מפרץ ברינג והדרימו. מיתוסים קדומים, שאולי מקורם אולמקי, מצביעים על אנשים שהגיעו דרך הים ממחוזות רחוקים אחרים. בין הזרים השליטים (על פי פסלים וציורים) היו שחורים, שמים, אשורים ואחרים. הפיסול המונומנטלי האולמקי מציג אמונות וסמלים שמאפיינים גם תרבויות מאוחרות יותר, למשל האמונה שלכל אדם יש נפש חיצונית בצורת חיה, והיא שקובעת את גורלו. הנפש החיצונית הקולקטיבית של ההנהגה היא היגואר, והנחש הוא הביטוי לנצח, לאדמה ולמים. כמו כן האמינו האולמקים בכפילות ההוויה, שמציינת בין היתר את הקשר בין חיים למוות. לתרבות האולמקית יש שרידים באתרים שונים, והמדהימים שבהם נתגלו בטרס ספוטס (Tres Zapotes): שני חלקים של לוח אבן ובו מערכת שנים דומה לזו של המאיה. בלוח זה בולט הישג מתמטי נדיר: האולמקים הכירו את האפס, שהגיע מהודו לאירופה רק שנים רבות לאחר מכן, ב־829 לספירה.
התקופה הקלאסית על חורבות התרבות האולמקית, שאין יודעים איך ולמה נפלו עריה, קמו תרבויות מפותחות אחרות שתחילתן במאה הרביעית לפני הספירה וסופן במאה העשירית לספירה. הן התפתחו באזורים שונים, ובעיקר ברמה המרכזית. הגדולה והמשפיעה שבהן היתה עיר האלים, או בלשון נהוּאטל, שפתם של האצטקים, טיאוטיהואקאן (Teotihuacán), שבשיאה אכלסה כ־300 אלף איש. במרכז השלטוני והפולחני שהוקם בה עמדו מקדש קצאלקואטל; פירמידת השמש, שעל פי האמונה של תושבי האזור היא המקום שנולדה בו, בעקבות קורבן האלים, השמש החמישית, השמש בתנועה, כלומר העידן של מְסַפְּרֵי המיתוסים; פירמידת הירח – על פי האמונה, גם הירח נולד בעיר בעקבות קורבן לאל; מקדש הפרפרים; ומקדש שפונה לגן עדן הצמחי, הטלאלוקן, על שם טלאלוק, אל המים. טיאוטיהואַקאן היתה עיר פרזות, כי מנהיגיה לא חששו משום אויב, ופרנסיה הקימו גם ערי מחוז קרובות ורחוקות. החשובה שבהן היתה צ'ולולה (Cholula) שבקרבת פואבלה (Puebla) של היום. בפירמידה הראשית של צ'ולולה, שכיום עומדת עליה כנסייה, נמצאו 14 פירמידות זו על זו, כי העיר המשיכה להתקיים גם אחרי נפילת המטרופולין בשנת 700 לספירה וחורבנה התרחש מיד עם הכיבוש הספרדי ב־1521. לא רחוק מעיר האלים, בקרבת קוארנאוואקה (Cuernavaca) של היום, קמה העיר סוצ'יקאלקו (Xochicalco), שקודשה לזמן. פירמידות סימנו בה את היום הקצר והארוך, ובבטן האדמה בנו תושביה מצפה כוכבים. ממלכות רבות שעיר גדולה במרכזן הוקמו בדרום, שם התגוררו עמי המאיה. פאלנקה (Palenque), טונינה (Toniná), אושמאל (Uxmal), צ'יצן איטסה (Chichén Itzá), קובה (Cobá) וקובן (Coban) הן בין הערים שהוקמו אז ובחורבותיהן אפשר לבקר היום. לאחר נפילת עיר האלים התבססה התרבות הטולטקית (720־1150 לספירה), שבירתה טולה (Tula), במדבר שברמה המרכזית, ושרידים לה נותרו רק שם. בתרבויות מאוחרות היה השם טולטק שם נרדף לאמן, משורר, חכם, הוגה דעות, בעקבות הנסיך־כוהן סה אקאטל טופולצין, ספק דמות היסטורית ספק מיתוס, שנתפס כהתגלמות האל המיטיב קצאלקואטל.
