במזרח מדינת מיצ'ואקן (Michoacán) שבמרכז מקסיקו נמצאת שמורת הטבע הביוספרית לפרפרי הדנאית המלכותית (Danaus plexippus). זהו מעון החורף שלהם, ואליו מגיעים בין מאה ל־300 מיליון פרפרים כל שנה, לאחר שגמאו מרחקים עצומים בתעופה מעל יערות והרים, נהרות ומדבר. עטלפים וערפדים, כאלף מיני זוחלים ודו־חיים, פתן ים אחד ולטאה ארסית. כתבה זו עוסקת בדנאית המלכותית, אחד מ־1,200 מיני הפרפרים של מקסיקו. לא פשוט להיות דנאית
להיות דנאית זה עניין מסובך: תוחלת החיים וסדר היום של הפרפר נקבעים לפי העונה שנולד בה. אורח חייו ואורך ימיו מנתצים את המיתוס שלפיו פרפרים חיים זמן קצר, בסוף אוגוסט מתחילה הנדידה דרומה בנתיב שהפרפרים לא עפו בו מימיהם ולא ראו אותו מעולם, ללא ידע מוקדם על נתיב הנדידה או על היעד, לאותן חלקות יער במקסיקו |
מטילים ביצים ומתים. בוגר הדנאית חי שבועות אחדים, ניזון מצוף, נודד מאות קילומטרים ומוליד דור פרפרים חדש. פעם בשנה נולד דור מאריך ימים שתוחלת חייו כתשעה חודשים.
את החורף הם עוברים כשהם תלויים, אשכולות־אשכולות, על עצי אשוח דתי
(Abies religiosa). ענפי העצים כורעים תחת כובד משקלם, וצבעם נהיה אפרפר־צהבהב כצבע כנפי הדנאית כשאינן פרושות. ביום חם באביב, כשהם פורשים את כנפיהם, נראה כאילו היער עולה באש.
בדרך כלל אנחנו קושרים את נושא נדידת בעלי החיים עם ציפורים. אולי גם עם נדידת היונקים הגדולים באפריקה ונדידת דגי הסלמון מהאוקיינוס אל מקום היוולדם בנהרות בלב היבשת. אבל נדידת פרפרים? מתברר שפרפרים ממינים שונים נוהגים לנדוד, לעתים למרחקים גדולים, ממש כמו הציפורים. יש מאות מיני פרפרים נודדים, אבל הנודד המפורסם ביותר בסדרת הפרפראים
(Lepidoptera) הוא הדנאית המלכותית.
ממדיה של מקסיקו (כ־1.9 מיליון קילומטר רבוע), מיקומה הגיאוגרפי, מהירות התעופה של הפרפרים אינה נופלת ממהירות הציפורים: הם מסוגלים לעבור 120 קילומטר ביום |
הטופוגרפיה רבת הפנים ומשטרי האקלים והמיקרו אקלים השונים יצרו מגוון עשיר של בתי גידול. ממדבריות ועד פסגות עטורות שלגים, מיערות גשם טרופיים ועד המנגרובים שלאורך החופים. אין פלא אפוא שבכל הקשור לעולם החי מקסיקו היא אחת המדינות העשירות בעולם. הפאונה הימית גם היא עשירה ומייצגת שני עולמות — האוקיינוס השקט והאוקיינוס האטלנטי.
המגוון העשיר של החי מתבטא במספר המינים הגדול בכל קבוצה: כ־27 אלף מיני צמחים, מעל אלף מיני ציפורים, יותר מ־400 מיני יונקים, ובהם טורפים,דור זה מגיע לבגרות לקראת סוף הקיץ. בסוף אוגוסט מתחילה הנדידה דרומה בנתיב שהפרפרים לא עפו בו מימיהם ולא ראו אותו מעולם. אוכלוסיית הדנאית של צפון אמריקה נודדת דרומה בשני נתיבים, משני עברי הרי הרוקי (Rocky): הנתיב המערבי עובר דרך קליפורניה ומגיע עד מקסיקו, עם כמה מושבות חורף קבועות מסן פרנסיסקו ודרומה. העיירה פסיפיק גרוב (Pacific Grove) בחצי האי מונטריי (Monterey) שבקליפורניה אף אימצה את מושבת הפרפרים כסמל. הנתיב המזרחי עובר לאורך המערב התיכון ומזרח ארצות הברית ודרך מדינות הדרום, עד מרכז מקסיקו.
