מקדש הזהב באמריצר – צילום

שקיעה. בשונה מהטאג' מהאל, מקדש הזהב בארמיצר הוא קטן, אינטימי כמעט, ויופיו מתבטא בפרטים העשירים שמכסים אותו בכל פינה ובשילוב בין מתכת מוזהבת, מים ושיש לבן המשובץ באבני חן צבעוניות | צילום : אמנון אבישי

זהו אחד המקומות המפורסמים ביותר בהודו ובעולם, כמעט כמו הטאג' מהאל, אך בשונה ממנו מקדש הזהב הוא קטן, אינטימי כמעט, ויופיו מתבטא בפרטים העשירים שמכסים אותו בכל פינה ובשילוב בין מתכת מוזהבת, מים ושיש לבן המשובץ באבני חן צבעוניות.
המקדש נבנה מחדש במאה ה־19 בשתי קומות, קירותיו מצופים נחושת וכיפתו עשויה 100 קילוגרם זהב, שהותכו לצורת פרח לוטוס הפוך. הוא ניצב באמצע אגם, שהסיקהים מכנים "הנקטר הקדוש", ואליו אפשר להגיע דרך "גשר הגורואים". 

הגעתי לאמריצר בשעת בין ערביים מאוחרת בעונת המונסונים. ככל שהתקרבתי למתחם המקודש הלכה המולת העיר ונעלמה, צופרי הריקשות והאופנועים, נביחות הכלבים וצעקות הסוחרים דעכו לאיטם והתחלפו בדממה, והרחובות התמלאו בהולכי רגל לבושים בבגדים חגיגיים. כאשר כיבה לבסוף נהג הריקשה את המנוע בשער המקדש הבחנתי שבעצם לא דממה, אלא מוזיקה מרחפת תפסה את מקומה של המולת העיר; שירה מאולתרת בליווי סיטאר וסרונגי, שהלכה והתחזקה כ

לילה. הפולחן במקדש מלווה כל העת במוזיקה: בלילה מתנגנת "ראגת הלילה", טרם זריחה מתנגנת "ראגת תחילת האור הוורוק", עם הזריחה מתנגנת "ראגת הזריחה" וכך הלאה. במשך כל שעות האור והחושך מתנגנות ברצף 31 ראגות ברחבי המקדש | צילום : אמנון אבישי

כל שהעמקתי בהתקדמותי דרך המתחם המקיף את האגם שבמרכזו ניצב המקדש. מעולם לא שמעתי צלילים רגועים ועשירים כל כך, שגרמו לי לחוש בחדות היכן אני נמצא.
המקדש פתוח במשך כל שעות היממה, ומשקיעה לזריחה ושוב לשקיעה קוראים בו כוהנים סיקהים פסוקים מה"גראנת סאהיב" (Granth Sahib), הספר הקדוש לדתם. עייף מהנסיעה הארוכה פרשתי לחדר המנוחה, שם קיבלתי מזרן דק וארון לשים בו את התרמיל. התיישבתי על המדרגות המובילות למים, מביט בשאריות האחרונות של שקיעה מרהיבה, שצבעה את השמים מעל לכיפה המוזהבת בסגול. 

השעות חלפו זו אחר זו, דקות מלוות בשניות. השינוי היחידי שיכולתי להבחין בו היה האור המשתנה והמנגינות המאולתרות שהתחלפו ברקע. רבים חלפו על פני: צעירים משועשעים שקפצו למים בפראות, זקנים שהתיישבו על המדרגות וטבלו את רגליהם באגם תוך מלמול פסוקים ואנשים שעמדו במים מול המקדש במשך שעות.
לראשונה ראיתי גברים סיקהים ללא הטורבנים המפורסמים. הם ניגשו למים בשלווה מכובדת, הסירו את בגדיהם ואת טורבניהם, מגלים רעמת שיער ארוך ומטופל, ונעמדו במים הקדושים, מוארים בשילוב מקסים של אור הירח ושלל אורות קטנים, מעודנים.

כל הזמן הזה פשוט ישבתי במקומי על שפת האגם וצילמתי את השינויים העדינים שהזמן הציג מולי. יש משהו מאוד חיצוני בתהליך הצילום – הדאגה לצדדים הטכניים מנתקת את הצלם מהמציאות שהוא מצלם, אך מחייבת אותו לשמור על קשר מתמיד עם חושיו. וכך, מתוך ניתוק רגשי וריכוז חושני, מצאתי את עצמי מגלה תחושות חדשות ושלווה.

השעות הלכו ונעשו קטנות יותר ויותר ופחות אנשים נראו סביב. רבים פשוט נשכבו לישון על רצפת השיש או על שפת המים. המוזיקה נחלשה מאוד ולילה ירד על המתחם. כמו מתוך חלום, השקט שהשתרר סביבי העיר אותי מהמחשבות שהשתלטו עלי, ויצאתי

יום. חמשת הסימנים המאפיינים את הסיקים הם: השיער, שאסור לגזום לעולם, המסרק התקוע בשיער המגולגל, הפגיון שבא בשלל גדלים, צמיד הברזל והתחתונים, שאסור שיהיו ארוכים מגובה הברך | צילום : אמנון אבישי

לסיבוב בין הישנים. מול הכניסה הראשית של המקדש מצאתי זקן שהיה כל כך שקוע במדיטציה עד שהוא לא הבחין בי, גם כשהעמדתי את המצלמה על חצובה לידו וצילמתי אותו ארוכות. פה ושם עדיין הסתובב לו מישהו, ובפינות המוקדשות לכך ישבו כוהנים ומלמלו בטראנס.
יש סתירה מוזרה בניסיון לצלם נושא לאורך זמן. כוחו של הצילום הוא בריכוז של הרגע, בצירוף של כמה גורמים אסתטיים – קומפוזיציה, צבע, אור, נושא – והקפאתם בשבריר שנייה, כך שייווצר שילוב מושלם ביניהם. כשהצלם מנסה לכסות תקופת זמן ארוכה באמצעות צילום בהמשכים, יש בכך בעצם בגידה במהות הצילום, בתמציתיות העומדת בבסיסו. למרות זאת, משהו חייב אותי להישאר שם ולהמשיך לצלם את המקדש באור המשתנה. היתה זו השלווה שרכשתי כשצילמתי את אותו הנושא שוב ושוב, השלווה בלהביט פשוט, לא לחשוב או להבחין בזמן החולף, אלא ליצור מעין בועה שבה הזמן עומד ורק האור והסביבה משתנים.