האיש שזוהה עם האל היה לבן, גבוה ומזוקן – בניגוד לאינדיאנים מחוסרי הזקן – הוא הגיע מהים כמו המתיישבים הראשונים ואיתו כל סימני התרבות: חקלאות, עיבוד אבנים ונוצות, בנייה ודת. הכוהן, שסגד לאל אוֹמֶאוֹטְל, הנהיג רפורמות דתיות ובהן ביטול קורבנות אדם והמצאת המושג "אל לעצמו", היינו לכל אדם היכולת והזכות לבחור לו אל בפנתיאון הגדול. המיתוסים מתארים התקוממות של כוהנים נגד המתרבת הגדול בגלל התנגדותם לרפורמות. לאחר שהצליחו בעורמה לגבור עליו, החליט האיש הלבן לצאת לגלות ולחזור למקום שממנו בא: אי החוכמה שמעבר לים האינסופי. המונים ליוו אותו לחוף במפרץ מקסיקו, ושם השיל את בגדיו, הבטיח לחזור, קפץ לתוך מדורה, ושרידיו נשלחו לים בסירה דמוית נחשים. לפי אחד המיתוסים, באותו רגע עלה כוכב השחר. האימפריה האצטקית שבט המשיקאס (Mexica), הם האצטקים, הוא שהקים את האימפריה הגדולה והחשובה מכל ממלכות צפון היבשת, ועד היום הוא מעורר את דמיונם ואת הזדהותם של תושבי מקסיקו. לא בכדי שם המדינה המודרנית הוא כשם האימפריה האצטקית שכבשו הספרדים. במאה ה־13 נדדו המשיקאס בעקבות המנהיג השבטי הוויטְסילוֹפוֹשְטְלי, לימים האל הראשי שלהם, מארץ מיתולוגית ששמה אסטלאן (Aztlan) לעבר אזור האגמים ברמה המרכזית. בתחילה התיישב השבט באזור צ'אפולטפק (Chapultepec), כיום הפארק המרכזי של מקסיקו סיטי ואז אזור התפר בין ממלכות שונות של צאצאי הטולטקים. הם נהגו כווסלים לכל דבר, חסו תחת מלך קולואקאן ולחמו בשורותיו. ב־1323, במצוות כוהני האל השבטי, הקריבו המשיקאס את בת המלך כדי להופכה לאלה. כתוצאה מכך נאלצו למצוא ארץ מקלט אחרת, וכך הגיעו לאי לא מיושב באגם טשקוקו (Texcoco, ראו עמ' 80). הם פיתחו את האי, הגדילו את שטחו, בנו את עירם טנוצ'טיטלאן (Tenochtitlán) ונהגו כווסלים של הקיסר בעל האי. ב־1378 שינו האצטקים את תבנית השלטון ועברו מהנהגת הכוהנים להנהגת מלך. בעקבות עלייתו של קיסר חדש באימפריה חל משבר ביחסים עם המלכות האצטקית באגם. בעקבות רצח מלכם יצאו האצטקים, בשיתוף בעלי ברית, למלחמה נגד הקיסר. עם נצחונם הם הפכו לא רק מעם נשלט לעם שליט, אלא גם לקיסרות החשובה ביותר באזור.
ב־1519, כשעל האימפריה מלך מוקטסומה השני, הגיע אליה הספרדי הרנן קורטס בראש צי ספינותיו מהאי קובה, שם שמע על האימפריה האגדית. שליחים הודיעו לקיסר האצטקי על מגדלים צפים במים שהופיעו בחוף ובהם מתגוררים אנשים שעור גופם לבן והם מזוקנים. בבת אחת נקשרו להופעת הספרדים סיפורים וזכרונות ראשוניים, ובייחוד הסיפור על זה שהגיע מהים ולשם חזר, המיטיב הגדול, קצאלקואטל הלבן המזוקן שהבטיח לעמו לחזור. המלך, שהאמין בסוף הזמנים הממשמש ובא, היה בטוח שגיבור התרבות הקדמון אכן חזר. כך גברו כמה מאות ספרדים בסוסים וכלי ירייה, בעזרת שבטים מקומיים, על האימפריה. 240 אלף אצטקים מתו בקרבות שפרצו לאחר שהספרדים חיללו את מקדש האל והרגו את הכוהנים. באוגוסט 1521 נכנע המלך קואטמוק, שעלה לאחר מות מוקטסומה, וב־1525 הוצא להורג. המאה הנאורה במאה ה־18, המכונה "המאה הנאורה", היו האינדיאנים שישים אחוז מהאוכלוסייה ועשרים אחוז היו בני תערובת. שחורים ומולאטים שהובאו כעבדים כדי לעבוד במכרות ובאזורי האקלים הקשה חיו באזורי החוף ליד מטעי הסוכר. הכלכלה, שהתבססה על עבדות נרחבת, גדלה פי שישה לעומת גידול צנוע יותר של האוכלוסייה. בסוף המאה הפיקה מקסיקו לבדה תוצרת בשווייה של כל התפוקה העולמית באותו זמן. השפע הגדיל את מסי המדינה, וב־1800 היתה מקסיקו לאחת המדינות העשירות בעולם. אבל רוב האוכלוסייה, ובכללה צאצאי הכובשים, היתה ענייה.
