מפה של תפוצת הלווייתנים

עשרה אנשים שילמו כל אחד ארבעים דולר תמורת הסיכוי הנמוך לראות לווייתנים. ההתחייבות היתה למסע בן שעתיים ללב ים. בפועל שטנו יותר מארבע שעות. כשהפלגנו מן הנמל אמר טום, הקפטן באותו יום: "זה נראה לי יום של לווייתן כחול, מה אתם אומרים?"

עשרת יושבי הסירה הנהנו בהתלהבות והודו שמעולם לא ראו אפילו דולפין. טום הסביר שהלווייתן הכחול הוא יצור די נדיר, שנחשב ליונק הגדול בעולם. הוא הוסיף ואמר שהלוויתן הזה אינו מציץ מן המים באזור זה לעיתים קרובות, אבל היום, משהו בצבע המים נותן לו תחושה טובה שנצליח לפגוש אחד. לשם כך צריך להרחיק מן החוף, "אבל," הסביר טום בקליפורנית, "במקצוע שלנו חשוב לזרום עם האינטואיציות". במהלך ההפלגה לא ראינו, כמובן, לווייתן. כחמישים דולפינים שמחו לשחות סביבנו, לזנק מן המים ולהפגין חדוות חיים עצומה. גם הם נראו די משועשעים מן הרעיון שזהו יום הלווייתן הכחול.

* * *
על ראש צוק, לצד כביש ראשי לא רחוק מקייפטאון, דרום אפריקה, הושיט לי פעם מישהו משקפת ואמר: "תראה, לווייתנים". חשבתי שהוא צוחק, אבל באמת שחו שם, במפרץ לא גדול, שלושה לווייתנים. הם עלו מדי פעם אל מעל לפני המים, והקיפו את גבולות המפרץ במעגלים גדולים. כמי שרגיל לראות בעלי חיים ימיים קטנים בצלחת, או במקרה המוצלח ביותר, דולפינים חביבים לצד ספינה, נדהמתי. הגודל של הלווייתנים היה קשה קצת לתפיסה. הם נראו ענקיים גם ממרומי הצוק.

יש משהו מרשים מאוד, מעורר התרגשות אמיתית, בצפייה בלווייתנים. כמו במקרה של עירום אנושי, דווקא העובדה שאף פעם לא רואים את כל הלווייתן, רק חלקים ממנו, שנגלים ונסתרים מתחת לפני המים, מעוררת את הדמיון ואת ההתרגשות.

לאחר שנרשמתי באתר אינטרנט של חובבי לווייתנים, התחלתי לקבל עדכון קבוע על גורלו של קָייקוֹ, הלווייתן המפורסם ביותר בעולם. קייקו שימש מעין מכונת כביסה ענקית של המצפון האנושי בכלל ושל הוליוווד בפרט. בשני סרטים הוא היה ווילי, הלווייתן השבוי שמשוחרר אל הים הפתוח, לשמחת הצופים המזילים דמעת הקלה ('לשחרר את ווילי 1-2').

מתברר שהמציאות עולה על כל דמיון. אפילו מפיקי הסרט הבינו, אמנם רק לאחר הסרט השני בסדרה, שיש גבול לציניות. העובדה, שהם החזיקו את הכוכב שלהם בבריכה לא גדולה והאכילו אותו דגים מתים, לא נראתה טוב ביחסי הציבור של סדרת הסרטים. כך החל פרויקט השבתו של קייקו אל החופש. במשך שנים אחדות הוא הוחזק במפרץ סגור ומוגן באיסלנד, והמאמצים לשכנע אותו לצאת ולצוד לעצמו קצת דגים ברחבי המפרץ נתקלו בקשיים לא מעטים. עשרים שנה של חיים בשבי הותירו את קייקו ללא אינסטינקטים אמיתיים הדרושים ליונק חופשי באוקיינוס.

במשך תקופה ארוכה נהנה קייקו מדיאטה מעורבת. חציה דגים שהוגשו לו בידי המטפלים וחציה מה שהואיל לאסוף לעצמו. מדי פעם הסכים לשחק קצת עם הלווייתנים האחרים במפרץ. זה נראה מעודד, כי כדי לשרוד חייב היה קייקו לחיות בלהקה. ביולי 2002 איבדו מטפליו של קייקו את עקבותיו. הוא פשוט יצא מן המפרץ שבו שהה ליד איסלנד ושחה אל האוקיינוס. למרות שהוצמד לו מכשיר איכון אלחוטי חלף זמן עד שהצליחו לעלות על עקבותיו.

בספטמבר באותה שנה התגלה קייקו במרחק אלף וארבע מאות קילומטרים מן המקום שבו נעלם. הוא שחה כמעט עד חופי נורבגיה ושהה במפרץ טָאקֶנס. החוקרים קיוו שלאחר התאוששות קצרה יצטרף קייקו ללהקה חולפת וייצא מחדש אל האוקיינוס, אבל זה לא קרה. כשנה לאחר מכן, בדצמבר 2003, כאשר הוא בן עשרים ושבע, מת קייקו מדלקת ריאות במפרץ טאקנס. על החוף הסמוך הקימו תלמידי בית ספר מקומי גלעד לזכרו. לווייתנים זכרים כקייקו (Orcinus orca) חיים שלושים שנה בממוצע, אם כי יש עדויות על זכרים שהגיעו לגיל מופלג של חמישים או שישים שנה.