הנדידה בנתיב זה, לאורך 3,200 קילומטר, נמשכת חמישה־שישה שבועות. בסוף אוקטובר מגיעים ראשוני הפרפרים לעצי האשוח שבשמורה. האחרונים מגיעים בשבוע הראשון של דצמבר. כאן הם מעבירים חודשים אחדים בתרדמת חורף. בתקופה זו הם שומרים על קצב חילוף חומרים נמוך ומתקיימים מן האנרגיה שנאגרה בגופם במהלך הנדידה.
מקור האנרגיה הוא צוף פרחים שהפרפרים שותים בדרך. חלק מהסוכר שבצוף מפורק בשרירי הפרפרים, בעזרת אנזימים פעילים, לשימוש ישיר כדלק לתעופה, וחלק מותמר בתהליכים מטבוליים לשומן שנשמר ברקמה מיוחדת. השומן הוא מקור האנרגיה העיקרי לתעופה מתמשכת, והסוכר משמש לתעופה קצרת טווח. עד כמה השומן עתיר אנרגיה אנחנו למדים מהעובדה שדובי גריזלי במרומי הרי הרוקי האמריקאיים ניזונים מאכילת עשים.
מחזור החיים של הדנאית
בסוף פברואר, כשהיום מתארך, מתעוררים הפרפרים לקראת הנדידה. לפני המסע יש תקופת הכנה שבה הם שותים צוף ומעלים את קצב חילוף החומרים שלהם. לאחר ההזדווגות הפרפרים נודדים מאות קילומטרים (עד 1,500 קילומטר) צפונה בקצב ממוצע של ארבעים קילומטר ליום.
הראשונים מגיעים לדרום טקסס בשבוע  | פרפרי דנאית על ענף של עץ אשוח. יער האשוח במזרח מקסיקו הוא מערכת אקולוגית בעלת מיקרו אקלים מיוחד שמספק לדנאית תנאי קרירות ולחות אופטימליים לשהייה מתמשכת בתרדמת החורף צילום : רויטרס |
הראשון של מרץ והאחרונים עד אפריל. שם מטילות הנקבות ביצים, כ־500 ביצים לנקבה, על צמחי משפחת האסקלפיים
(Asclepiadaceae). הביצים, בגודל ראש סיכה, מודבקות לצד התחתון של העלים בדבק שמייצרת הנקבה בשתי בלוטות מיוחדות. הדבק מתקשה באוויר במהירות ואינו מסיס במים. בהטלת הביצים מסיים הדור הזה את תפקידו והולך בדרך אבותיו.
בתוך שלושה עד 12 ימים (תלוי בטמפרטורה שבסביבה) בוקע מהביצים דור חדש של זחלים, שמתחילים מיד לזלול את עלי הצמחים שעליהם יצאו לאוויר העולם. גידולם מהיר ביותר, ובמהלכו הם משילים את עורם חמש פעמים. כעבור שבועיים שוקל כל זחל פי 3,000 ממשקלו בעת שיצא מהביצה (מישהו חישב שאילו היה תינוק בן שנה גדל בקצב הזה, היה מגיע בתוך שבועיים למשקל של שמונה טונות), ובשלב זה הופך לגולם ירקרק.כעבור שבעה עד עשרה ימים נעשה הגולם כתום, סימן שתהליך הגלגול מזחל לפרפר עומד להסתיים (הצבע הכתום הוא צבע כנפי הפרפר הנראה דרך מעטפת הגולם). זהו הדור הראשון של השנה (מאמצע מרץ עד מאי), והוא מתחיל לנדוד צפונה בסוף אפריל לכיוון מדינות המערב התיכון.
עם יציאת הפרפר מהגולם כנפיו שמוטות, לחות וגמישות. במהרה הן מתמלאות בנוזל הלימפה (דם החרק) שמיישר ומותח אותן. לאחר שהן מתייבשות הפרפר כשיר לתעופה, וכל מעייניו נתונים עכשיו לחיפוש פרחים לשתות מהם צוף ולמציאת שידוך. הפרפרים, כמו הוריהם לפניהם, נודדים מאות קילומטרים צפונה. הנקבות מחפשות צמחים מתאימים להטלת הביצים, וגם הדור הזה מת.