ב־1786 חולקה ספרד החדשה למדינות, שיהיו לימים ארצות הברית של מקסיקו, ולכל מדינה מונה מושל. המושל חויב להכין מפות טופוגרפיות, לפתח מחקרים כלכליים אזוריים, להפיץ מידע טכני ומדעי, לפתח כבישים ודרכים ולהעניש פושעים ובטלנים. המדיניות החדשה הביאה להקמת בית ספר לטקסטיל, מרכזי מידע ובריאות, גן בוטני, בית ספר לאמנויות, וכן מוסדות תרבות. מקסיקו סיטי מנתה מאה אלף איש, רחובותיה התמלאו בבתי עשירים, והרחובות הוארו בלילות. אצולת הממון נעשתה יותר צרפתית, והשפעה זו ניכרה בעיקר בתרבות הפנאי. בני העם לא נהנו כלל מן השפע, והשכרות, שהיתה אסורה בתקופה האינדיאנית, היתה לנגע. ב־1786 פרץ בארץ רעב שהביא למותם של אלפי אינדיאנים ושחורים. התושבים הנאורים החלו להאשים את השלטונות ולתבוע את הפסקת החסות על האינדיאנים והעמדתם כשווים בפני החוק. רוחות העצמאות שהחלו לנשב התעצמו לאחר שנפוליאון כבש את ספרד ב־1808. המאבק לעצמאות מאותם ימים חלפו על מקסיקו מאורעות קשים. ב־1838 פלשו אליה הצרפתים בגלל חוב כספי לבעל מאפייה צרפתי, ומלחמה זו כונתה "מלחמת העוגות". ב־1846 פלשה אליה ארצות הברית וכבשה את הבירה. כשעזבה אותה ב־1848 עבר חצי מהטריטוריה המקסיקנית לידיים אמריקאיות (2.4 מיליון קילומטר רבוע), כולל קליפורניה, פלורידה וניו מקסיקו, וב־1853 השתלטו האמריקאים גם על טקסס. כמו כן התקיפו את מקסיקו פיראטים בריטים. הארץ ידעה גם לא מעט זעזועים פנימיים. בין 1821 ל־1850 התחלפו בה חמישים ממשלות, כמעט כולן בגלל מהפכה צבאית. ב־1848 הכריזו שבטי המאיה ביוקטן על "מלחמת המעמדות", ואפילו הקימו מחוז אוטונומי, שהחזיק מעמד שלוש שנים. מקסיקו הגיעה לשפל כלכלי וחברתי, שתי מפלגות – השמרנית והליברלית – ניסו את כוחן בשיקום המדינה, אבל הן לא שיתפו פעולה, אלא נלחמו זו בזו. המפלגה השמרנית, בתמיכת צרפת של נפוליאון השלישי, המליכה במאי 1864 את מקסימיליאן, הארכידוכס מאוסטריה. מקסימיליאן היה חסיד של רוּסוֹ, האמין בטוב הגלום באינדיאני, ודעותיו הליברליות הביכו את השמרנים. הוא הציע רפורמות כה מרחיקות לכת, עד שנציג האפיפיור עזב ברוגז את המדינה.