הפריחה הגדולה של מה שמכונה "תיירות הלווייתנים", בעיקר לאורך החופים המערביים של צפון אמריקה, מוכיחה את האהבה שבני אדם רוחשים לקרובי המשפחה האלה. העובדה, שלמרות המגבלות והחרם שהטילה ב-1986 המועצה הבינלאומית שעוסקת בציד מסחרי של יונקים ימיים (ICW), נמשך ציד הלווייתנים בעולם. בשנים האחרונות, תוך ניצול פרצה בחרם שמאפשרת לצוד לווייתנים לצורכי מחקר מדעי, ניצודו ברחבי האוקיינוסים בעולם אלפיים וחמש מאות לווייתנים בכל שנה. דווקא מדינות עשירות, שאינן זקוקות לציד הזה לצורך הישרדותן ממשיכות בפעילות הנפשעת הזאת. יפן ונורבגיה, שצדות כל שנה אלפי לווייתנים, כביכול למטרות מחקר, מתעלמות לחלוטין מן המגבלות שהוטלו. פעילותן מוכיחה שהתבונה היא אמנם נפלאה, אבל לא כל היונקים נחנו בה.

הלווייתן שָאמוּ נחשב סלבריטי בקליפורניה. רבים נוסעים לפארק 'עולם המים' שבסן דייגו כדי לראות אותו. ההופעה של שאמו נמשכת פחות מחצי שעה והוא מופיע רק פעמיים ביום, בשתים עשרה בצהריים ובארבע אחר הצהריים. שבעת אלפים צופים הריעו לו כאשר ביצע את הזינוק הראשון בבריכה, ביום בו ישבתי ביציע. אלפים בחרו לשבת באזור שנקרא “Splash Zone”, כלומר האזור הרטוב, שבו הלווייתנים מתיזים מים על הצופים במהלך ההצגה. שאמו, שחציו שחור וחציו לבן, אמנם יפהפה, אבל יש משהו מכמיר לב בלווייתן די גדול שחי בבריכה. אמנם, ה'סִיוּורְלְד' בסן דייגו נחשב לאחד המקומות המתקדמים ביותר בעולם בתחום גידול וצפייה ביונקים ימיים גדולים בשבי, אבל זאת עדיין רק בריכה גדולה שלוויתנים שוחים בה במעגלים.

בפארק מקפידים ביותר על שלום בעלי החיים ודואגים לרווחתם, אבל המופע של שאמו ושל היונקים הימים האחרים שבפארק הוא מופע קרקסי, שבו בעלי החיים מבצעים היפוכים באוויר כדי לקבל דגים מידי אנשי הצוות. מבט חטוף על הקהל העלה אל פני השטח את הבעיה הקשה: אלפי הצופים המריעים אוהבים לווייתנים. הם נהנים לראות אותם. מתרשמים מן הגודל, הצבעים, הכוח והעוצמה. בדיוק בגלל כל הסיבות האלה הם היו מעדיפים לראות את הלווייתנים האלה שוחים באוקיינוס. כדאי לזכור שגם קייקו, לפני שנהפך לכוכב קולנוע הוליוודי, הופיע במופעים מסוג זה בקנדה ובמקסיקו. ללוויתנים יש רק שלושים שנות חיים. חבל שהם מבלים אותן בבריכות צרות.

זה חבל במיוחד כאשר נזכרים שמדובר בחובבי תנועה, נדודים ומסעות בממדים שלא יאמנו. הלווייתנים הכחולים, למשל, מבלים את החורף במים טרופיים, באזור קו המשווה. באזורים אלה הם מזדווגים ומולידים צאצאים. בתקופת האביב הם מתחילים לנדוד למרחק אלפי קילומטרים, צפונה או דרומה, לאזור הארקטי, סביב הקוטב הצפוני או לאזור אנטארקטיקה שבדרום. באזורים אלה הם שוהים במהלך שלושה עד ארבעה חודשים, ונהנים מן המזון העשיר, שנמצא בעונה זו סביב הקטבים, ומטמפרטורת המים הנוחה. בחודשי האביב הם מתחילים במסע מחודש לעבר האזורים הטרופיים החמים. כל מסע עונתי כזה נמשך כמה שבועות משתרע על פני כששת אלפים קילומטרים.

מפה של תפוצת הלווייתנים הוא פרק מתוך הספר "מסעות בלי קנה מידה", מאת משה גלעד, בהוצאת עם עובד. פרטים נוספים והזמנת הספר באתר האינטרנט

לקריאת פרק נוסף מתוך הספר "מסעות בלי קנה מידה" – לחצו כאן