הסיפור הזה חוזר על עצמו פעמים אחדות במשך הקיץ באמריקה הצפונית, עד שהפרפרים מגיעים למקום רבייתם האחרון, בקנדה. יש המגיעים עד מפרץ הדסון (Hudson Bay) ואלסקה. לקראת סוף הקיץ הנקבות אינן מתרבות ולא מפתחות שחלות פעילות. הן שייכות לדור שינדוד דרומה, עד מקסיקו.  | פרפרי הדנאית בשמורת הטבע לפרפרי הדנאית, פברואר 2002. בחורף 2001-200 ו- 2002-2001 עד כדי שמונים אחוז מן האוכלוסייה. אך התברר שמאסונות כאלה האוכלוסייה מסוגלת לשקם את עצמה בקיץ מוצלח אחד | צילום: רויטרס |
בכל דור ודור
המשותף לנדידת הציפורים ולנדידת הפרפרים הוא ששניהם נודדים בין אזור הרבייה למעון החורף. אבל הפרפרים, שלא כציפורים, אינם מגיעים לאזור הרבייה במעוף רציף. הם מגיעים לשם בקפיצות של דור אחר דור — כמה דורות נולדים, מתרבים ומתים בדרך, וכל דור חי חמישה שבועות.
כל דור חדש ממשיך בדרך ללא הורה או מדריך שעשה את הדרך הזאת בעבר ומכיר אותה. הדור האחרון, שמגיע לקנדה בזמן לתחילת הנדידה חזרה, שונה. הוא מאריך ימים כי עליו להגיע למעון החורף המרוחק ולשרוד בו עד האביב. ללא ידע מוקדם על נתיב הנדידה או על היעד, עובר הדור הזה בנתיב שאבות אבותיו עפו בו לאותן חלקות יער במקסיקו. האחריות להמשך קיום אוכלוסיית הדנאית מוטלת על כנפיו. מהירות התעופה אינה נופלת ממהירות הציפורים: הם מסוגלים לעבור 120 קילומטר (ידוע על פרפר שעבר 130 קילומטר!) ביום.
הסיבות לנדידה ברורות: הפרפרים מסתלקים מהאזור שצמחי המזון שלהם נעלמים ממנו בחורף ומסביבה שיקפאו בה למוות. אבל באביב עליהם לחזור צפונה, שם יימצא מזונם בשפע. למה הם מגיעים דווקא לאותו אזור מצומצם במרכז מקסיקו (שהתגלה רק בתחילת שנת 1975), ולמה לעצי האשוח דווקא? ואיך הם מצליחים להגיע לשם?
התשובה היא שיער האשוח במרכז מקסיקו הוא מערכת אקולוגית בעלת מיקרו אקלים מיוחד שמספק לדנאית תנאי קרירות ולחות אופטימליים לשהייה מתמשכת בתרדמת חורף. העננים הלחים מונעים התייבשות, הטמפרטורה נעה בין חמש ל־15 מעלות צלזיוס. לא קור מקפיא ולא חום שיגרום לאנרגיה האגורה בגוף להתבזבז בפעילות מטבולית.
הקרירות מאפשרת לפרפרים לשמר את האנרגיה לאביב לשם רבייה ותעופה. עצי האשוח מספקים להם מחסה מרוחות ומכפור ומסייעים בשמירת חום הגוף, ויש הטוענים שבמידה מסוימת צבעם האפור מסייע בהסוואה. הנחלים מספקים מים.
התנאים האקולוגיים הדרושים לאשוח זהים לאלה הדרושים לדנאית. העץ חי במרומי החגורה הוולקנית שבמרכז מקסיקו ותפוצתו שרידותית — ריכוזים בודדים שנותרו מהימים שבהם כדור הארץ היה לח וקריר יותר מאשר בימינו, ותפוצתו של האשוח היתה נרחבת ביותר. ייתכן שאז נוצר הקשר בין הדנאית לאשוח. כשכדור הארץ התחיל להתחמם ותפוצת האשוח הצטמצמה והלכה, שמרו הפרפרים על הקשר ונדדו בעקבות העצים, בכל פעם יותר רחוק, עד למצב הנוכחי, שבו האשוח חי רק בכמה איים אקולוגיים. עם זאת, הקשר עם האשוח אינו מחייב, והדנאית חורפת גם על אורנים וארזים באותו מיקרו אקלים. בגלל הרוח
כמה גורמים אקולוגיים משפיעים על הצלחת אוכלוסיית הפרפרים. אחד מהם הוא סערות החורף במקסיקו. על אף התנאים האופטימליים בהרי מרכז מקסיקו לפעמים מתחוללות  | | דנאית שותה צוף פרחים. חלק מהסוכר שבצוף מפורק בשרירי הפרפרים לשימוש ישיר כדלק לתעופה, וחלק מותמר לשומן שנשמר ברקמה מיוחדת
צילום: חיים קרופך |
בהם סופות קשות, ואלה גורמות לתמותה גבוהה, עד כדי שמונים אחוז מן האוכלוסייה.
כך קרה בחורף ב־2000־2001 וב־2001־2002. מאסונות כאלה האוכלוסייה מסוגלת לשקם את עצמה בקיץ מוצלח אחד. גורם אקולוגי חשוב אחר הוא כמות הגשמים היורדת באמריקה הצפונית באביב ובקיץ. הצלחת הרבייה של הדנאית תלויה בצמחי משפחת האסקלפיים, שעליהם יגדלו הזחלים, וקיום הצמחים תלוי בגשמים. בצורת, בייחוד במערב התיכון, היא אסון לדנאית.
בשנים האחרונות פגעה בצורת בקליפורניה פגיעה קשה בצמחייה הטבעית ובדנאית. השנה, לאחר חורף מוצלח מאוד לפרפרים במקסיקו, היו גם גשמי ברכה באביב שהבטיחו את הצלחת הדור הראשון לנדידה.
עוד גורם שמשפיע על מצב האוכלוסייה הוא פעילות האדם, כמו כריתת יערות במקסיקו, התפשטות החקלאות, רעיית עדרים באזורי החורף ופעילות חקלאית במערב התיכון בארצות הברית. בארצות הברית נהוג לרסס נגד צמחים מזיקים, וכך מושמדים גם האסקלפיים, שבלעדיהם אין לדנאית קיום. סכנה אחרת לפרפרים היא רוחות המסיטות אותם מנתיב הנדידה.
כיצד מוצאים הפרפרים את דרכם?
נתיבי הנדידה של הדנאית פוענחו בשיטות דומות לפענוח מסעות הציפורים: על ידי סימון, שחרור ולכידה של פרטים מסומנים. זה שנים מסמנים את הפרפרים בתגים שעליהם כתובת לדיווח על מציאת פרפר מסומן. לדנאית כנפיים חזקות וגדולות, כעשרה סנטימטרים מוטת כנפיים, והתג אינו מפריע לתעופה.
רבבות פרפרים סומנו על ידי מתנדבים, ובמרוצת השנים נאספו אלפי תגים. במקסיקו גויסו למטרה זו הכפריים שבאזור אתרי החורף. קונים מהם תגים שנמצאו (בדרך כלל על פרפרים שמתו), וכך מסייעים להם להשתלב בתוכניות שימור טבע ותיירות אקולוגית.
אך שאלת השאלות היא איך הפרפרים מצליחים למצוא, אחרי מסע של כ־3,200 קילומטר, אתרים נקודתיים, שנה אחר שנה, כשאין ביניהם פרטים שכבר היו שם.
האם יכול יצור כלשהו לנווט למקום שלא היה בו מעודו? כמו לגבי נדידת הציפורים, רבו ההשערות על יכולת ההתמצאות, על כלי ההתמצאות ועל כישורי הניווט של הפרפרים. מחקרים העלו שהגורם החשוב שעליו מתבססים הפרפרים הוא מיקום השמש. בהתחלת פעילותם בבוקר הם עפים לכיוון שלה, והם מסוגלים לתקן את כיוון תעופתם במהלך היום לפי שעון פנימי שלהם.
אבל כיוון נדידתם מושפע גם מכיווני גאיות וקניונים שלאורך מדרונותיהם יש פריחה ומקורות צוף רבים. השערה שהועלתה, שהם נעזרים בריח של קשקשי פרפרים שנשרו בנדידות קודמות, לא הוכחה. גם להשערה שגבישי מגנטיט בגופם מסייעים להם לחוש בשינויים מגנטיים בדרכם לא נמצאה הוכחה. אמנם יש בגופם מגנטיט, ואפילו פורסם שבקרבת מגנט חזק הם מאבדים זמנית את חוש ההתמצאות, אבל עדיין לא נמצא קשר בין המגנטיט ובין יכולתם לנווט.
קל לנו לפטור את השאלה באמירה "הנתיב טבוע בזכרונם הגנטי". אבל אם זה נכון, מדובר במורכבות גנטית גבוהה. המוח של הדנאית זעיר מאוד, ויכולתו של הפרפר לעוף בדרך הארוכה שהדורות הקודמים עברו בה היא אחת החידות המופלאות של הטבע. |