המהפכה המקסיקנית השלטון הליברלי הקשיח את חוקיו נגד הכנסייה. מנזרים נסגרו, נאסרו לימודי דת, אדמות הכנסייה ואוצרותיה חולקו, נאסר חינוך נוצרי קתולי, ואיש שלטון לא יכול היה על פי חוק לבקר בכנסייה (חוקים אלו שונו רק לפני שנים מספר בעקבות אמנה בין המדינה לוותיקן). אחרון השליטים הליברלים היה הגנרל פורפיריו דיאס, ששלט 34 שנים וססמתו היתה "מעט פוליטיקה והרבה אדמיניסטרציה". בזמן שלטונו נוספו אלפי קילומטרים של מסילות רכבת, הורחבו שירותי הדואר, הטלפון והטלגרף, נעשו עבודות תשתית בנמלים, ונפתחו בנקים שהאיצו את פיתוח החקלאות, המכרות, המסחר והתעשייה. קצב הצמיחה הכלכלית הזכיר את השנים הטובות של המאה הנאורה.למרות הפיתוח הכלכלי היתה המדינה נטולת ניעות חברתית: מי שנולד עני היה חשוב כמת בחייו ונסתלק מן העולם מחוסר כל. ההיסטוריה של האינדיאני חוארס שניצח את מקסימיליאן והיה לנשיא נערץ לא חזרה על עצמה, והשלטון הפוליטי נשאר בידי משפחות מעטות. בעקבות המצב החברתי והפוליטי קמה קבוצה של משכילים שרצתה לשנות את המצב. בבחירה האחרונה של דיאס, ביולי 1910, הופיעו לראשונה כמה מפלגות, אבל בגלל התערבותו של דיאס אף אחת מהן לא זכתה למקום בסנאט או בבית הנבחרים. כל מפלגות האופוזיציה הסכימו להמשיך לבחור פה אחד בנשיא הקיים, אבל דרשו לאפשר בחירה חופשית של סגן הנשיא. בעקבות התנגדות דיאס לדרישה זו פתח ב־1910 פרנסיסקו מאדֵרו במרד מזוין. כך החלה המהפכה המקסיקנית. למהפכה היו פנים רבות. המהפכנים נאבקו בשלטון הפדרלי וזה בזה. חלק מהמורדים, כגון פנצ'ו ויליה מהצפון, לא ידעו קרוא וכתוב, ורק לאחד ממנהיגיהם, אֶמִילִיוֹ סאפאטָה, היתה משנה חברתית סדורה: הוא דרש חלוקה מחודשת של קרקעות וצדק חברתי. כל ראשי המהפכה נרצחו בשלב זה או אחר, ולמעלה ממיליון איש מתו במהלכה.
המהפכה הותירה את רישומה על מקסיקו כמו שהיא היום. בעקבותיה שונו חוקים רבים, ההיסטוריה האינדיאנית הפכה למקור התהוות הלאום, הוכרזה רפורמה אגררית והולאמו אוצרות טבע. כל הפלגים המהפכניים החליטו להפסיק להילחם זה בזה ולהקים מפלגה שתדון בכל נושא מדיני. כך הוקמה מפלגת המהפכה הממוסדת. ב־1994 פרץ באזור צ'יאפס מרד אינדיאנים שזעזע את המדינה כולה. המרד, שמכונה המרד הסאפאטיסטי, על שם גיבור המהפכה, מבוסס על אותן דרישות מתחילת המאה: חלוקה מחודשת של קרקעות וצדק סוציאלי, ולהן הוסיפו המורדים גם את הדרישה של צדק לאינדיאני וכיבוד תרבותו.מקסיקו של היום אינה דומה לממלכה שפגשו הספרדים. אין מלך, הדמוקרטיה יציבה, השפה הראשית היא ספרדית, יש חופש פוליטי, דת ומצפון. למרות השינויים, האדמה והיושבים עליה ממשיכים לספר על העולם שהיה ולהזכיר שכל תקופה אנושית היא בת חלוף, ועם זאת עקבות כל הזמנים נשארים חרוטים בה. לקריאה נוספת:
| ||||||||||||||||||||||||||
דומה שכל הנופים וכל האקלימים התמקמו במקסיקו - הרי געש, מכתשים, גבעות, מישורים, יערות גשם, מדבריות, נהרות, חופים שקטים וחופים סוערים. אבל מקסיקו היא גם ארץ עם עבר מפואר והווה מרתק. פרופ' נחום מגד לוקח אותנו למסע אל הארץ שעקבות כל הזמנים נשארו חרוטים בה פורסם 25.10.11 |
מחול הקקאו, אגם אטיטלן, גואטמלה
Array
(
[country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 733
[name] => מקסיקו
[slug] => mexico
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 733
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 719
[count] => 69
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 719
[name] => מרכז אמריקה
[slug] => central-america
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 719
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 264
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )